בתור ילדה מאוד אהבתי את חג שמחת תורה. הייתי הולכת לבית הכנסת עם כל המשפחה, קיבלתי דגל צבעוני ורקדתי בהנאה ובשמחה עם אבי. אני לא זוכרת בדיוק באיזה גיל זה הפך להיות מוזר, ובאיזה גיל זה הפך להיות אסור. בערך מהגיל הזה התחלתי להיות אדישה לחג הזה. מה כבר יש לשמוח? אז סיימנו לקרוא את התורה שכמעט ולא ניתן לי בה חלק, כל הגברים והילדים עולים לתורה, ואני נשארת בצד עם שקית של ממתקים. מעזרת הגברים עולים קולות של שמחה וריקודים, אבל מעזרת הנשים יש בעיקר את הריח של הדג מהקידוש שמחכה להם (לפחות היינו מתחילות לאכול). בקיצור, לא ראיתי בזה כל סיבה למסיבה. אז כמובן שאינני מזלזלת בפריבילגיה שניתנה לי בתור אישה, להציץ מבין חרכי העץ על הגברים ולרכל עליהם, אבל את זה אני יכולה לעשות בכל השנה, אני לא רואה סיבה לכונן חג במיוחד בשביל זה.

מדי שנה, לקראת תקופת החגים, עולה וצפה שוב השאלה – האם יש צידוק הלכתי לאפשר לנשים לרקוד עם ספר התורה. הייתי רוצה שנשנה את מבנה השאלה הזו, ובמקום לשאול מדוע כן, נשאל – מדוע לא? האם יש צידוק הלכתי אמיתי למנוע מנשים את שמחת התורה? (אגב, השינוי המחשבתי הזה יכול להיעשות בכל שאר התחומים היהודיים – האם יש צידוק הלכתי אמיתי למנוע מנשים להתעטף בטלית? האם יש צידוק הלכתי אמיתי למנוע מאישה לומר דבר תורה בבית הכנסת? האם יש צידוק הלכתי אמיתי שבגללו לא ייפתח ארון הקודש בזמן ההקפות גם עבור נשים?)

תאמרו, מאוד היינו רוצים שנשים תרקודנה עם ספרי התורה ותאמרנה דברי תורה. אבל מה לעשות ומבנה בית הכנסת אינו מאפשר זאת? עזרת הנשים בנויה בקומה השנייה ומקיפה את עזרת הגברים הרחבה, ולכן מורכבת בעצם משלוש צלעות צרות. כיצד תוכלנה לרקוד, וכיצד תוכלנה לשאת דבר תורה? זה לא לכבודה של תורה. אני מציעה לשנות את המבנה הפיזי של בתי הכנסת האלו כך שנשים וגברים יהיו באותו המפלס ועם אותן ההזדמנויות. אגב, זה גם יאפשר נגישות לנשים עם עגלות וכמובן לנכות, ומה מכבד את התורה יותר מכך?

תאמרו, זה לא מתאפשר כרגע, יש אילוצים, יש צפיפות. אשאל, נניח ועזרת הגברים הייתה מעוצבת כך שחלק אחד בה מרוחק משאר בית הכנסת, לא שומעים בו כל כך טוב, לא רואים ממנו ולא נראים בו. אני מאמינה שבחלק הזה של בית הכנסת היו נשארים רק הגברים שמעוניינים לקרוא בזמן התפילה את השו"ת אסמס ללא הפרעה. מבנה פיזי מקבע מבנה חברתי, יאמרו הן אדריכלים והן סוציולוגים. הרי אין סיכוי בעולם שבשאר מחוזות חייו, היה מסכים הציבור הדתי-לאומי להרחקה כזו של הנשים מהציבור. הרי אנו מזדעזעים לשמוע על דחיקתן של נשים לרחובות צדדיים בשכונות חרדיות, וזועקים על ההדרה במרחב הציבורי. בית הכנסת הוא מרחב ציבורי, וגם אם בשל עקרונות צניעות והלכה קהילות מעדיפות הפרדה, הרי שהפרדה אינה חייבת לבוא ביחד עם הדרה.

דברים אלו נכונים כל-עוד נסכים שנשים הן חלק מהציבור. הרי הנימוק למנוע מאיתנו את העלייה לתורה והקריאה בה (ובתוך כך גם את הסיבה הפנימית לחגוג את שמחת התורה) הוא בשל כבוד הציבור. אך מי הוא אותו ציבור, אם לא נשים וגברים? בתור קהילות עלינו לכבד את כל חברינו. קהילה שלא מאפשרת מקום שווה לנשים ולגברים פוגעת בלמעלה ממחצית מהציבור, ועושה עוול גדול לכבודו של הציבור, יותר מאשר כל פרקטיקה נשית בבית הכנסת.

לאורך השנים התעוררנו, ציבור של נשים שלא מחכה יותר להגדרות חיצוניות מצד אלו שמדירים אותנו מהציבור. התחלנו לפעול והתחלנו לשאוף לחוויה יהודית משמעותית, בחגים ובכל השנה. אנחנו ציבור של נשים שמרוויחות לאורך השנה את השמחה שלנו בחג שמחת-תורה. יש שיכנו אותנו ממורמרות, אך זו טעות לצערם. אנחנו לא ממורמרות ולא מדוכאות. אנחנו חוזות, יוצרות ומקדמות, כל אחת בזירה שלה, בית לזהות יהודית לנשים, כחלק מקהילה, כחלק מציבור שלם. אנחנו סופגות האשמות וביקורת מכל מי שחרדים לאבד את ההגמוניה ואת המעמד השולט על המרחב היהודי הישראלי. מאשימים אותנו שכוונותינו אינן טהורות.

אינני יודעת מה הכוונה, ואני רק יודעת שגם לנשים ואנשים עם כוונות לא-טהורות יש זכות לחוות יהדות משמעותית. הרי צבו"ר הוא צדיקים, בינוניים ורשעים. יהודים דעתם קלה, ולא את כל המצוות אנחנו מקיימים, ובכל-זאת לא תעלו על דעתכם להדיר גבר מבית הכנסת משום שאינו מכסה את ראשו או משום שאינו מתפלל שלוש תפילות ביום. המכרז המזמין מתפללים לבית הכנסת מציג דרישות-סף נמוכות למדי מגברים – היוולד יהודי או התגייר. נשים נאלצות להוכיח את טוהר כוונותיהן, ולעולם לא תצלחנה בכך, כי הרף ממשיך לעלות. דחיקת הנשים אל שולי היהדות נובעת מההרגל לשמר את הבעלות המוחלטת על המרחב היהודי בידי גברים, הרי מי ירצה לחלוק אוצר שכזה.

לפני כמה שנים אמרה לי חברת ילדות יקרה שהיא לא מאמינה שדווקא אני, הדוסית של השבט, מתפללת בקהילה שיתופית. הייתי בטוחה שאת הרבה יותר דתייה ממני, כך אמרה לי. עד היום אני מנסה להבין את האבסורד שבדבריה, הרי היא איננה הולכת לבית הכנסת כלל.

כאשר אנחנו נדרשים להגדיר מהו גבר דתי, נתחיל בדרך כלל בסממן חיצוני – כיפה, ומשם נמשיך למצוות שבין אדם למקום: שמירת שבת, תפילה, ציצית וכשרות. נשים נדרשות לסממנים חיצוניים בלבד – חצאית וכיסוי ראש. ואת המצוות שבין אדם לחברו, שכחנו כולנו, ואנחנו מתעמרים בנשות הקהילה ובנותיה כאשר אנחנו דוחקים אותן לשולי היהדות. על מצוות שבין אדם לחברו, גם יום הכיפורים, כזכור, איננו מכפר. וכיצד יכפר, כאשר גם ביום הקדוש הזה נשים עדיין מאחור ובצדדים. אני מקווה שחג שמחת תורה הבא יהיה חג של תיקון, שנוכל כולנו לשמוח בשמחתה של התורה, שמחה אמיתית, שמחה של לימוד ושל חוויה, שמחה שתפתח שנה של פריחת היהדות ופתיחת שעריה לכולנו.

 המאמר פורסם לראשונה במגזין משלך