אפשר רק לדמיין את הרגע בו שמעו גיבורות התנ"ך על שמפעל האושפיזין פותח שעריו לנשים. דבורה הנביאה כנראה גבהה במקום בחמישה סנטימטרים. נביאה, שופטת, משוררת. ללא ספק, היא הדייט הנכון לנשף. אין מספיק ימי חג להזמנות שבטח זורמות. אפשרות אטרקטיבית נוספת היא שותפתה לקרב, יעל. כוס חלב, מישהו?

ההיסטוריה היהודית מלאה גיבורות, מתקופת התנ"ך ועד ימינו. נשים שלחמו והקימו ושינו את פני האומה. אבל הגיבורה שלי היא זו שלפחות ממבט ראשון נראית כמו אנטי גיבורה. מקצוע: אמא. תכונה אופיינית: בכי. זו שחלומה היחיד היה להתחתן, וגם אותו הגשימה בהצלחה חלקית. אני אוהבת אותך, לאה.

למה דווקא לאה? קודם כל, כי זה הסיפור שנכנס לי ישר ללב. הייתי רוצה לפגוש אותה. אמנם ביותר מבחינה אחת, בעייתי להיפגש על כוס קפה ובן אנד ג'ריס ולהגיד לה "עזבי, יעקב אבינו ממילא לא בשבילך". אבל יכולנו לדבר על אהבה ומשמעות. מורכבות רגשית תמיד מסקרנת ומעוררת אמפתיה. אישה עברייה, מי יידע חייך.

אבל מעבר לטעם אישי בדמויות ספרותיות, יש סיבה נוספת: כי באנו מאהבה. שנים של הגמוניה גברית-חרדית העלימו את האהבה מקודשי ישראל. שיר השירים, כידוע, הוא בכלל משל על השכינה. אבותינו הקדושים לא התאהבו  – אם אסור לגברים להסתכל על נשים, התאהבות מניין? בכלל, סיפורי התנ"ך מביכים מדי. ההלכה היבשה כבשה בהדרגה את מקומם. אבל האמת היא שעם כל הכבוד להלכה, ואנשי הלכה אנחנו, הטקסט המכונן של עם ישראל הוא רצף עלילות, יצרים ותשוקות. יצירה במיטבה מתארת ספקטרום של רגשות, ובסופה אנו יוצאים עם הבנה חדשה ומזוקקת, על החיים ועל עצמנו. איזו סיבה יש לנו לוותר על הרובד המרכזי הזה בספר הספרים?

ולאה היא זו שמחייבת להסתכל לה בעיניים. עם כל הכבוד לטהרנות, אמנו הקדמונית נכנסה לפנתיאון אימהות האומה, כשבאמתחתה סיפור שהיה מתקבל בקלות ליפים והאמיצים. גיבורה טראגית קלאסית. האחות המבוגרת והרווקה שמאוהבת בזה שמעדיף את אחותה. כדי לזכות באחות נאלץ יעקב להתחתן עם שתיהן, מה שרק מעצים את הטרגדיה. לאה מוצאת את עצמה בנישואים משפילים, נאלצת לראות מדי יום את אהובה מביט מצועף באחותה הצעירה והמוצלחת. בדידותה הווה עובדא.

עם כל ילד שנולד ללאה, הלב מתכווץ עוד קצת. בכל פעם מחדש תשעה חודשים של בחילות, הורמונים ולידה בלי אפידורל, ובכל פעם מחדש תקווה נולדת. שישה שמות העניקה לבניה, ולכולם משמעות אחת: אולי הפעם. עתה יאהבני אישי. הפעם ילווה אישי אלי. "הַפַּעַם יִזְבְּלֵנִי אִישִׁי כִּי יָלַדְתִּי לוֹ שִׁשָּׁה בָנִים" (בראשית ל', כ')

לסיפור הזה אין סוף טוב רומנטי, במובן של "ואז הם התחתנו". הם הרי התחתנו עוד קודם. אבל יש בו אנושיות והתבגרות והרבה רגעים של חסד. לאורך כל הסאגה העצובה הזו, הרגשות שבוקעים מלאה הם לא שנאה ולא נקמה. רק צער ותקווה ורסיסי נחמה. אחרי שישה בנים נולדת לה בת, ואם שמות הבנים סימלו חוסר השלמה עם אהבה שאינה נענית, הפעם היא מקבלת את דינה. להט הנעורים שוכך, ממרחק התמונה מתבהרת. אנה קרנינה התמסרה לייסורים וקפצה בסופו של דבר על המסילה. לאה נשארה. יש לאהבה הרבה דרכים וצורות. ובסופו של דבר, לאה היא זו שיעקב מבקש להיקבר לצידה.

אנחנו מציינים חגים ומזמנים אושפיזין כדי לזכור מאיפה באנו. כדאי לזכור גם את זה: באנו מאהבה. באנו מלב שבור. אנחנו הילדים שנולדו כדי לתקן. בדמנו זורמים כמיהה ותקווה, אהבה והשלמה. קשה? בהחלט. אבל בעיני, איכשהו,יש בזה גם הרבה נחמה.

גילית חומסקי, סופרת ומשוררת. פרסמה שלושה ספרי שירה ושלושה ספרי פרוזה. ספרה האחרון, "גחליליות", יצא בשנת 2012 בהוצאת ידיעות אחרונות.

@ התמונה באדיבות גילית חומסקי; צלם: שמעון ברדוגו