סיפור החטא הקדמון מוצג בתורה כסיפור התפתחותי. לפני האכילה מעץ הדעת נאמר "כה וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים, הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ; וְלֹא, יִתְבֹּשָׁשׁוּ" ואילו לאחר החטא אנו שומעים ש- "ז וַתִּפָּקַחְנָה, עֵינֵי שְׁנֵיהֶם, וַיֵּדְעוּ, כִּי עֵירֻמִּם הֵם;." אריך פרום (פסיכולוג) מתאר את החטא הקדמון כפעולה האנושית הראשונה, בה האדם פועל לראשונה על פי רצונו ובניגוד להוראות האל. כאן מתחילה בניית האישיות העצמאית.
בתחילת הסיפור אנחנו פוגשים את הנחש והאישה לצד עץ הדעת. האישה מתמודדת עם הקונפליקט שבין הציווי האלוקי לבין הפיתוי. הנחש הוא המפתה והעץ הוא הפתיון. מיהו הנחש? בפרוש של הספורנו (בראשית ג,ג) יש רמז להבנה, אמנם בשפה מוצנעת, של הנחש כסמל פאלי (מיניות גברית) "הוא שטן הוא יצר הרע (בבא בתרא ט"ז ע"א)…והוא שהכח המתאוה המחטיא יעשה זה באמצעות הכח המדמה המוביל אליו דמיוני התענוגים החומריים… ". ניתן לראות הקבלה מסוימת בין תכונותיו של הנחש ושל העץ. על הנחש נאמר "א וְהַנָּחָשׁ, הָיָה עָרוּם, מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה, אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה אֱלֹהִים;" אותו נחש הוא הכוח המפתה שתכונתו היא "ערום", מילה המתפרשת בשתי דרכים עירום ללא בגדים ו/או עורמה. אלו התכונות המיוחסות לנחש ובשלב זה הן נבדלות ממהות העץ – "דעת". הדעת גם היא משתמעת לשתי פנים ואולי אף לשלוש. יש בה את החכמה או השכל, המיניות במובן של "לדעת אישה" ומשמעות שלישית, מודעות. קיימת הקבלה בין המאפיינים של הנחש ומאפייני העץ שניהם מייצגים מרכיבים של השכלה וגם מרכיבים מיניים. יש פה התייחסות לקשר בין התפתחות קוגניטיבית והתפתחות מינית ששתיהן מונעות על ידי סקרנות ותאווה ואולי ייצוג ספציפי של השלב האדיפאלי (על פי פרויד) וגיל ההתבגרות, בהם יש התפתחות מואצת של מיניות וקוגניציה. חז"ל מתייחסים לקשר הקיים בין יכולת שכלית ותאווה מינית. אומר ר' אברהם אבן עזרא (בראשית ג, ו-ז) "…וכאשר אכל אדם מעץ הדעת, ידע את אשתו. וזאת הידיעה כינוי למשגל. ובעבור עץ הדעת נקרא כן. גם הנער כאשר יידע טוב ורע אז יחל לתאוות המשגל". במסכת סוכה נ"ב ע"א נאמר "כל הגדול מחברו ייצרו גדול ממנו."
לצד הדמיון בין תכונות הנחש והעץ, ניתן להבין כי קיימת גם הפרדה בין ערכים שליליים המיוחסים לנחש לבין ערכים חיוביים המיוחסים לעץ. הנחש מייצג את הרע, העירום והעורמה המביאים לדבר עבירה ובסופו של דבר מקבל עונש, ואילו העץ, למרות האיסור לאכול ממנו, מפתח את הדעת והוא "נחמד להשכיל" וגם מפתח את המיניות ה"מותרת". יתרה מזאת לאחר אכילה מעץ הדעת האדם נעשה דומה יותר לאל שהוא ההוויה האולטימטיבית. הנחש והעץ שניהם מביאים להתפתחות דומה, אך מהותה וערכה משתנה על פי בחירתו של כל האדם. ההפרדה הברורה כל כך בין טוב לרע שבסיפור דומה לתפיסת עולם של מתבגרים הנוטים לסווג התנהגויות באופן דיכוטומי לטוב ורע.
מקובלת הדעה שהאישה שהתפתתה בקלות לנחש היא האחראית לסבל שבא לעולם. כבר בדו-שיח עם הנחש מצאנו את האישה מתמודדת עם הקונפליקט שבין הציווי לפיתוי. מהתבוננות מדויקת הפסוקים נראה שאמנם האישה היא הראשונה לטעום מעץ הדעת אך דווקא היא הפעילה שיקול דעת, "ו וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה-הוּא לָעֵינַיִם, וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל, וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ, וַתֹּאכַל; וַתִּתֵּן גַּם-לְאִישָׁהּ עִמָּהּ, וַיֹּאכַל. " האישה בודקת שהעץ טוב למאכל שזו מהותו של עץ להצמיח פרי מאכל, היא רואה שהעץ מפתה "תאווה הוא לעיניים" ויש לו סגולות שכליות "ונחמד העץ להשכיל", בהמשך נראה שעל כל אלו קיבלה האישה את עונשה. ואילו לגבי האיש לא שומעים על התלבטות או שיקול דעת, כל שנאמר הוא "ויאכל". יתכן והאישה טעמה ראשונה מעץ הדעת, לא בגלל נטייתה להתפתות, כפי שסוברים מפרשים רבים, אלא מאחר והתפתחותן המינית והקוגניטיבית של בנות מתחילה מוקדם יותר מהתפתחותם של בנים.
לאחר שהאיש והאישה אוכלים מן העץ האסור מתפתחת מודעות למיניות ומתפתחות תחושות אשמה ובושה. גם הנערים מתפתחים מפתחים מודעות ושיפוטיות לגבי מעשיהם המובילה לתחושות אשם ובושה.
ה"עונשים", שהם פועל יוצא של ההתפתחות, הניתנים לנחש, לאישה ולאדם ומתייחסים להגבלת כוח, ומאבקי שליטה על רקע מיני. מודגש הקשר בין מיניות ושליטה. עונשו של הנחש, או של היצר המיני הגברי הוא: "יד וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים אֶל-הַנָּחָשׁ, כִּי עָשִׂיתָ זֹּאת, אָרוּר אַתָּה מִכָּל-הַבְּהֵמָה, וּמִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה; עַל-גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ, וְעָפָר תֹּאכַל כָּל-יְמֵי חַיֶּיךָ" לצד התפתחות היצרים המיניים (האכילה מעץ הדעת) מתפתחת גם מודעות לנורמות חברתיות. האדם נדרש לשלוט ולעתים לדכא את יצריו המיניים. בפסוקים, דיכוי והשפלת היצר מתוארים כהליכה על גחון ואכילת עפר, שהרי אנו יודעים שעפר אינו מהווה מזון לנחשים אלא דימוי לדיכוי והשפלה. האיבה בעונש היא בין הגבר הייצרי – הנחש, האישה וצאצאי האישה הזכריים שיש בהם מיניות גברית (צאצאי הנחש). . טו וְאֵיבָה אָשִׁית, בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה, וּבֵין זַרְעֲךָ, וּבֵין זַרְעָהּ: הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ, וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב." בדומה לתסביך אדיפוס בגיל מסוים הילד חש כי מתנהל מאבק על האישה/האם בין האב, שהנחש מייצג את המרכיב המיני שלו, לבין הילד. הילד ינסה לתפוס את עמדת הראש, השלטון, ואילו הנחש ידכא אותו בעקבו.
העונש שהאישה מקבלת מקביל לתהליכי שיקול הדעת שהפעילה. "טז אֶל-הָאִשָּׁה אָמַר, הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ–בְּעֶצֶב, תֵּלְדִי בָנִים;" מתייחס לתהליך יצירת ה"פירות" של האישה, מקביל לכך שהאישה ראתה כי העץ טוב למאכל, שפרותיו טובים, לכן היא נענשת בתהליך יצירת פירותיה. "וְאֶל-אִישֵׁךְ, תְּשׁוּקָתֵך", עונש שבהמשך אנסה להסביר את מהותו, מקביל לכך שהאישה ראתה כי תאווה העץ לעיניים. גם שיקול הדעת שהפעילה האישה וגם העונש שקיבלה מתייחסים לתשוקה או תאווה. אם נתייחס להשכלה כמקור כוח, האישה שראתה כי "ונחמד העץ להשכיל" נענשת ב"וְהוּא, יִמְשָׁל-בָּך", עונש המגביל את כוחה של האישה ביחס לגבר. האישה שהביאה לפריצת דרך בהתפתחות האנושית נידונה להיות נשלטת ומורחקת מכוח. אי אפשר להתעלם משלטון הגברים בעולם במשך אלפי שנים, למרות תנועות השוויון הקיימות כיום. העונש "ואל אישך תשוקתך" קשה להבנה. מתמיה מדוע תשוקה נחשבת לעונש? למה העונש הזה ניתן דווקא לאישה? האם לגברים אין תשוקה או שמא אינם צריכים לשלוט בה?! לפי הפרשנות ההתפתחותית המוצגת ניתן לראות הקבלה לעונשו של הגבר. הנחש עצמו מבטא את תשוקתו של הגבר, במקביל ל – "ואל אישך תשוקתך" בעונשה של האישה. "עַל-גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ, וְעָפָר תֹּאכַל כָּל-יְמֵי חַיֶּיךָ" מקביל ל -"והוא ימשול בך", גם תשוקתו של הגבר מדוכאת על ידי גורם חיצוני, האב המאיים והשכלתני המייצג גבולות ונורמות.
רוב הפרשנויות מתייחסות לקשר בין "ואל אישך תשוקתך" לבין "והוא ימשל בך", למרות או בגלל תשוקת האישה הגבר הוא שישלוט. ג'סיקה בנג'מין (פסיכואנליטיקאית פמיניסטית) מתייחסת לקשר בין תשוקה ושליטה בין המינים. האישה משתוקקת להכרה בה כאישה, כסובייקט, כבעלת חרות, עצמאות ויכולת, על מנת להגדיר את עצמה. מצב זה יוצר פרדוקס קיומי בין התשוקה של האישה להכרה כדי להגיע לעצמאות והגדרה עצמית לבין ההכרה עצמה שמביאה לשליטה.
האדם שהתרגל לאכול מכל הבא ליד והתפתה לאכול מפרי העץ האסור ללא הפעלת שיקול דעת, מוענש בכך שמעתה יצטרך לעבוד עבור לחמו. מכאן ואילך האדם לא יכול לקבל מזון חופשי, נגמרה תקופת היניקה "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ, תֹּאכַל לֶחֶם", מתעצם תהליך העצמאות והפירוד מהאם. מעתה האדם אחראי להשיג את מזונו לבדו. עם גירושו מגן עדן הופך האדם לעצמאי ואחראי בעל כורחו. עונשו מתייחס לקשר בינו ובין אימו, האדמה ממנה נוצר. השמות אדם ואדמה מדגישים את הקשר בין דמות האם לילד שמובנת כמרכזית בתהליך ההתפתחות, קשר המלווה אותנו גם בחיינו הבוגרים. את העונש "אֲרוּרָה הָאֲדָמָה, בַּעֲבוּרֶךָ, בְּעִצָּבוֹן תֹּאכְלֶנָּה, כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ ; וְקוֹץ וְדַרְדַּר, תַּצְמִיחַ לָך… " ניתן לפרש גם בכך שהאדם לא מצליח להתנתק לגמרי מאותו קשר עם אמא אדמה גם כשזו מצמיחה קוץ ודרדר. הסימביוזה עם האם נמשכת "עַד שׁוּבְךָ אֶל-הָאֲדָמָה". יאלום בספרו "אמא ומשמעות החיים" מתאר את אמו הרודפת אותו בחלום שנים אחרי פטירתה. כך הוא אומר לה בחלומו: "אבל אמא, את לא מתמודדת עם המשמעות של להיות לבד. את נשארת אתי. את לא עוזבת אותי. את משוטטת במחשבות שלי. בחלומות שלי." מלבד המורכבות של הקשר עם האם, בעונשו של האדם יש גם הכרה בקיום האנושי המוגבל ובקיומו של המוות "כִּי-עָפָר אַתָּה, וְאֶל-עָפָר תָּשׁוּב." עונשו של האדם לפיכך אינו מופנה רק לאיש אלא לכלל ה"אדם", הזכר והנקבה.
לאחר התפתחות המודעות, הידע והמיניות האדם מגורש מגן עדן. האימא הטובה הופכת לאמא שיש בה גם רע, היא מספקת את הלחם אך גם קוץ ודרדר. במקביל להכרה בחלקים הרעים של האם יש התייחסות לתוקפנות ולרוע הקיימים גם אצל הילד. כמו כן יש הכרה בקיומו של המוות, הילד שאיבד את תמימותו מורחק מעץ החיים. עולם גן עדן הפסטורלי הופך לעולם שיש בו מוות, הדרך לעץ החיים חסומה על ידי הכרובים ולהט החרב המתהפכת. הכרובים, החוסמים את דרך החיים מייצגים מיתה בידי שמיים: זקנה, מחלות, אסונות ותאונות בדומה לאיום של הכרובים מעל הארון על חיי הכהן הגדול ביום כיפור. להט החרב המתהפכת, מייצגת את יכולתו של האדם להרוג, להט התוקפנות שפוגעת בדרך החיים. כבר בסיפור הבא על קין והבל, העוסק בקשר בין אחים, מופיעה להט החרב ומשמידה רבע מהאנושות, אלא שאז מעורבים גם תחרותיות וקנאה בין אחים. נושא שנדון בהרחבה לאורך כל ספר בראשית.
שלומית מוטרו היא מרפאה בעיסוק לקראת סוף תואר שני. מתגוררת בשוהם, נשואה ואם לארבעה.