מחשבה אחת על “אגודת ´אפרת´ בתפקיד הש"ג?

  1. מסכימה עם כל מילה של, ונראה לי שיש כאן גורמים נוספים המצריכים דיון. אני רוצה לדבר על תפקידה של התקשורת ועל גורמים חברתיים שמייעצים למשפחות במצוקה במקרים כאלה. ראשית, אני לא יודעת אם באמת עמותת אפרת יצרה אתה קשר. הם טוענים בתוקף שלא היו שם והאשה שדברה אתה אינה מתנדבת שלהם. ייתכן שהנערה ספרה זאת לשכנתה לחדר וזאת מיוזמתה ספרה לה על אפרת. בדיעבד, הנערה האשימה את אפרת כי היה צריך להטיל את האשמה על מישהו. אבל כפי שאת אמרת זה לא העיקר. במקרה הזה המשפחה כולה זרקה את הכעס האכזבה העצמית והבושה על גורמים חסרי פנים שאין בעיה לפגוע בהם כי לא משלמים על כך מחיר.
    העובדה הברורה היא שהנערה לא דברה עם הוריה ולא עם אחותה (האחות למדה על כך רק לאחר מעשה ואז נכנסה לתזזית של פעולה). למה לא? למה היא לא דברה עם דמות במוסד בו למדה? מחנכת, מדריכה אם בית, יועצת? נראה שהייתה לה (מסיבותיה שאינני שופטת אותן כמובן), תחושת בדידות נוראה. התחושה שאי אפשר לדבר עם אף אחד. את התחושה הזאת היא הפנתה, כצפוי, לגורמים אנונימיים שמחוץ למשפחה. מסר אחד שצריך להפיק מהמקרה הזה – נערה יקרה: הסתבכת – דברי. ומסר לבני המשפחה: דאגו שילדיכם יוכלו לדבר אתכם. אל תגנו אותם, התגברו על דעות קדומות ועל בושה. הם זקוקים לכם כרגע היו שם בשבילם. ומכאן לחברותיה. מחריד לחשוב על כך שנערות בנות 17 העמידו את הנאמנות כלפי חברה לפני החובה להציל את חייה. זה מתאים לילד בן 12-13 לא לנערות בוגרות. גם להן היה עם מי לדבר: מחנכת, מורה, מדריכת תנועת נער, האמהות שלהן – גם אם לא העיזו לדבר עם הוריה ואינן יודעות על מוסד רשמי שיכול לעזור. ההמנעות של המשפחה מלהגיב על התנהגותן נותנת גושפנקא להתנהגות חסרת האחריות. הם נשאבים לעולם ערכים לא בשל במקום לנסות לשנות אותו, כי לא נעים לפגוע בחברות הקרובות כל כך(שלא לדבר על התנהלות הנער ומשפחתו שגם הן נבעו ממצוקה וחוסר אחריות). בדיעבד, נוצר כעס נורא, תסכול, בושה ואי נעימות כלפי השותפים לטרגדיה, ומשליכים זאת כאמור על גורם מבחוץ. במקרה כזה תפקידם של גורמי ייעוץ ממלכתיים או פרטיים לפנות אל המשפחה מיוזמתם ולנסות לברר אתם את מוקדי הבעיות ואת דרך השחרור מהרגשות הקשים. במקביל, היה עליהם לפנות מיוזמתם אל התקשורת ולהגיב בדרך הנכונה. תפקידה של התקשורת מצידה היה לראיין מיוזמתה יועצי נוער. להעמיד לדיון ציבורי את התגובות של הנוגעים בדבר, לא מתוך כעס ולא מתוך שיפוטיות אלא מתוך נסיון ללמוד לקח ולשנות ערכים. ההתלהמות של האחות קיבלה רוח גבית מהתקשורת שששה על ההזדמנות לתקוף, להכליל, "לדרוש חקירה", כאילו חיסולה של עמותת אפרת תפתור את מצבי המצוקה של נוער בעתיד ותשנה דפוסי התנהגות של חבריהם במקרה הבא. את מי יתקפו ואת מי יחסלו כשמישהי או מישהו יעשו שטויות על רקע אחר? עמותת אפרת במקרה זה אינה הש"ג אלא השעיר לעזעזל. והשעיר מכפר כידוע רק כשיש מקדש וקדושה, וכשהתחום החברתי מקבל טיפול מוקדם. כששילוח השעיר הוא כלי לאגרסיביות במסווה של אחריות ציבורית חסרת כנות, הוא מהווה אסון ועדות מרשיעה לחברה ללא כפרה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*