בני הזוג אשר ויהודית שפרינגר החליטו יום אחד לכתוב ספר ילדים. לא בטוח שהספר שהם יצרו יחד היה יוצא לאויר העולם לולא פרט שולי ברזומה שלהם – אשר הוא צבר ויהודית ילידת אתיופיה, ובמילים אחרות: הוא 'לבן' והיא 'שחורה'.

החיבור הלא-מאד מצוי ביניהם הוליד הרבה מבטים ושאלות מסקרנות מהסביבה, וספרם 'הורים בכל מיני צבעים' (הוצאת סער) נכתב  כספר ילדים המתייחס אל סוגיית העירוב שלהם מנקודת מבטו של ילד.

גיבור הסיפור הוא משה, ילד בגילאי גן שנולד לאב בהיר ואמא כהה. הוא חווה את השונות הזו ביניהם כמובנת מאליה. היא חלק מחייו והוא אינו מוצא בה משהו יוצא דופן. ציוריו מבטאים את תפיסותיו – בציור משפחתי שהוא יוצר, האם כהה והאב בהיר, בדיוק כמו במציאות אותה הוא מכיר מקרוב.

השאלות שלו מתעוררות כשהוא שומע לראשונה שאלה-תמיהה מצידה של אשה שמכנה את אימו 'שחורה'. הכינוי, ועצם ההתייחסות לצבע עורה של אימו, מעוררים אצלו אי נוחות. מה זה אומר שהיא שחורה? למה היא שחורה? האם זה יכול להיות אחרת?

את חיבוטיו הוא מבטא באמצעות ציור. שם הוא שוב מצייר משפחה – רק שהפעם האם צחורה כשלג.

בהזדמנות אחרת, הילד שוב נתקל בתמיהה על הפער בין מראהו הכהה לבין הלובן של אביו. הפעם הוא אינו מתמודד עם התמיהה הזאת בינו לבין עצמו, ודרך תגובתו החיובית של האב, הילד מתחיל להפנים את העובדה שעירוב הצבעים של הוריו הוא אכן יוצא דופן, רק שאולי זה לא כל כך נורא ("משה מקשיב ובליבו שמחה – לא לכל אחד יש כזאת משפחה") התגובה של האב מעודדת את הילד להתבונן על עצמו כייחודי ומתוך כך לשמוח בחלקו.

כשהילד מגיע הביתה עם ציור המשפחה הלבנה, אימו עורכת איתו מסע קטן של הבנה והפנמה דרך עבודה עם צבע – הם מערבבים צבעים שונים יחד ומגלים מהו הצבע השלישי ש'נולד'. מבחינה גרפית זה מודגש במלל, והמילים המציינות את הצבעים השונים צבועות בהתאם. לאחר סבב ערבובים של אבות ואימהות אדומים, כחולים וצהובים, הילד יוזם את ערבוב השחור והלבן ומגלה מחדש את הצבע שלו עצמו – צבע מוקה.

הספר כולו מלווה במוטיב הצבע – החל מציורי הילד דרכם הוא חווה את העולם ועד להכרה בשוני שבין בני אדם דרך צבע עורם. באותו אופן שהוא חווה את ההפרדה שהצבע יכול ליצור בין בני אדם, הוא חווה בהמשך את החיבור הצבעוני והייחודי שצבעים יכולים ליצור, החל מציור צבעוני ועד לחיבורים אנושיים שמולידים צבע חדש ('מוקה').

לסיום, באוירת הטרמינולוגיה הצבעונית, האם מציינת את המכנה הרחב והמיוחד שבין כל בני האדם, אותו דבר שהוא הכי חשוב וחסר צבע לחלוטין – הנשמה האנושית, וזאת אולי הליבה של הספר: רצונם של הכותבים להזכיר לעולם כי הצבע הוא משני והנפש האנושית היא העיקר.

סיפרם של השפרינגרים הוא קודם כל סיפור על חוויית השוני. ילדים ששמעו את הסיפור, אף שמעולם לא הכירו אישית יוצאי אתיופיה, נהנו מאד מהעלילה והזדהו עם דמותו של הילד. לחווית השוני קיימים ביטויים שונים בקרב ילדים – שוני במבטא הדיבור, שוני במראה החיצוני, שימוש בעזרים מבדילים (משקפיים, מכשיר שמיעה וכד') – אלמנטים שמוטמעים בחייהם של ילדים ובבוא העת הם מגלים, בדרך כלל בגלל שאלה או הערה, שזה נחשב שונה ויוצא דופן.

דמויות ההורים מעורבות מאד בתהליך של הילד בסיפור, קודם כל בעצם העמדה הבריאה והכנה שהם מקרינים כלפי חוץ ואחר כך בתהליך האקטיבי-יצירתי שהאם עושה יחד עם בנה. היא משתמשת בציור, באותו כלי דרכו הילד מתבטא, כדי ללמד אותו להתבונן אחרת על המציאות שלו ולבטא אותה מתוך שמחה והזדהות.

העיסוק בשוני ובסיכוי לשינוי בין מחוזות כור ההיתוך הישראלי חשוב גם היום, בישראל של 2012, בה הפערים בין 'לבנים' ו'שחורים' גדולים מבחינת ההשתלבות והחיבורים האנושיים בתחומים תעסוקתיים, חינוכיים ותרבותיים. ההתייחסות לנושא דרך התא המשפחתי היא סמן מעודד של תקווה וקריאה להחליף את המשקפיים החד גוניים במשקפיים שזוכים לראות גוונים עשירים יותר במציאות הישראלית של היום.

יהודית נטע מנחה במסגרת תכנית דבורה של 'קולך' ומשתתפת בקורס המנהיגות של 'קולך'

דף הפייסבוק של יהודית נטע ואשר שפרינגר https://www.facebook.com/profile.php?id=100001685230284