9 מחשבות על “ההלוויה הנשית שלי

  1. לא ברור מדברייך, האם גבולות ההלכה חופפים בעינייך לגבולות פעולתך או שאת חותרת לשנות את המציאות מעבר להלכה?

  2. לחנה פנחסי שלום.
    יישר כוח על האומץ לכתוב על נושא המוות. אני לא רואה כל בעיה הלכתית שנשים תנהלנה את טקס הקבורה מתחילתו ועד סופו. אולם לא ציינת האם יש בכלל נוכחות גברית? אני משער שיש כמה גברים בחייך שיהיו מעונינים לאחר מאה ועשרים שנה ללוות אותך בדרכך האחרונה.כיצד יתנהגו הגברים בקבורה הנשית הזאת? אז הנה אשלים לך את התמונה האפשרית. הנשים תלכנה מקדימה עם המיטה. הגברים ילכו בצד או מאחורי הנשים. ואילו בעת עשיית השורה, גם הגברים יכולים להצטרף. ניחום האבלים היא מצווה המוטלת גם עליהם. אגב כבר כתבתי על נושא זה באתר קולך [אפשר לחפש במדור יהדות ומגדר ´נשים בבית החיים´]. בברכה מרדכי עבדיאל.

  3. רצונו של אדם וצוואתו של אדם הם כבודו, ובוודאי במובן מסוים זה של דבריה אין לי כל רצון וצורך להתערב.
    אבל רחל פנחסי מעוניינת במפורש לגלות את צוואתה לרבים, ולהופכה עניין לרבים לענות בו. אני מסכים בהחלט, שהדרת נשים מן ההלוויות (מה שנקרא כל קבר גבר…) אינה ראויה, ושראוי להוביל בעניין זה תמורה מהותית שוויונית. אבל בשיטין וביניהם, קראתי וחשתי אי נוחות מהדרת הגברים. הפמיניזם הדתי אינו זקוק להדרת הגברים לשם מטרותיו הצודקות. האם לוויה אמורה להיות כול עיקר עניין בעל אופי מגדרי? כמה אי נוחות היינו חשים אילו גבר היה כותב שברצונו שרק גברים יעסקו בהלווייתו. ראוי ללוויה שתהיה מעורבת. לכל נפטר ונפטרת יש דרך כלל בן זוג או בת זוג, בנים ובנות חברים וחברות. וכולם חלקו אהבות ורגשות בחייהם, וצער וכאב במותם. עדיף שנשים וגם גברים יעסקו בכל סדרי הלוויה כולם (חוץ מן הטהרה כפי המנהג). המושג לוויה נשית זר לכל זה. ואני מניח שחנה אינה מעוניינת להרחיבו לעבר הפרדה בקבורה: בתי קברות לגברות, ובתי קברים לגברים…
    (כך גם נעשה שלום בין לשון המקרא ללשון חכמים, ואפילו נתרום תרומתנו הצנועה לצניעות…).
    ואחרי כל העגמימות הזו, העיקר חיים ארוכים (בכף רפויה) וארוכים (בכף דגושה), וחנוכה שמח.
    אברהם שמאע

  4. נועה יקרה. תגובתך כלפי חנה הייתה תוקפנית למדיי. מעניין היה לקרוא כמה הנחות מקדימות היו בדברייך: 1. שמדובר באנשים קדושים שנפטרו וחנה מנצלת אותם. מי אמר? 2. שחנה מנצלת את מיתתם כדי לפגוע ביהדות. מי אמר? ולמה זה פוגע ביהדות? 3. שחנה תמיד מנסה לפגוע ביהדות. על סמך מה את מעיזה להטיח בה האשמה כזאת? – אני שומעת מכל האשמותיך שאת מאוימת עד כדי איבוד הכבוד לזולת והיכולת לחשוב. מה מפחיד אותך כל כך – המוות, שינוי ההרגלים שלך, או הצורך לבחון את מה שלמדת בעבר? בכל מקרה, אחרי שתתנצלי על מה שכתבת, כדאי לך לנסות להקשיב לבקשה של חנה. יש בה הרבה אומץ והרבה יושר אישי, גם אם אינך רוצה בלוויה דומה.

  5. חנה יקירתי
    נגעת בנקודות שנוגעות בי מאד. אני אישית לא יודעת אם הייתי רוצה שדווקא נשים תשאנה את ארוני. אני גם לא בטוחה שהייתי רוצה להדיר את הגברים מהטקס, זה לא משנה את העקרון השגוי שבטקס אלא הופך אותו לצד שמאל. כן הייתי רוצה שלנשים יהיה בו מעמד מכובד ושווה לגברים, באמירת הקדיש, בהספד ובשורות המנחמות (ולא אכפת לי אם גם הן תשאנה את הארון או גם הן תכסינה את הבור, אבל לא רק הן).מכל מקום – כל הכבוד על הפתיחה לדיון. אראלה ידגר

  6. חנה שלום.
    אז מה קורה במציאות? הנה כמי שעוסק בכך בהתנדבות, אני יכול לספר לכל חברות קולך שאופי טקס הקבורה תלוי רק באבלים או האבלות. אם האבלות תעמדנה על כך, הרי ששום חברה קדישא לא יכולה למנוע מהן לנהוג על פי רצונן. חובת החברה קדישא היא לקבור את המת ותו ליכא. כל היתר תלוי במשפחה. ואם החברה קדישא עושה שרירים, הרי שיש להתעקש. נראה אותם מסרבים לקבור את המת. בג"ץ יקבור אותם יחד עם המת. קבורה נעימה לכל חברות קולך. מרדכי עבדיאל.

  7. יש להזכיר שעל המבצבה ראוי לרשום קודם את שם האם ורק אח"כ את שם האב. מה הסיבה שרושים דווקא את שם האב קודם ואח"כ את שם האם ?
    וגרוע מכך, הרבה פעמים לא כותבים כלל את שם האם על המצבה, למרות שהיא לרוב הדמות העיקרית והקרובה ביותר אל הקבור/ה. איך נשים מאפשרות זאת?
    ונניח שהן מאפשרות זאת, מה גורם לגברים להיות כ"כ אובססיבים ומתעקשים על כבור והנצחה? וזה גם במקרים שהם היו אונסים אתץ בנותיהם? מדוע מגיע לגברים הכבוד הזה להיות רשומים על המצבה? הרי האמא היא הכל, היא לפני הכל וקודם כל. הבעיה שנשים עוסקות בעניניהם, בזמן שגברים מנציחים עצמם בכל התחומים, באופן נבזי ובמכוון..בלי שהן שמות לב לכך.

    ומה באשר להספדים? ממה שידוע לי נשים הן המספידות לרוב. הן הכותבות את הנאומים המרגשים ומקריאות אותם.
    מה הקשר בין גברים להספדים? הם לרוב לא מעוניינים להספיד.

  8. תודה רבה, חנה. בשבוע שעבר הייתי בלווייה של גיסי, בבית-שמש. הייתי האשה היחידה שנגשה לכסות את הבור. אחד מאנשי החברא קדישא אמר לי שזה לא מנהג המקום, אבל אמרתי שכבר עשיתי את זה בבית-קברות זה, והמשכתי מעט. מאז הלווייה של אבא שלי, בניו-יורק, שם אחותי ואני, ובנות ובני אחותי כיסינו את הבור, אני עושה את זה בכל לווייה שאני משתתפת. פרל הרשקוביץ (רחובות)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*