אחת מיצירותיה הידועות כיום (המוצגת במוזיאון מטרופוליטן בניו יורק) היא תמונתה של אסתר העומדת מול המלך אחשוורוש. מעט מאוד ידוע על נסיבות הציור (הדעות חלוקות באשר לזמנו ולמקומו) ועל הקורות את ארטמיסיה בתקופה זו. בציור היא בוחרת זווית מבט ייחודית של הרגע כרגע של חולשה. אסתר, לאחר שלושה ימי צום, נראית בציור כמעולפת. היא אינה עומדת זקופה מול המלך ואינה כורעת ברך לפניו, אלא נתמכת בידי שתי נערותיה. המלך אחשוורוש מתרומם ממקומו בארשת של דאגה, כאילו הוא מבקש לגשת אליה. שלא כמקובל בייצוגים אמנותיים של סצנה זו, דומה שיש היפוך גילים: המלך אחשוורוש נראה כבחור צעיר, ואילו אסתר היא אישה בשלה ומבוגרת. כל הדמויות בציור לבושות בבגדי פאר, כראוי לאנשים במעמדם באיטליה של המאה ה-17. כמקובל בציורים בני אותה התקופה, צבעי הבגדים עזים ומעידים על מלכותיות.הסתירות בין הציור ובין מתואר בסיפור המגילה בולטות לעין. בניגוד למתואר במגילה, המלך אינו מושיט את שרביטו כלפי אסתר, ובעצם אין שרביט בידו כלל. על פי המסופר במגילה, אסתר עומדת לפני המלך ומשוחחת איתו. גם הנערות המופיעות בתמונה אינן נזכרות במגילה. לצופה בציור ברורשלא היה זה הטקסט המקראי שעמד לנגד עיניה של ארטמיסיה כשניגשה לצייר את המאורע, וכנראה הסתמכה על עיבוד מאוחר של סיפור המגילהשהיה נפוץ בתקופתה באירופה. עיבוד זה היה מבוסס על סיפור המופיע בתרגום ליוונית, הדומה במידה רבה לסיפור במדרש אסתר רבה (סבירשמקורו בתרגום השבעים. תודתי לפרופ' י' תבורי שהעירני על כך):"ויהי ביום השלישי ותלבש אסתר בגדי יפיה ואת עדי תפארתה ותקח עמה את שתי נערותיה… ותצהיל פניה ותכס הדאגה אשר בלבה, ותבא בחצר הפנימית נכח המלך ותעמד לפניו. והמלך יושב על כסא מלכותו בלבוש זהב ואבן יקרה וישא עיניו וירא אסתר עומדת למול פניו ותבער בו חמתו מאד על אשר הפרה תורתו ותבא לפניו בלא קריאה, ותשא אסתר את עיניה ותרא את פני המלך והנה עיניו כאש בוערות מרוב החמה אשר בלבו ותכר המלכה את קצף המלך ותתבהל מאד ותפג רוחה ותשם ראשה על הנערה הסומכת ימינה. וירא אלהינו ויחמול על עמו, ויפן לצער היתומה אשר בטחה בו ויתן לה חן לפני המלך ויוסף יופי על יפיה והדר על הדרה, ויקם המלך בבהלה מכסאו, וירץ אל אסתר ויחבקה וינשקה וישלך זרועו על צוארה, ויאמר לה המלך אסתר המלכה למה תפחדי… ויאמר לה מדוע כאשר ראיתיך לא תדברי אלי…" (אסתר רבה, מהדורת וילנא, פרשה ט) בתיאור זה, שהציור תואם אותו להפליא,
כוחה של אסתר טמון בחולשתה. שלא כנשים אחרות שתיארה ארטמיסיה ברגעי החוזק שלהן (יהודית, יעלורבות אחרות), אסתר מתוארת ברגע של חוסר אונים, אך חוסר האונים הזה הוא שמביא לתפנית בעלילה. ההגמוניה הנשית בציור בולטת: אסתר הבשלה עומדת כשלצדה עוד שתי נשים שמחזיקות אותה. למרות העילפון היא כמעט זקופה ואינה כורעת ברך או נופלת. אחשוורוש הבודד מציץ אל הסיטואציה בעניין רב ומנסה להשתלב בקבוצת הנשים העומדות. אף שכיסאו מוגבה בשתי מדרגות, ראשו גבוה אך במעט מראשה של אסתר. העדר השרביט מלמד גם הוא על שוויון מסוים ביניהם, כאילו אין כאן מלך ומלכה, כי אם בני זוג מלכותיים שראשיהם עטורי כתרים. מדוע בכל זאת בחרה ארטמיסיה לתאר את אסתר בשעת חולשה? האומנם אישה מוחלשת ראויה יותר למענה מהאל? האם האל עוזר לנשים כשהן חלשות דווקא, כשלא נותר להן אלא לסמוך על חסדיו? או שמא היצירה האמנותית יוצאת נגד החברה המניחה שיש לשמר את חולשת נשותיה, והציור מביע אמירה חברתית קשה? האם על אסתר להיראות מוחלשת כדי להשיג את מבוקשה? אף שהאמנית לא ענתה בבירור על שאלות אלה ואחרות, היא פתחה פתח לדיון מחודש באסתר ובהשתקפות דמותה לאורך הדורות.