מתוך לחיים אחרים גליון דצמבר
וינסנט ואן גוך
מה זה בכלל?
אקופמיניזם היא גישה, אשר כשמה כן היא – מורכבת משילובן של שני רעיונות גדולים: אקולוגיה ופמיניזם. מה הקשר ביניהם? ובכן – הטענה האקופמיניסטית גורסת בקצרה, כי מוקד הבעיה האקולוגית על פני כדור הארץ אינו נעוץ במפעל זה או אחר המזהם יותר או פחות את אוצרות הטבע, אלא בגישה הכללית אותה נוקט המין האנושי ביחס לשאלת מקומו במערכת הטבעית של הפלנטה הזו. מה שמאפיין את הגישה הזו, הרגילה, היא תחושת העליונות והנפרדות ביחסי אדם-טבע. האנושות איננה תופסת את עצמה כחלק מן המעגל הטבעי, אלא כנבדלת, כעליונה, ועל-כן גם כבעלת "זכויות-יתר". כל עוד נעולה האנושות על הגישה הזו, אין סיכוי אמיתי, טוענים האקופמיניסטים, לשינוי משמעותי באקולוגיה הפצועה של כדור הארץ. רק שינוי תודעה משמעותי בהבנת יחסי אדם-טבע עשוי לחולל שיפור אקולוגי שאיננו סתם מעשה קוסמטי.
את הגישה של עליונות, של הנבדלות, ושל האישור הניתן ל"עליון" להשתמש לצרכיו באנרגיות של ה"תחתון", מסמנת המישנה האקופמיניסטית כגישה גברית. גישה "שובניסטית". ממילא מובן כי את הגישה ההפוכה, זו הרואה את הפרטים השונים הלוקחים חלק במערכת אחת כשווים זה לזה, וכשותפים אמיתיים למכלול, שמשמעותו גדולה יותר ורחבה יותר מכל הפרטים הנתונים בתוכו, את הגישה הזו נוהגים לסמן כגישה נשית. גישה "פמיניסטית".
אשר על כן מובן, כי טענת האקופמיניזם פשוטה היא: כל עוד תפיסת העולם הגברית שלטת בכיפה, אין משמעות אמיתית לדיבורים יפים על אקולוגיה. כל עוד מבינה האנושות את מקומה בעולם כ"נזר הבריאה", אשר עליונותו מצדיקה ניצול של הדרגות התחתונות לצרכיו, הרי שלא ניתן יהיה לפתור את המשבר האקולוגי החריף אליו אנו הולכים ונכנסים בצעדי ענק. רק אימוצן של דרכי חשיבה נשיות, הרואות את העולם בגישה מערכתית יותר, בתפיסה כוליית יותר, בה כל פרט אחראי לשלום כל האחרים, יאפשר להתחיל ולתקן עולם.
האם היהדות תופסת את מקומו של האדם בעולם מתוך השקפה "גברית" או מתוך השקפה "נשית"? ובכן, "יהדות" זה מושג רחב, המכיל בתוכו גישות רבות לכל נושא שבעולם. זרמים שונים בעולם היהודי בחרו בתקופות שונות להתייחס למכלול החיים מתוך זויות שונות, אותן זויות שהדהדו בנפשותיהם. כך, התבוננות במקרא תגלה לנו מיד כי הוא מייצג עולם שבעיקרו הוא גברי. האל מיוצג ביצוג גברי, והתורה פונה אל הגבר תמיד כנמען הישיר לדבריה, בעוד האישה מהווה נמען משנה בלבד, כבסגנון "אתה ואשתך ובניך…".
לא פלא הוא איפה, כי אחריותו של האדם לסביבה הטבעית, נתפסת כדרך של כיבוש: "וַיִּבְרָא א-לֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ … וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ". כיבוש הארץ, רדיה ביושביה. זהו סוג של יחסים המתבסס על תבניות של שליטה. הגבוה שולט בנמוך ומשעבד אותו לצרכיו. ההצדקה לסוג זה של יחסים באה מתוך הקביעה המוקדמת בפסוק, בה האדם הוא היצור היחידי שנברא בצלם אלהים, והאצילות מחייבת…
הקו הגברי. העיגול הנשי.
עולם החשיבה היהודי הרגיל, מיוסד על מדידות רבות. כאילו יש איזה סרגל רוחני שבו אנחנו מודדים את עצמנו כל הזמן, ואת העולם כולו. יש מי שצדיק יותר ויש מי שפחות, יש מי שקרוב יותר לרקיע ויש שמתקרב לשאול, וכדומה. האדם גבוה מכל עולם החי, הגבוה ועדיף על עולם הצומח, הגבוה מהעולם הדומם. והיהודי גבוה מכל המין המדבר כולו. זו השקפה שמאפיינת חשיבה יהודית שובניסטית רגילה. ההנהגה הגברית מייסדת היררכיות של שליטה ועליונות. הגבריות מבינה הנהגה במישורים של שליטה, במובנים של יחסי עליון ותחתון, גבוה ונמוך. חשיבה נשית מבינה הנהגה יותר כשיתוף, כסגירת מעגל, כאחריות לפרטים הלוקחים ביחד חלק בשלם.
החשיבה הנשית של היהדות התחילה להתפתח עם צמיחת הקבלה, ויחד עמה היא עלתה מעל לפני הקרקע, או יצאה מהארון. המקובלים החלו לפתח את ההתיחסות הדתית לדמות השכינה, לפן הנקבי של האלהות. והשכינה מתגלה בעולמות התחתונים ממש, היא שוכנת בכל. הארץ, האדמה, העפר, הם אחד מכינוייה המרכזיים של השכינה. הטבע, הסביבה, המדבר, השדה, הפרדס, כולם מהווים השתקפויות לאלהות הנשית, רוח העולם.
וכשם שחוה נפרדה מאדם כצלע, כפן מסוים שלו, והתפתחה להיות בריה בפני עצמה, מלאה ועצמאית, כך גם האלהות הנקבית, צריכה להפרד מן התפיסה המרכזית של האלוהות הגברית, ולהתפתח לפרצוף שלם, להתגלות מלאה, לפריסה רחבה של משמעויות.
רבי יצחק לוריא – גדול מקובלי צפת במאה השש עשרה – היה זה שפיתח את התודעה של התפתחות השכינה עד לפרטנות מקסימלית. לפי האר"י מטרת העבודה הדתית של כל ישראל, ובפרט של המקובלים היא לפתח את דמות השכינה, עד שתהיה שווה בקומתה הרוחנית לאלהות הזכרית – הקב"ה. ואין המדובר כמובן בשתי אלוהויות, זכרית ונקבית, אלא בפרצופים שונים, העצמות שונות, התגלויות שונות של האחדות האחת והאין-סופית, וכבר הקדשנו לכך מקום נרחב במאמרים קודמים.
יסודות בסודות
ההנחה המוקדמת המובאת בכתבי האר"י היא, שכדי להבנות צריכה הנקבה להיפרד מעל הזכר, ולקבל את השפע ואת המוחין ישירות מלמעלה, ולא בתיווכו. נקל למצוא את הביטוי של ההשקפה הזו בעולם הפמיניסטי: האישה צריכה להנתק מתלותה בעולם הגברי, כדי שתוכל להתפתח באופן עצמאי. היא צריכה להגיע למצב שבו את השפע=פרנסה, ואת המוחין=השכלה, עליה להשיג שלא בתיווכו של הגבר. חירות היא תנאי להתפתחות.
אמנם המקובלים במאות השלוש עשרה, השש עשרה והשמונה עשרה לא יישמו בדרך כלל את השקפת עולמם ביחס לאישה בשר-ודם, זו שחלקה עימם את חיי המשפחה. עולמם של בני התקופה היה מושתת על חשיבה גברית, פטריארכלית, והמקובלים היו חלק מן החברה בה הם חיו. אך אולי דווקא בשל כך, יכלו הם להניח יסודות איתנים לחשיבה יהודית אלטרנטיבית, מבלי להפוך עולמות. הם יצקו יסודות למהפכה פמיניסטית בתוך היהדות, שתנבט כאשר תהיה התקופה מוכשרת לכך.
"ביום ההוא תקראי אישי, ולא תקראי לי עוד בעלי" אומר הושע הנביא. כשתצא האישה משעבודו של הגבר, כאשר תשחרר התודעה הנשית ותקבל את הלגיטימציה להוות תשתית לבניין חיים ממשיים, ישתנה גם היחס בין הגבר והאישה. לא עוד יחסי בעלות, כי אם יחסי אישות. יחסי שוויון בין שונים.
כך גם תשתנה (והנה היא משתנית לנגד עינינו) מערכת היחסים שבין האדם והטבע. לא עוד מערכות של שליטה וכיבוש, המיוסדות על הרגשת עליונות, אלא מערכות של שיתוף ואחווה: "כי עם אבני השדה בריתך, וחית השדה השלמה לך" (איוב ה, כג).
מורנו הבעל שם טוב, אבי תנועת החסידות, לימד כי האלהות נוכחת בכל, והקב"ה רוצה שיעבדוהו בכל האופנים ובכל האמצעים ובכל בחינות הנפש. האדם, חיות השדה והזבובים שוים בכך. כולם נבראים, כולם מהוים משכן לשכינה: "ויחשוב שהוא ותולעת ושארי בריות קטנות שבעולם הם חשובים כמו חברים" (צוואת הריב"ש).
הקבלה ושלוחותיה החסידיות מהוות תשתית רוחנית יהודית לשינוי ולהתחדשות היהדות מתוכה פנימה. טעתה לדעתי היהדות הרפורמית הקלסית, כשביקשה לחולל שינויים קוסמטיים וחיצוניים ביהדות, על פי אמות המידה של תרבותה "הגבוהה" של גרמניה במאות הי"ח-י"ט. את המהפכה היהודית צריך לערוך מבפנים, תוך לימוד של המקורות המצונזרים, או תשומת לב לאותם פרטים חבויים, הרמוזים בכתבי בעלי הסוד, אותם שהביטו למעמקי נפשם ולמדו בה את האמת.