לפני כמה חודשים קראנו את התיאור המרגש של מעמד הר סיני כפי שהוא מופיע בפרשת "יתרו". הרחנו את ריח העשן העולה מן ההר "כְּעֶשֶׁן הַכִּבְשָׁן", הסתכלנו השמיימה אל ה"בְרָקִים", צפינו ב"ְעָנָן כָּבֵד עַל הָהָר" ונחרד מְ"קֹל שֹׁפָר חָזָק מְאֹד". מופע ההתגלות תואר בפרשת יתרו בכל עוצמתו. פסוקים רבים מתארים את חוויית האירוע הייחודי: כך אנו קוראים בשמות, יט, פס' טז-יט:
"וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיֹת הַבֹּקֶר וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל הָהָר וְקֹל שֹׁפָר חָזָק מְאֹד וַיֶּחֱרַד כָּל הָעָם אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה: … וְהַר סִינַי עָשַׁן כֻּלּוֹ מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו ה' בָּאֵשׁ וַיַּעַל עֲשָׁנוֹ כְּעֶשֶׁן הַכִּבְשָׁן וַיֶּחֱרַד כָּל הָהָר מְאֹד: וַיְהִי קוֹל הַשֹּׁפָר הוֹלֵךְ וְחָזֵק מְאֹד משֶׁה יְדַבֵּר וְהָאֱלֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל: וַיֵּרֶד ה' עַל הַר סִינַי אֶל רֹאשׁ הָהָר …"
המעמד כולו ויזואלי, חושני, מפעיל את כל החושים עד כדי כך שאף את הקולות אין בני ישראל שומעים בלבד, אלא רואים. ככתוב: "וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת" (שמות, כ, פס' טו) ואכן התגובה האנושית נוכח התפרצות הטבע הבלתי שגרתית היא פחד ויראה: "וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק: וַיֹּאמְרוּ אֶל משֶׁה דַּבֶּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִים פֶּן נָמוּת" (שם, פס' טו-טז).
לעומת תיאור זה, כאשר מופיע סיפור מעמד הר סיני שנית, בפרשת "ואתחנן" בספר דברים, בנאומו של משה בערבות מואב מדגיש משה את תכני ההתגלות ומצמצם בתיאור האירוע עצמו. במקום "אַתֶּם רְאִיתֶם כִּי מִן הַשָּׁמַיִם דִּבַּרְתִּי עִמָּכֶם" (שמות, פס' יט) אנו שומעים את משה המזהיר את בני ישראל:
וַיְדַבֵּר ה' אֲלֵיכֶם מִתּוֹךְ הָאֵשׁ קוֹל דְּבָרִים אַתֶּם שֹׁמְעִים וּתְמוּנָה אֵינְכֶם רֹאִים זוּלָתִי קוֹל:
וַיַּגֵּד לָכֶם אֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר צִוָּה אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים … וְאֹתִי צִוָּה ה' בָּעֵת הַהִוא לְלַמֵּד אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים לַעֲשׂתְכֶם אֹתָם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ:
וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה בְּיוֹם דִּבֶּר ה' אֲלֵיכֶם בְּחֹרֵב מִתּוֹךְ הָאֵשׁ: … " (דברים ד, פס' יב – טו).
תיאור מעמד הר סיני מצטמצם בספר דברים ואילו תוכן האירוע, קרי קבלת המצוות, היא העיקר. ללא התחייבותכם, אומר כביכול משה לבני ישראל, אין משמעות למתן התורה, למעמד שני שותפים: נותן התורה ובני ישראל המקבלים אותה עליהם.
אם ספר שמות הדגיש את היסוד של "מתן תורה", את תפקידו של נותן התורה, הרי שספר דברים מדגיש את היסוד של "קבלת תורה", את תפקידם של בני האדם, מקבלי התורה. לפיכך מדגיש הכתוב בדברים שמעמד הר סיני הוא ברית, וברית מתקיימת תמיד ביו שניים. ספר דברים מציג את נאומו של משה ערב פרידתו מן העם הנכנס לעבר הירדן המערבי בלעדיו. משה חושש שמא לא יהיה מי שישמור על המתנה שניתנה בסיני. כביכול, עומד לו משה ב"ראש הפיסגה", רגע לפני לכתו מן העולם, כשהכדור הזוהר והלוהט בידיו והוא מחפש למי הוא יכול למסורו. הוא מחפש מקבלים נאמנים שיוכל לזרוק אליהם את מתנת סיני. הוא יודע שרק בעזרת חוקים אלו ישמור העם על חירותו וכוחו אך הוא חושש שהם אינם יודעים זאת, ולכן הוא חוזר ומזהיר, חוזר ומשכנע:
"וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל שְׁמַע אֶל הַחֻקִּים וְאֶל הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מְלַמֵּד אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת לְמַעַן תִּחְיוּ וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם נֹתֵן לָכֶם: … רְאֵה לִמַּדְתִּי אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי ה' אֱלֹהָי לַעֲשׂוֹת כֵּן בְּקֶרֶב הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּאִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ: וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה: … וּמִי גּוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִם כְּכֹל הַתּוֹרָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם: יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בְּחֹרֵב בֶּאֱמֹר ה' אֵלַי הַקְהֶל לִי אֶת הָעָם וְאַשְׁמִעֵם אֶת דְּבָרָי אֲשֶׁר יִלְמְדוּן לְיִרְאָה אֹתִי כָּל הַיָּמִים (דברים , ד, פס' א-י).
שתי תמונות תשתיתיות אלו מהוות פתח לעמדות השונות של חז"ל, לעמדותיהם של פרשני המקרא וההוגים בימי הביניים ועד לימינו אנו. מושג ההתגלות המהווה תשתית לכל דת מונוטאיסטית, מסתבר כמושג בעל סתירה פנימית קשה, ושאלות רבות ליוו ומלוות אותו לאורך כל ההגות הפילוסופית. השאלה המרכזית החבויה במושג ההתגלות היא שאלת פריצת הטרנסצנדנטי (הבלתי מושג בשכל ובחוש האנושי) אל תוככי העולם האנושי. כיצד מתגלה האל שהוגדר בפילוסופיה הימי בניימית כ"טרנסצנדנטי הנסתר"? אם בימי הביניים הוטרדו תיאולוגים משאלת הגשמת האל הרי שבעת החדשה עם התפתחותה של המודעות בדבר מגבלות המחשבה האנושית, נשאלת השאלה: כיצד יכול האדם המוגבל בשכלו האנושי לקלוט את התגלות האל האינסופי? ההתגלות הלוא איננה קטגוריה המובנת לנו מניסיוננו העיוני או המעשי?!
שלוש סוגיות פילוסופיות מכוננות מסתתרות במתח שבין ההדגשים בספר שמות לדגשים בספר דברים:
א. ההתגלות – האם יש לראותה כפריצה חד פעמית של האל הטרנסצנדנטי אל עולמנו, חריגה יחידה של האל עצמו מחוקי הטבע שברא? או שיש להדגיש את ההתגלות המתמשכת, ליתר דיוק את הקבלה האנושית שאינה נתונה בצבת האירוע החד פעמי אלא היא האתגר של כל יהודי בכל דור ודור.
ב. אירוע או תוכן? – מה בחרו הוגים שונים להדגיש בפרשנותם למעמד הר סיני, את חווית המאורע יוצא הדופן, או את תוכן ההתגלות? האם עוצמתו של המעמד בניסיותו, בפריצתו של האל הבלתי נתפש אל תוך עולם הטבע, או שעיקרה של ההתגלות מתגלם דווקא בתכני "החוקים והמשפטים" שעלינו לאמץ?
ג. נבואה – האם ההתגלות האלוהית יכולה להגיע רק ליחידי סגולה? האם היא תלויה במאמץ הנפשי והאינטלקטואלי של יחידים או שהיא חווייתו של עם שלם? האומנם לא ראה יחזקאל מה שראתה שפחה על הים, או שההתגלות היא קצה קצהו של מאמץ אנושי נדיר?
במסגרת זו אין באפשרותי לפרוס, כמובן, את כל הדיון בנושא ואסתפק רק בהצצה לדבריהם של שני ענקי מחשבה מהמאה ה-12 ואסיים ברמיזה להמשכו של הדיון במאה ה-20.
זה מול זה ניצבים ר' יהודה הלוי והרמב"ם. האחרון הדגיש את היסוד האנושי שבמעמד (קבלת תורה) אך עם זאת מייחס את ההתגלות רק למי שהגיע לדרגתו של משה, כדבריו במורה נבוכים, חלק שני פרקים לב – לג:
אבל מעמד הר סיני אף על פי שהיו כולם רואים את האש הגדולה ושומעים את הקולות המבהילים המפחידים על דרך הנס, לא השיג דרגת הנבואה אלא מי שראוי, וגם לפי דירוג, הנך רואה אמרו "עלה אל ה' אתה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל" (שמות כד,א), והוא עליו השלום ברום המעלות, כמו שאמר "ויגש משה לבדו אל ה' והם לא יגשו" (שם כד, ב), ואהרן למטה ממנו, ונדב ואביהוא למטה מאהרן, ושבעים זקנים למטה מנדב ואביהוא, ושאר העם למטה מאלה כפי שלמויותיהם … נראה לי כי במעמד הר סיני לא היה כל המגיע למשה הוא כולו המגיע לכל ישראל, אלא הדבור למשה לבדו, ולפיכך בא כל לשון עשרת הדברות בלשון היחיד הבודד והוא ע"ה יורד לשיפולי ההר ומודיע לבני אדם מה ששמע … וכל שמיעת דברים שנאמרה אין הכוונה בה אלא שמיעת הקול, ומשה הוא ששומע את הדברים ומוסרם להם. … ודע כי זה הקול לא היתה דרגתם בו שוה לדרגת משה רבנו.
בניגוד מוחלט לרמב"ם שהבין את שמיעת הדברים כיכולת הבנה שכלית ולפיכך זכה בה רק משה, סבר ר' יהודה הלוי כי מהותה של ההתגלות בפומביותה. אכן מעמד הר סיני משקף את התערבותו הניסית של האל בחוקי הטבע. לא ההשגה השכלית היא עיקרו של המעמד אלא האירוע החריג שנעשה בכוחו של האל ובו התקדשה האומה כולה והגיעה לדרגת הנבואה במעמד זה (כוזרי, מאמר ראשון):
כעבור שלושת ימי הכנה, ולאחר אותות ומופתים שקדמו למעמד הר סיני, והם הקולות, הרעמים והאש שסבבה את ההר, התקדשה האומה. הגיעה למדרגה נבואית, ואף הכשירה עצמה לשמוע דבר ה' פנים בפנים. ואז השמיע ה' להם בלשון צחה את עשרת הדברות הכוללות את יסודות ושרשרי הדת והתורה. … האש שסבבה את הר סיני נשארה בעינה גלויה לעיני העם ארבעים יום, וראו את משה נכנס לתוכה ויוצא ממנה. … את עשרת הדברות לא קבלה האומה במסורת מיחידים או מנביא כי אם מאת האלוהים בעצמו.
כנגד דברי הרמב"ם המדגיש כאמור את המאמץ האנושי ואת השגתו העיונית של משה, אומר ריה"ל: "ואין ענין הנבואה כפי שתארו אותו הפילוסופים, שהוא מזכוך הנפש והתדבקותה "בשכל הפועל" הנקרא רוח הקודש, …השערות אלו נתבדו על ידי המעמד הגדול בהר סיני". ולשאלת התגלותו של האל הבלתי מתגלה לעין אנוש עונה ר' יהודה הלוי ואומר:
הגם שאין אנו מבינים איך קרה המקרה, שדבר ה' הרוחני התגשם ונהיה לדבור רגיל שקרע את אוזננו, ולא נבין איך נבראו דברים יש מאין (כמו הלוחות) ואיך השתעבדו לרצונו שאר כוחות הטבע, אך היות והוא בעל יכולת בלתי מוגבלת (יכול לעשות כל מה שעלה ברצונו).
באופן סכמטי ניתן לומר כי ריה"ל בחר בספר שמות, ואילו הרמב"ם העדיף את הדגשותיו של משה בספר דברים. מאות שנים אחר כך בראשית המאה העשרים ימשיך פולמוס זה הרמן כהן, בספרו "דת התבונה ממקורות היהדות" (שער רביעי: עמ' 117-119) ויטען כי אמיתותה של היהדות נמצאת בפסוקי ספר דברים שם אין הכתוב "מסתפק בכך שהוא מזהיר מפני תפיסת החושים ומגן על הרוחניות שבהתגלות ונותן את העובדות ההיסטוריות כמעט בהווה, בשביל להטעים ולחזור ולהטעים, שהיא מעניינו ומאחריותו של העם כל יום וכל שעה", אלא מדגיש הכתוב בספר דברים:
" כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום לא נפלאת היא ממך ולא רחקה היא. לא בשמים היא … (דברים ל, יא-יד). שומע אתה מכאן שלא בשמים היא התורה, ולא מן השמים היא באה, אלא דומה שמעניינו של האדם היא … בלבו של אדם ובתבונת הלשון גנוז 'הדבר' … לא רחוק מרוחו של האדם אלא קרוב אליו. בלבו של אדם וביכולתו המיוחדת שהלשון מגלמתה, תיכון כאן ההתגלות. ודאי רחוקה היא הכוונה מן הכתובים לכפור במעמד הר סיני, אולם אין אתה מתעלם מכך, שאף כתובים אלה באו להטות את הלב מן מאורע חד-פעמי זה …
כהד (נאו-קנטיאני) מאוחר ממשיך הרמן כהן ללכת במסלול שהתווה הרמב"ם תוך שהוא מדגיש את כוחה של התבונה האנושית. אלא שבניגוד לרמב"ם אין מדובר כאן על פי הרמן כהן בהתגלות ליחידים אלא בכוחה של התבונה אשר בכל בני האדם, ואין מדובר כאן באירוע חד פעמי אלא בגילוי שהוא כולו באחריותנו והוא נמשך והולך כל עוד קיימים בני אדם תבוניים:
אם יכול האדם לעמוד ולהתקיים כבריאה אלוהית ואם צריכה להיות אפשרית התגלותו של אלוהים אליו, הרי שאין זו עשויה לבוא אלא על ידי תבונתו, ואף ההתגלות גופה אין דין שתהיה אלא התגלות של התבונה. … לפיכך האדם הוא הנחת קדם שלה (של ההתגלות). האדם, ולא העם, ואף לא משה: האדם בחינת יש תבוני הוא המצטרף לאלוהי ההתגלות.
עשרות שנים לאחר דבריו של הרמן כהן, יקום ישעיהו ליבוביץ ויבקש לצרף את קולו לדיאלוג תיאולוגי בלתי גמור זה. ליבוביץ יתרחק מריה"ל שהדגיש את האירוע החד פעמי כי הלוא "התגלות האל בעולם לא ביססה את האמונה בישראל. הדור שראה ביציאת מצרים ובקריעת ים סוף ובגילוי שכינה בהר-סיני לא האמין בה' "(אמונה, הסטוריה וערכים, עמ' 144).
הוא ידגיש כרמב"ם את היסוד האנושי, וככהן – את האחריות לגילוי החלה על כל אדם, אך בניגוד להם לא יעמיד את הגילוי על התבונה האנושית (ממנה כבר נואשנו במחצית השנייה של המאה ה-20), אלא על ההכרעה האנושית לעבוד את האל:
לאחר שעם ישראל קיבל עליו את התורה … לא ערער החורבן את אמונתו כלל וכלל, לא ערער הכישלון האיום של התנועה המשיחית של בר-כוכבא את האמונה, ולא ערער את האמונה כל מה שקרה לעם ישראל מאות שנים לאחר מכן. עשרות דורות מישראל שדבקו בעבודת השם ומסרו נפשם עליה, היו דורות שמעולם לא נתגלתה להם שכינה … על האדם מוטל להחליט לקבל עליו עול מלכות שמים ועול תורה ומצוות ללא תנאי, ואם אין הוא מסוגל להחלטה זו – שום מאורע מן החוץ לא יביאהו לכך. … משמעותו של מעמד הר-סיני הוא הכרת הצו שנצטוינו (שם, וכן עמ' 154 ).
על הכותבת: ד"ר גילי זיוון מנהלת מרכז יעקב הרצוג