כשהתחילה מירה קדר לכתוב את הרומאן ´אהבה שמיים וריח הדרים´ עמדו לצדה בעלה וידידתה הקרובה ביותר. אחרי שאיבדה את שניהם במהלך הכתיבה, נכנס האובדן האישי שלה אל תוך השכול שבספר. יפעת ארליך נפגשה עם אמה הסופרת לשיחה אישית על אבא, על המעבר משירה לפרוזה, ועל מקומו של הדיבר השביעי בספרות
אשה ויצירתה
הצצה אל פסטיבל הסרטים| רותי פויכטוונגר
המנון קולך| ציפי לידר
"גשר בנות יעקב" – גשר צר מאד| חנה פנחסי
ארבעה בתים מכוננים את החיים היהודיים במישור הציבורי, ובארבעתם אין הנשים יכולות ליטול אלא חלק שולי: בית המקדש, בית הכנסת, בית הדין, ובית המדרש. זו המציאות, ואני מתארת אותה כך כיוון שיושר אינטלקטואלי הוא חלק חיוני בזהותי הדתית. אני מאמינה באמונה שלמה שלתורה, להלכה ולמסורת היהודית כלים להתמודד עם האתגר שמציב לפניה הדור הזה, אך לשם כך יש צורך להביט בהלכה ובמציאות נכוחה, וביושר
אמנות הנידה בשנות השבעים| דוד שפרבר
הקולנוע החרדי – ספר חדש| בהוצאת רסלינג
כולנו רוב, כולנו מיעוט – יום הסובלנות הדתית תשע"א| קולך
בין אמונה לאמנות רדיקלית| דוד שפרבר
"המכשפה היהודיה" – ביקורת על ספרה של יערה בר און| טלי ברנר
"לרקוד עד אור הבוקר" – דיווח מפסטיבל המחול הראשון לנשים דתיות| מירי שלם
הרי את לעצמך| קולך
דונה גרציה, משיחה שלי| הרצל חקק
שושני השדה של קירקגור| חנה קהת
סיפור בשני קולות| טלי ברנר
תשמישי מצווה ותשמישי קדושה פמיניסטיים| שירה פרידמן
עצבות שאינה מרפה| עליזה לביא
אמנות במחתרת החצאית| הילה ברק
מעשה במכשפה| דניאל שרה אימאליה
הצגה מבית תאטרון גשר "הרי את לעצמך"| קולך
על יצירתה של הדסה גולדוויכט| דוד שפרבר
אמהות מדברות או – ילדים זה תמיד שמחה?| תמר מור סלע
מסעותיה האמנותיים של בת שבע רוס| דוד שפרבר
"ישראל שבבשר" – על יצירותיה של רעיה ברוקנטל| דוד שפרבר
חתונת בנים – על התערוכה בעקבות פרוייקט "שבר ותיקון"| דוד שפרבר
שבעה ימים וגעגוע| פנינה גפן
על אדמה, מקום ושלום| דוד שפרבר
"בגוף אני מבינה" על המופשט מול הגופני בעבודתה של רות קסטנבאום בן דב| דוד שפרבר
הכשרון המיוחד של קלמנטיין| פנינה גפן
"יציאת מצרים על פי מרים" – סיפור ילדים פמיניסטי| טלי ברנר
גילגוליה המודרניים של הגדת ראשי הציפורים| דוד שפרבר
הגדת ראשי הציפורים נכתבה ואוירה בדרום גרמניה סביב שנת 1300. זוהי ההגדה המאוירת המוקדמת ביותר ששרדה עד ימינו. בעבר מקובל היה לחשוב שהסיבה שדמויות האדם המצוירות שם צוידו בראשי ציפורים קשורה לאיסור לצייר דמות אדם. מעת לעת עולות סברות חדשות כמו זו של החוקרת רות מלינקוף שהציעה שהיו אלה דווקא אמנים נוצרים, שהכניסו ליצירה דימויי שטנה אנטישמיים
עיון ב"עלמות אהבוך"| טלי ברנר
"שולחן ערוך": חנה גולדברג והסאבטקסט של העולם הדתי| דוד שפרבר
אנדי ארנוביץ: קרע לא מאוחה| דוד שפרבר
מכתב לאמילי עמרוסי| רבקה נריה בן שחר
רשמים מהסרט "שירה"| רחל קרן
החוקר הפרטי החרדי הראשון| טלי ברנר
חידושו המרכזי של הספר הוא בעיצוב דמותו של חוקר פרטי חרדי, בניגוד לבחירה להביא חוקר "מבחוץ", כפי שעשתה בתיה גור בנוגע לחברות סגורות אחרות, או כפי שנקטו מספר סרטי קולנוע שעסקו בתעלומות בחברה החרדית. זהו חידוש מרענן ונחמד, ומשתלב היטב עם המגמה הקיימת בעולם החרדי להרחיב את תחומי העיסוק של גברים חרדים. מבחינה זו זהו ספר מהנה ומספק
קאטרינה| דינה פלדמן
גאולות קטנות| פנינה גפן
העלמה שטארק – ביקורת| דינה פלדמן
הספר אינטליגנטי, רהוט, כתוב בהומור רב ומעמיד את הדמויות, הסביבה והחברה השוויצרית והמנזרית באור היתולי ואנושי, מורכב, מרוכך ואוהב, אף כי לא מעט ביקורתי. בתוך כך שזורים מוטיבים חוזרים ונשנים סביב יהדותם של הדוד והנער, ובעיקר סביב החוטם היהודי[1] והמיניות המתפרצת, אשר יכולים להתפרש בקלות כמוטיבים אנטישמיים הקיימים בחברה השוויצרית
סרוגים, ולא רק – לייזי שפירא בראיון לקראת העונה השניה של "סרוגים"| פנינה גפן
"אנחנו לא תוכנית סיטקום, לכן אי אפשר לעסוק בדייטים כל העונה. את העונה השניה התחלנו במקום יותר כבד – מצד אחד אין התמימות והקסם הראשוני, ומצד שני, גם אנחנו וגם הצופים מכירים את הדמויות יותר טוב לאחר העונה הקודמת, ואפשר היה ללכת ולגעת במקומות עמוקים. אני חושב שבסך הכל בעונה הקרובה יש הרבה יותר דיוק, בגרות ובשלות"
זה מטריד אותי – ביקורת על ספרה של אורית קמיר| טלי ברנר
מי מפחד מוירג´יניות?| דינה פלדמן
אין ספק כי אלפי שנים של הדרה וביטול ומעשים אנטי נשיים קונקרטיים יצרו טראומה וחשדנות כלפי כוונותיהם של גברים והובילו לרצון ולצורך להתבדל ולהגן על הסובייקט הנשי מפני משטור וכפיה. בכל זאת נדמה, והגיליון שלפנינו מוכיח זאת בכל אחד מדפיו ושורותיו, כי בעידן שלנו, בו היצירה הנשית היא כה מרשימה ויש כבר לא מעט גברים המכירים בכך ופועלים לפי עקרונותיה, מן הראוי לשקול פעילות תרבותית הנוגעת לנשים שאינה משעתקת את מנגנון ההדרה והבידול
להוציא את החושך לאור: שיר והצעה לפירוש| אפרת רפל פארווי
סוררת – ראיון עם ענת צוריה| דינה ספראי
הרב, האם מותר לשמוע את אתי אנקרי?| חנה פנחסי
ביקורת על "דרשוני"| חנה פנחסי
"כִּי כֹה אָמַר ה´ לְבֵית יִשְׂרָאֵל:דִּרְשׁוּנִי, וִחְיוּ" (עמוס ה´, ד´). עוד מימי חז"ל דרישת ה´ היא דרישת התורה. הכותבות באוסף המדרשים "דרשוני" מונעות על ידי הידיעה כי יש צורך דחוף מאד להוסיף את הקול של נשים יודעות ואוהבות תורה לשיחה ולהוויה היהודית של ימינו. על כן, ´דרשוני´ הוא ספר מעורר השראה, שהכותבות בו מבקשות ממש כמו רבקה אמנו לִדְרֹשׁ אֶת ה´
שרה לאלוקי – חגית כפיר מספרת על דרכה אל ´כל נדרי´| שלומית רביצקי – טור-פז
´כל נדרי ואסרי ושבועי וחרמי´ שרה חגית, בקולה העמוק והנשי. כמה שונה קולה מקולו של אבא שלי שחיזן ´כל נדרי´ שנים כה רבות מעל בימת בית הכנסת ´יהודה הלוי´ בירושלים. כמה שונה קולה מקולו של חזן בית הכנסת בו אני מתפללת היום. אחר כל כך מן הקולות הטבועים בי, ובכל זאת – קל להתחבר, לתת למנגינה להציף אותי, לדמיין את בית הכנסת אפוף בצלילים האלה – ברכות הנשית, בנחישות, בגעגועים
"האמנם בורח היהודי מגופו?"| דינה ספראי
האם בורח היהודי מגופו? שאלה זו, שמקורה במאמר של הרב שג"ר, עוברת כחוט השני לאורכו של גיליון "דעות" האחרון שיצא לאור בימים אלה ע"י תנועת נאמני תורה ועבודה. הגליון ´מתכתב´ עם לא מעט מההרצאות שהיו בכנס קולך, ולא במקרה. הקרבה הרבה בין שני הארגונים היא עובדה שאינה צריכה ראיה, אבל זו כנראה גם הוכחה שלרעיונות מסוימים יש ´מועד בקיעה´, ובבוא העת – הם צצים במקביל במספר מקומות, ומזמנים שיתופי פעולה
בית הכנסת כמרחב שוויוני במסגרת ההלכה| קולך
דיון ציבורי המעלה את עניין השוויון בין גברים ונשים בבתי הכנסת האורטודוכסיים הוא משימה כבדת משקל שלקחו על עצמן נשות ארגון קולך. אולם בעשותן זאת באמצעות תחרות ארכיטקטורה של תכנון בתי כנסת הן מעלות אל פני השטח התרבותי דיון יסודי מאין כמוהו שלא עסקו בו עד היום כמעט בכלל: האם ארכיטקטורה יכולה לקחת חלק בעולם התרבותי היהודי והאם יש דרך שהיא תהפוך למרכיב נוסף בביטוי ההגות הרעיונית שנמצאת בבסיס החיים היהודיים?