ערב יום הכיפורים התשס"ט

אל תהי בז לכל אדם ואל תהי מפליג לכל דבר. שאין לך אדם שאין לו שעה ואין לך דבר שאין לו מקום (אבות ד, ג)

מחלוקת מפורסמת בין רבי עקיבא לבין בן עזאי עוסקת בניסיון לקבוע את החוק הקטגורי ממנו ניתן לגזור את תורת המוסר כולה: 'ואהבת לרעך כמוך' (ויקרא יט 18) – רבי עקיבא אומר: זה כלל גדול בתורה. בן עזאי אומר: 'זה ספר תולדות אדם' (בראשית ה 1) זה כלל גדול מזה (ספרא קדושים ב)

בן עזאי מבסס את קביעתו על בריאת האדם בצלם, בדמות אלהים: "זה ספר תולדות אדם ביום ברא אלהים אדם בדמות אלהים עשה אותו". (בראשית ה, 1) כלל זה קובע שבני אדם באשר הם נבראו שווים, האנושות כולה מגלמת את דמות אלוהים וכל יחיד ויחיד הוא אבר מאבריה. הנובע מכך שלכל פרט יש מקום וערך עצמי כשם שלכל אבר בגוף יש מקום וערך עצמי משלו. בדבריו במשנה (אבות ד, ג) פותר בן עזאי את הפרובלמתיקה הגדולה של עיקרון השוויון: העובדה שבפועל בני אדם אינם שווים ביניהם משום בחינה: לא בכישוריהם, לא בהתנהגותם, לא בתרומתם או בהפרעתם לחברה ולסביבה. גם אברי הגוף אינם שווים זה לזה אך מאחר ולא ניתן לוותר על אף אחד מהם מבלי "למעט את הדמות", יוצא שעיקרון השוויון מתקיים בכך שלכל אחד מהם יש מקום. הם שווים בזכותם להתקיים ובאחריותו של כל אדם לקיומו של זולתו. הרעיון שהאדם נברא בדמות אלוהים ובצלמו מהווה לדעתו עיקרון מוסרי-חברתי יותר גדול מן המצווה "ואהבת לרעך כמוך". לפי בן עזאי החוק הקטגורי הוא חוק תבוני ממנו נובעת האחריות ההדדית של האדם על זולתו.

ביקורתו של רבי עקיבא על העיקרון לשיטת בן עזאי נובעת בראש ובראשונה מן החשש שאיננו ישים ולפיכך לא ניתן יהיה, בפועל, לגזור ממנו את תורת המוסר. עיקרו של הדיון לגבי קביעתו של ה"כלל (ה)גדול בתורה" איננו דיון פילוסופי מופשט אלא דיון פרקטי על טבע האדם ובהקשר זה הוא טוען שלא די בהכרה התבונית כדי ליצור אחריות ומחויבות הדדית בין אדם לחברו. יתר על כן: רבי עקיבא מפקפק בתבוניות של עיקרון נשגב זה שכן השוויון המוחלט נוגד את התבונה. לעולם האדם קודם לזולתו ואחריותו כלפי עצמו קודמת לאחריותו כלפי זולתו.

אי אפשר לאהוב את זולתו אלא אם כן הוא אוהב את עצמו תחילה. צלם אלוהים של בן עזאי מבטל למעשה את עצמיותו של הפרט ומשגרו אל כלליותה של דמות אלוהים, ומתוך כך נובעים העקרונות המוסריים התבוניים, כיון שמדובר כאן באחריות הדדית לגבי כל אדם באשר הוא אדם. רבי עקיבא מצמצם עיקרון זה בשני שלבים: ראשית ואהבת לרעך כמוך– אהבת עצמך קודמת לאהבת זולתך ומהווה תנאי לקיומה. שנית – ואהבת לרעך כמוך. דווקא לרעך ולא לכל אדם באשר הוא. האהבה הרחבה מיני-ים, אהבה ללא מצרים היא למעגלים הקרובים אליך: בני משפחתך, חבורתך, תושבי עירך, בני עמך. לא לכל בני המין האנושי, לא לאדם באשר הוא אדם. צמצום זה של אהבת האדם למעגל המצומצם יותר הוא הכרח יישומי.

אדם לא יוכל ליישם אחריות כלפי זולתו אם לא יהיה שלם עם עצמו תחילה. כשם שאהבת זולתו מותנית באהבת עצמו כך גם האחריות המוסרית כלפי האנושות כולה שיסודה לא רק בעיקרון תבוני אלא גם בתכונה רגשית-נפשית מותנית באהבת האדם לעמו תחילה. רבי עקיבא מאמין שניתן לפתח ערכים מוסריים אוניברסאליים וליישמם, אך לשם השגתם דרוש תהליך הדרגתי, נדבך על נדבך, המאפשר את היישום. יש להתחיל מעיקרון ראשוני כדברי הלל הזקן: "דעלך סני – לחברך לא תעביד". (בבלי שבת לא ע"א ותרגום יונתן לפסוק "ואהבת לרעך כמוך"). כדי שאדם יגיע למדרגה שמשהו שנוא עליו הוא זקוק להערכה עצמית אלמנטרית, דהיינו, שיהיה אכפת לו מעצמו, שדבר-מה יהיה שנוא עליו ותוך כך ניתן יהיה לדרוש ממנו שלא ינהג כך גם בזולתו.

שוב – אין כאן טיעון רציונלי בלבד אלא דרישה שיכולה להישען על תחושות, על רגשות כלפי עצמו ומתוך כך כלפי הזולת. מכאן ואילך – "ואידך פירושה הוא -זיל גמור" ניתן להרחיב את תחומי היישום של האחריות ההדדית שבין אדם לחברו ולהחילה על מגוון שלם של תחומים כמו הצלת נפשות, הצלת ממונו ורכושו של חברו, צדקה, גמילות חסדים וכו'. כך נבנית מערכת של פרקטיקה מוסרית הן במישור הבינאישי והן במישור החברתי הלאומי. משלב זה ניתן להציב את הדרישה לאחריות למין האנושי כולו – לכל אדם שנברא בצלם כדבריו של רבי עקיבא עצמו במשנה:

הוא (רבי עקיבא) היה אומר: חביב אדם שנברא בצלם, חיבה יתירה נודעת לו שנברא בצלם, שנאמר (בראשית ט, 6) 'בצלם אלוהים עשה את האדם'. חביבין ישראל שנקראו בנים למקום, חיבה יתירה נודעת להם שנקראו בנים למקום שנאמר (דברים יד, 1): 'בנים אתם לה' אלהיכם'…(משנה אבות ג, יד)                                                    

המשפט "חביבין ישראל שנקראו בנים למקום" הוא משפט מכוון, ממנו ברור שהקביעה הקודמת לו במשנה – "חביב אדם שנברא בצלם" – מכוונת לכל אדם ואדם באשר הוא בין אם הוא מישראל או מאומות העולם.

במשנה זו במסכת אבות קובע רבי עקיבא את העיקרון שכל אדם באשר הוא נברא בצלם אלוהים ומתוך כך נובעת אחריות הדדית המתבטאת במילים: חביב; חיבה יתירה. אדם גורם עוול לזולתו לא רק כתוצאה משנאה כלפיו אלא יותר מזה בשל התעלמות מקיומו והתמקדות בעצמו בלבד. האחריות ההדדית כלפי כל אדם באשר הוא איננה נובעת רק מתוך עיקרון השוויון בשל היותו נברא בצלם אלוהים אלא מתוך ההכוונה לפתח אליו רגש חיובי. אין זו סולידריות רציונלית בלבד אלא תחושה אמיתית של אמפתיה כלפי כל אדם בין אם הוא מישראל או מאומות העולם.

תחושת האחריות כלפי כל אדם באשר הוא כפועל יוצא של הכרה בקיומו יכולה להיות מושגת אצל מי שכבר פיתח אהבה למי שמצוי במעגל האנושי הקרוב אליו, לרעו, בן עמו. אהבה זו יכול לחוש רק מי שהגיע למידה אלמנטרית של הכרה בערך עצמו. התהליך המוביל לעיקרון השוויון המיוסד על כך שכל אדם נברא בצלם הוא אפוא תהליך הדרגתי שבסופו ניתן, גם לדעת רבי עקיבא לממש את עיקרון השוויון: קודם "ואהבת לרעך כמוך" ואז- "חביב אדם שנברא בצלם".

הרב פרופ' נפתלי רוטנברג הוא רב קהילת הר אדר