הבהרה: כל הזכויות שמורות לכותבות. לא ניתן להעתיק, לצלם, לצטט, לשכפל ללא רשות מפורשת של הכותבות.
חשבנו שהחוויות שלנו הן משהו שכדאי לתעד למען הדורות הבאים, בהן ילדות לא יבינו מדוע סבתא כל כך התרגשה כשעלתה לתורה בגיל 40, או מה הסיפור הגדול באמא שרקדה עם ספר תורה אחרי מאבק עם גברים שלא חשבו שלכבוד התורה שאישה תרקוד. וחזרו למעגל שלהם. הנשים המשיכו להשתעמם בפינה ולפרוס עוגות לקידוש.
למען הדורות הבאות
מוקדש לפמינסטיות הדתיות שהגו וחלמו לפני עשרות בשנים
מוקדש למייסדות 'קולך' ולמנהלות אותו במים הסוערים
כִּי הֶהָרִים יָמוּשׁוּ וְהַגְּבָעוֹת תְּמוּטֶינָה
וְחַסְדִּי מֵאִתֵּךְ לֹא-יָמוּשׁ וּבְרִית שְׁלוֹמִי לֹא תָמוּט
אָמַר מְרַחֲמֵךְ ה'
מי שברך לעולָה לתורה/רננה מנקין, קיבוץ טירת צבי
מי שברך אבותיי ואמותיי
הוא יברך אותי
(שבת אמי ואבי הנני)
בעבור שעליתי
בראשונה
ובאתי אל הקודש
ואחזו ידיי בקטיפתו
ופחד ורחב קולי
ונתערפלה ראייתי
ונתלעלעו מילותיי
ונתגלגלה נהמת לבי המשתוקק
ונהרו מתוכי ברכות
אשר בחר
בנו (גם בי)
ונתן לנו (גם לי גם לי)
הקדוש ברוך הוא ירפא לכל גופי הכמה;
יגליד פצעי געגועיי
וימתיק צלקות מרחקיי.
יום טוב הוא
מלזעוק.
תפילת הגשם/רות גן כגן, ירושלים
- רות גן כגן הוסיפה לפיוט את הבתים העוסקים בנשים ומסיימים בבקשה 'בעבורה על תמנע מים'
אֱלֹהֵינוּ וְאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ וְאִמּוֹתֵינוּ
|
זְכוֹר אָב נִמְשַׁךְ אַחֲרֶיךָ כַּמַּיִם בֵּרַכְתּוֹ כְּעֵץ שָׁתוּל עַל פַּלְגֵי מַיִם גְּנַנְתּוֹ הִצַּלְתּוֹ מֵאֵשׁ וּמִמַּיִם דְּרַשְׁתּוֹ בְּזָרְעוֹ עַל כָּל מָיִם
בַּעֲבוּרוֹ אַל תִּמְנַע מָיִם
זְכוֹר הַנּוֹלָד בִּבְשׂוֹרַת יֻקַּח נָא מְעַט מַיִם. וְשַׂחְתָּ לְהוֹרוֹ לְשָׁחֲטוֹ לִשְׁפּוֹךְ דָּמוֹ כַּמַּיִם זִהֵר גַּם הוּא לִשְׁפּוֹךְ לֵב כַּמַּיִם חָפַר וּמָצָא בְּאֵרוֹת מָיִם
בְּצִדְקוֹ חוֹן חַשְׁרַת מָיִם
זְכוֹר טָעַן מַקְלוֹ וְעָבַר יַרְדֵּן מַיִם יִחַד לֵב וְגָל אֶבֶן מִפִּי בְאֵר מַיִם כְּנֶאֱבַק לוֹ שַׂר בָּלוּל מֵאֵשׁ וּמִמַּיִם לָכֵן הִבְטַחְתּוֹ הֱיוֹת עִמּוֹ בָּאֵשׁ וּבַמָּיִם
בַּעֲבוּרוֹ אַל תִּמְנַע מָיִם
זְכוֹר מָשׁוּי בְּתֵיבַת גּוֹמֶא מִן הַמַּיִם נָמוּ דָלֹה דָלָה וְהִשְׁקָה צֹאן מַיִם סְגוּלֶיךָ עֵת צָמְאוּ לְמַּיִם עַל הַסֶּלַע הָךְ וַיֵּצְאוּ מָיִם
בְּצִדְקוֹ חוֹן חַשְׁרַת מָיִם
זְכוֹר פְּקִיד שָׁתוֹת טוֹבֵל חָמֵשׁ טְבִילוֹת בַּמַּיִם צוֹעֶה וּמַרְחִיץ כַּפָּיו בְּקִדּוּשׁ מַיִם קוֹרֵא וּמַזֶּה טָהֳרַת מַיִם רוּחַק מֵעַם פַּחַז כַּמָּיִם
בַּעֲבוּרוֹ אַל תִּמְנַע מָיִם
זְכוֹר שְׁנֵים עָשָׂר שְׁבָטִים שֶׁהֶעֱבַרְתָּ בְּגִזְרַת מַיִם שֶׁהִמְתַּקְתָּ לָמוֹ מְרִירוּת מַיִם תּוֹלְדוֹתָם נִשְׁפַּךְ דָּמָם עָלֶיךָ כַּמַּיִם תֵּפֶן כִּי נַפְשֵׁנוּ אָפְפוּ מָיִם
בְּצִדְקָם חוֹן חַשְׁרַת מָיִם
|
זְכוֹר אֵם בְּרוּחַ קֹדֶשׁ סוֹכָה כַּמַּיִם צְחוֹקָהּ מִתְגַּלְגֵּל כְּפַלְגֵי מַיִם אֹרַח כַּנָּשִׁים הֵשַׁבְתָ לָהּ כַּמַּיִם בָּנִים הֵנִיקָה כְּשֶׁפַע מַיִם
בַּעֲבוּרָהּ אַל תִּמְנַע מָיִם
זְכוֹר יוֹצֵאת לְעֵת עֶרֶב לִשְׁאוֹב מַיִם חֶסֶד מִכַּדָהּ זוֹרֵם כַּמַּיִם בְּשָׁמְעָה הַגְמִיאִינִי נָא מְעַט מַיִם שָׁאֲבָה עַד כִּלּוּ הַגְּמַלִּים לִשְׁתוֹת מַיִם בְּצִדְקָהּ חוֹן חַשְׁרַת מָיִם
זְכוֹר רוֹעָה בָּאָה עִם הַצֹּאן אֶל פִּי בְּאֵר מַיִם נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים מְבַכָּה כַּמַּיִם אֲחוֹתָהּ עֵינֶיהָ רַכּוֹת מִדִמְעוֹת מַיִם רַחְמָהּ פָּתַחְתָּ כְּנַחַל מַיִם בַּעֲבוּרָן אַל תִּמְנַע מָיִם זְכוֹר נִצֶּבֶת בֵּין קְנֵי סוּף עַל יְאוֹר מַיִם לְנוֹלָדִים פּוֹעָה לְהַצִּילָם מֵחֶשְׁכַּת מַיִם בְּתֹף וּמָחוֹל שָׁרָה עַל יַם הַמַּיִם בִּזְכוּתָהּ חוֹלַלְתָ מַתְּנַת בְּאֵר מָיִם
בְּצִדְקָהּ חוֹן חַשְׁרַת מָיִם
זְכוֹר יוֹשֶׁבֶת תַּחַת תּוֹמֶר בְּהַר אֶפְרַיִם בְּשִׁירָתָהּ אֶרֶץ רָעָשָׁה, גַּם עָבִים נָטְפוּ מָיִם הַכּוֹכָבִים בִּמְסִלּוֹתָם נִלְחֲמוּ מִן שָׁמַיִם תְּבֹרַךְ מִנָּשִׁים חָלָב נָתְנָה בִּמְקוֹם מַיִם
בַּעֲבוּרָן אַל תִּמְנַע מָיִם
|
חגית דאהן – בסיס טירונות
תשרי תשע"ג, טירונות- חוה"מ סוכות+ שבת+ שמחתורה:
א. כבר ביום הראשון שחזרתי לבסיס ראיתי גבר ואישה עומדים ביציאה מחד"א, מחזיקים בידיהם את ארבעת המינים. היא פונה לחיילות. הוא פונה לחיילים. היא קולטת שאני בוהה בארבעת המינים שבידיה. "מועדים לשמחה". "חגים וזמנים לששון." "את רוצה?" היא מושיטה לי את ארבעת המינים שבידיה. "אני מרוקאית," אני מסבירה. "אז מה? כולם נוטלים." אני חושבת שהלוואי שזה היה נכון, ויודעת שזה לא, אבל לא צריכה שכנוע נוסף. לראשונה בחיי מקיימת מצוות נטילת לולב. בכל שאר חול המועד גם נטלתי לולב בבית הכנסת- מישהו השאיר ארבעה מינים גם בעזרת הנשים- אך ללא ברכה.
ב. סוגרים שבת חוה"מ עם העתודאים הגברים. קודם כל דואגים שהם ייכנסו לסוכה. אח"כ מעמידים אותנו בשלשות מחוץ לסוכה ומסבירים שאין מקום לכולן, ולכן רק מי שממש חשוב לה להיכנס- שתכנס, ובבקשה תתחשבו בחברות הדתיות שלכן. אני מרימה את היד. "אבל למה הבנים נכנסו כולם?" "כי הבנים חייבים במצוות סוכה, והבנות לא," באה התשובה הצפויה מראש. המפקדת שלי קוראת לי הצידה, ובזמן ששאר הבנות מתלבטות מי תכנס לסוכה ותוותר על הישיבה בשבת עם כל החברות, היא מפלסת לשתינו דרך בין השלשות של החיילים היישר אל תוך הסוכה, מאחלת לי שבת שלום ויוצאת לאכול עם שאר המחלקה בחד"א. חלק מחברותיי למחלקה וכן חיילות משתי המחלקות האחרות נכנסות אחרי הבנים. הקצו לנו שלחן אחד בלבד. כל שאר הסוכה הייתה שייכת לפלוגה של הגברים ולסגל שלהם (לפחות את המפקדות שלהם לא שלחו לאכול בחד"א לבדן..) מקומם. מכעיס. טיפשי. מייאש, בעיקר כשאני נפגשת עם ידיד אתאיסט שהתעצבן על כך שהכריחו אותו לוותר על המזגן בחד"א ולשבת בסוכה, ואח"כ שומעת על חברה שממש התבאסה מכך שהיא לא יכלה לשבת בסוכה, שכן היא מקפידה לאכול בסוכה, אבל כבר לא היה מקום, והיא לא רצתה להעציב את חברותיה בשבת ולאכול בלעדיהן.
ג. ליל הושענא רבה. פונה למפקדת. אומרת שיש שלוש בנות שמעוניינות להצטרף לגברים וללמוד איתם כל הלילה. מפנים אותי לסמלת המחלקה (תותחית על. מעריצה אותה יותר מרגע לרגע). לאחר תום הלו"ז הסמלת חוזרת עם תשובה. "אני יכולה לדאוג שלא תשמורנה הלילה ולאחר לכן את ההשכמה לשש וחצי, לא מעבר לזה," היא אומרת. "אני לא יכולה לשחרר אתכן מחר מהלו"ז, כי כעקרון מצוות הלימוד היא חובה של הגברים, ולא שלכן. אין סיבה שתשארנה ערות כל הלילה כשמחר אתן צריכות לתפקד." "אבל הסמלת, כל הזמן עושים לנו את זה," אני עוד רגע בוכה. "הם חייבים ואתן לא, לכן הם מקבלים ואתן לא. זה פשוט לא הוגן כלפינו." "גם אני התגייסתי כחיילת דתייה, וגם אותי הצבא הגביל מבחינה דתית, וגם אני נאלצת ללמוד לבד במשך שעה בלבד וללכת לישון כדי לתפקד מחר, ואני הכי מבינה אותך בעולם כרגע. אבל אין לי ברירה, זה כל מה שאני יכולה להשיג," היא מסבירה וחותמת. מתפזרות לאוהלים להתארגן. סמדר נכנסת לאוהל. "הסמלת אמרה שאנחנו יכולות להישאר כמה שאנחנו רוצות, אבל שניקח בחשבון שיש לנו שמירות מחר," היא מודיעה. בחצות מגיעות לבית הכנסת. הבנים פותחים את המחיצות ומזמינים אותנו לשבת איתם, וזה בדיוק מה שאנחנו עושות. סמדר מבקשת בדיוק את מה שרציתי אני לבקש אבל לא היה לי האומץ- שכל אחד מהם ייקח אחת מאיתנו וילמד איתנו גמרא. הם מסכימים בשמחה. לאחר מכן מחליטים שנתחיל מקריאת תהילים, וחביב מציע שכל אחד ייקרא פרק בקול, כדי שאף אחד לא יתעפץ. הסבב בעיצומו ואני תוהה אם האישור לשבת איתם הוא גם אישור לקרוא פרקי תהילים בקול, ואם הם ירגישו עם זה בנח. מחליטה לא לנסות. מתחילה להתעפץ. באחת וחצי סמדר ואני כבר מבינות שאם נשאר ערות כבר לא נצליח להישאר ערות בשמירות, ומוותרות. לאחר ארבע שעות שינה- השכמה, לו"ז רגיל וכמובן שמירות, אבל שמחה על כל דקה בה הספקתי עוד לקרוא קצת תהילים. היה שווה כל שנייה.
ד. שמחתורה. כבר בערב הגברים שואלים אם אנחנו רוצות שיגדילו לנו את עזרת הנשים, ומגדילים לנו אותה. משאירים רווחים גדולים בין המחיצות. שואלים כל הזמן אם אנחנו רוצות ספר, שנוכל לרקוד איתו. אני מפחדת להחזיק (ספרי תורה נראים הרבה יותר כבדים ממה שהם באמת), ורק בהקפות שניות אני מסכימה לקחת אחד, וכך לראשונה בחיי אני מחזיקה לבד ספר תורה. בהקפות בבוקר החג מציע לנו אחד הבחורים לעשות את אחת ההקפות. אנחנו בטוחות שהוא מתבדח, מחייכות בנימוס ומסרבות. לקראת הקפה שביעית הוא חוזר. "הזדמנות אחרונה, נו. בטוחות שאתן לא רוצות?" "ואתם תבואו לכאן, תעמדו בצד הזה של המחיצה ותתחבאו יפה?" אני מתבדחת. "מה, תמיד רציתי לדעת איך זה להיות בצד השני של המחיצה," הוא צוחק. אני עדיין לא מצליחה להחליט אם הוא רציני או לא. לבסוף הוא פונה לבחורים. "חבר'ה, חבר'ה, את ההקפה האחרונה הבנות עושות," הוא אומר, וצחוק עולה מהצד השני של המחיצה. התפילה מסתיימת ואנחנו הולכים לאכול ארוחת מתפללים מאוחרת. "אני חייבת להבין אם היית רציני או לא," אני שואלת אותו. מסתבר שהוא היה רציני לחלוטין, ובאמת באמת רצה שנעשה הקפות, ואני מרגישה קצת פספוס, אבל חושבת שממילא זה לא היה קורה. החבל נמתח עד הקצה בין כה ובין כה.
בערב, לקראת ההבדלה, בית הכנסת מוצף נשים. הן מזדעקות על הרווחים בין המחיצות. "דיי, נו, לא באמת אכפת להם והם לא מסתכלים. הם מרוכזים בתפילה," אני מנסה להרגיע, אבל נתקלת בתגובות כמו "אתם לא יכולים לעשות פה כל מה שאתם רוצים" ו-"אם אתם רוצים לפתוח את המחיצות אז לכו לבית כנסת רפורמי." כואב אבל לא מספיק בשביל למחוק את השמחה האדירה שהרגשתי במשך כל החג. בהקפות שניות שוב אנחנו רק הגרעין המצומצם שהיה בבית הכנסת במשך החג, המחיצות שוב נפתחות כדי שנוכל לצפות בריקודים בנוחות ולהרגיש חלק מהחגיגה עד כמה שאפשר. הם מעודדים אותנו לשיר איתם, לאחוז באחד הספרים, רוקדים לכיווננו ומעודדים עד כמה שאפשר. כשיצאתי מבית הכנסת בפעם האחרונה לשמחתורה תשע"ג, לא רציתי להאמין שזה נגמר. לא יודעת מתי שוב יהיה לי חג כזה.
מסקנה מכל הסיפור? השינוי יבוא מהצעירים. השינוי יבוא מלמטה. והוא יבוא ברגע שנפסיק לפחד לקחת את מה שנותנים לנו ביד.
איילת אברהמי – אפרת
על חנה פנחסי: כל כך שמחתי להיות חלק, לקדם מהלך, שתבחר כלה מתאימה מאין כמוה, נחשון שנרטבה בשבילנו הרבה, ומגיעה לה מאוד הכרת הטוב הזו במעמד הזה של שמחת התורה.
אז איך היה? היו לי 2 "שמחות תורה" ואולי 3:
הראשונה, נעמה טל לנדאו הובילה עם סבתה המדהימה את ההקפה הראשונה. ואח"כ הקפה עם אורחת חילונית שהגיעה במיוחד ואמרה שבגיל 60 היא רוצה להיות לא רק ישראלית אלא גם להתחבר ליהדות שלה. וטל ירון פוער שקבלה הקפה – וגם חברה טובה של בתי שנשארה באפרת "ברגע האחרון" כי לא האמינה שיש פה מה לעשות לנשים בחג, וקבלה הקפה. וזה היה הערב. בבקר , בבית הכנסת, עם כלות תורה ובראשית, עם חיבוק לחנה פנחסי שכל כך שמחתי שנבחרה, עם הסבר לשכנה מאוד שמרנית למה צריך וחובה שיהיו גם כלות תורה ובראשית. למה זה לא שובר סדרי בראשית, וכשהנ"ל אמרה שזה עלול להיות בניגוד ל"רוח המקום" גם הבת השמרנית למדי שלה הייתה מוכרחה להכיר שרוח המקום, זה באמת רוח המקום: פעם צפונית, פעם חמסין, ומשתנה וחיונית…. חג שהמשיך מסורות טובות שלנו, והתקדם עוד קצת לכיוון של שיתוף: בעיני בצעד קטן, אבל כמו שנאמר. צעד קטן לאדם, צעד גדול לאנושות (או לפחות לשכונת הגפן באפרת)
גם זכיתי החג הזה לביצוע מדויק של חלק מהאמירות היותר הזויות בגזרת "למה לא צריך שנשים יעשו *******. כולל "לנשים יש את המקום הנפלא והמכובד שלהן במטבח" וגם "נשים מחוברות לזמן מבחינה פנימית ולכן לא צריכות לעשות מצוות מעשיות" והיה לי דווקא נחמד לענות בנועם ובנחת ואולי אפילו טיפה להזיז/לשחרר/לרענן נשים אלו (כמובן נשים!! מה חשבתן שגבר שחושב ככה היה מעיז לומר לי זאת/משפיל עצמו לכדי שיחה עם האישה?!))
אחת הדילמות שמעסיקה אותי בחג הזה, היא המתח שבין "שילוב" להפרדה: מצד אחד, באידיאל, הייתי רוצה שבתוך ביה"כ השכונתי ארגיש שיווין ושיתוף של כווולם יחד, ומצד שני הדפוסים שקבענו לעצמנו בהקפות לנשים, בקריאת התורה של נשים אחה"צ, שיש להם משקל רגשי גדול של יצירה, של פנימיות, של חופש שאולי לא הייתי מגיעה אליהם בלי ה"רק נשים" שהורתו באילוץ, אבל מעלה פרי ופרח יפים וניחוחיים.
אביטל ליפשיץ – ירושלים
נמאס לי מתחושת ההדרה בבית הכנסת.
בסדר, כאורתודוקסית אני מבינה למה לא מעורב, אבל למה אי אפשר להביא ספר תורה לעזרת הנשים? למה נשים רק צופות ולא רוקדות בנפרד? אצלן, מאחורי מחיצה? למה הן אלה שעורכות שולחנות כבוד בזמן ההקפות?
אז בחרתי להישאר בבית. ונהניתי עד מאוד. מסתבר שבבית אין הדרה. בנימה אופטימית זו: מחכה בקוצר רוח שגם אצלנו יבינו שאפשר אחרת, שאפשר לשתף את הנשים, שהן חלק בלתי נפרד מהציבור.
מיכל ברגמן – מודיעין
באיזו שנה עליתי לראשונה לתורה? ההיה זה לפני שנתיים, שלוש, ארבע שנים? לא זוכרת. זוכרת את הרעדה, את ההבנה שבאמת אין לי צל של מושג איך מתנהלים בבית כנסת , בחלקים היותר חשובים שלו. תינוקת שנשבתה בין הבנות. אני זוכרת שישב לידי הבן הקטן שלי, והבנתי שהוא כבר ראה בחיים שלו יותר עליות לתורה ממני ומתמצא יותר מאמא שלו, שהיא אנאלפביתית של עליות לתורה וקריאות בתורה.
אני כן זוכרת את הנשים שאומרות 'זו פעם ראשונה שאני עולה לתורה' . והן לפעמים כבר סבתות לנכדים בוגרים. זוכרת את האשה המבוגרת שישבה בצד בשנה שעברה, מניין יחד מודיעין, ורק הקשיבה. לא רצתה לעלות לתורה. לא מהמתפללות הקבועות. מקשיבה. אחרי עוד ועוד סבבים היא אמרה שהיא רוצה לעלות לתורה.
זה יכול להישמע רגשני עד להביך לגבר המורגל בזה, שגם כך לא מבין מה עושים עניין מפולחנים שהוא מכריח את עצמו למלא. אבל בכל פעם מחדש, הקול של העולה לתורה רועד, והיא מקבלת תמיכה והדרכה כמי שדורכת על אדמתו של שבט זר, שהוא השבט שלה. העם שלה, התורה שלה והאמונה שלה. השייכות שלה. לכן בכל פעם שמישהי אומרת 'זאת פעם ראשונה שאני עולה לתורה' אני בוכה מהתרגשות. ויודעת שהנכדות שלי יביטו בציניות, ולא יבינו מה העניין בכלל.
נעמה טל כהן לנדאו – אפרת
הטקסט שאותו קראנו סבתא ואני בהקפות לנשים :
"אני דבורה כהן
בתם של יונה וסימה זינפלד הי'ד
שהיום לפני 72 שנים בדיוק נרצחו באקציה הראשונה בעיר סטניסלבוב
רוצה להקדיש הקפה זו
לנשים ולגברים שיצאו מתוך ההריסות והקימו משפחות לתפארת:
בנים ובנות, נכדים ונכדות, נינים ונינות.
בשנת 41 כשנרצחו הורי, הייתי נערה צעירה בת 14, ילדה קטנה לבדה כמעט בעולם.
והיום, אני כאן עם נכדי וניני.
נרגשת מאד, ומרגישה כי זו הנקמה האמתית בגרמנים שרצו להשמידנו."
לאחר הטקס:
היה מרגש מאד. סבתא עמדה לידי, כוחה לא עמד לה לקרוא בעצמה, אז אני הקראתי את דבריה, והיא דמעות בעיניה, וגופה רועד, וכל הנשים עומדות ומקשיבות. וכמה וכמה ניגשו אליה אחר כך וסיפרו לה כמה התרגשו.
ואני חושבת, שאישה בת 86, טוב נו, סבתא שלי המדהימה, שאף פעם לא הייתה ב'מרכז'. כי תמיד היו שם הגברים, מקבלת פתאום את הפוקוס, ואת ההערכה והכבוד – זה משהו אדיר בעיני.
אפילו אבא שלי, שלא התלהב מהרעיון שאמא שלו "מקבלת הקפה" ושמע בטלפון את הדברים ערב החג, התרגש.
בעצם אי אפשר שלא.
תהילה
החג באופן מפתיע היה לי מרגש מאד.
למה מפתיע?
כי כבר קראתי בתורה המון פעמים ורקדתי עם ספרי תורה וקראתי מגילות. בקיצור been there done that ועדין כשעמדתי היום מול מאות נשים, וקראתי הפטרה (פעם ראשונה בחיי) ובסיומה בירכתי "מקדש ישראל והזמנים" – התרגשתי מאד.
חזרתי לרגע להיות נערה בבית הכנסת של ילדותי שמגיעה לתפילה כל שבת, כל שבת, ועדיין כל ילד בר מצווה, חילוני, אורח, שמגיע לבר מצווה- עומד שם במרכז וקורא את ההפטרה ומצווח בסופה, בקולו המתחלף- "מקדש השבת", כל ילד כזה- מקבל מקום הרבה יותר משמעותי ממני בבית הכנסת. מקבל מקום, רואים אותו, מברכים אותו, סופרים אותו. ואני, לא משנה כמה תורה אלמד וכמה אשקיע בחיי הדתיים- -שקופה לגמרי.
לכן כשבירכתי את הברכות לאחר ההפטרה- היה בכך תיקון לשבתות ההן. והתרגשתי. וידעתי שהבנות שלי כבר חיות בבית כנסת אחר לחלוטין ושהן לא שקופות. ושהמאמץ של הכנת הקריאה (שהרי כידוע, פמיניזם דתי זה עניין לנשים מוזיקאליות. אחרות, כמוני, יורקות דם) בתוך הבישולים והילדים והחיים- שווה את זה. כדי שהן כבר יהיו במקום אחר.
אז נכון, הדרך עוד ארוכה מאד וסופה לא ידוע. עדיין בכל אזכרה משפחתית יחפשו את הקבצן הפיסח והספק פיכח או את עובר האורח החילוני המזדמן ואנחנו, בנות המשפחה, קרובות הנפטר, יהודיות שומרות מצוות ולומדות תורה- נהיה שקופות לחלוטין.
עדיין אנחנו מחנכים ילדות שאצל הקב"ה (לפי נציגיו הרשמיים) הן בנות חורגות, פחות אהובות- את שכינתו הוא לא משרה עליהן ועלינו. עדיין נגדל את בנותינו לדיסוננס המטורף לפיו הן יכולות (וצריכות) להיות מדעניות, רופאות, מחנכות, חברות כנסת ולהוביל בכל תחום, ובלבד שלא יבקשו להוביל תפילה.
נכון, הדרך ארוכה אבל אנחנו כבר צועדים בה. והתרגשתי. הדרך ארוכה אבל אנחנו כבר צועדים בה. אז ברוך ה' שגואל אותנו מקללת "והוא ימשול בך" ותודה לכל הנשים ששכבו על הגדר כדי שנהיה איפה שאנחנו היום.
אלירז שור – פלורידה
שמיני עצרת בפורט לודרדייל, פלורידה. אבא שלי מסתחבק עם החב"דניק המקומי שאומר לו שאחרי התפילה אנחנו יכולים להוציא את ספר התורה ולקרוא את "וזאת הברכה" (בחו"ל שמחת תורה זה מחר, שזה כבר לא חג לתיירים ישראלים). אבא שלי אומר שנקרא כולנו ואני אומרת לו שלא יסחף.
אחרוני החב"דניקים עוד מתמהמהים בדרך לקידוש ואנחנו עומדים סביב הספר, אבא שלי קורא ובאמצע אומר לי שכולם יצאו, ושאמשיך אני. המשכתי לקרוא עד סוף ברכות השבטים והוא סיים את הקריאה. סגרנו את הספר והחב"דניק בדיוק נכנס ובירך אותו ב"חזק חזק ונתחזק".
כשיצאנו אבא שלי אמר שקראתי מאד יפה, והיה נראה שהתרגש. בימים כתיקונם הוא לא ממש מצטרף למניינים השוויוניים שבהם אני מסתובבת, אבל בפלורידה – פדלחו"ש* נולד…
- פדלחוש = פמיניסט דתי ללא חוש הומור
אילה פלק – ירושלים
יאללה. גם אני.
אחרי התלבטויות רבות אם לשתף בשמחתורה שלי, הבנתי שהולך להיות על זה מחקר יום אחד, ואני רוצה להיות בפנים.
לא סובלת את החג הזה. ב ב' דגושה. מביך אותי לרקוד עם ספר תורה, או עם כל חפץ אחר, לא ברור לי למה העניין לוקח שעות ארוכות, אין מוזיקה, אין (באמת) אלכוהול, ולא כייף. לא משנה באיזה בית כנסת.
תעשו טובה, אל תספרו לי שאצלכן זה אחרת ושאם הייתי מגיעה לבית הכנסת שלכן הייתי עפה על החג הזה. לא קונה את זה.
מיותר מיותר מיותר.
(שמה שכפצ והולכת. סתם, לא מפחדת מכן, למה מה קרה!?)
אילת פלדמן – ירושלים
בשנה שעברה היה בילד-אפ רציני כאן בקבוצה לקראת ובעקבות החג. וקצת קנאתי בעולות לתורה. מצד שני, מאד התחבטתי כי הרגשתי שאני עוד לא "שם". וגם תהיתי אם אני באמת לא "שם" או שאני משכנעת את עצמי כדי שלא אהיה "הציץ ונפגע" ולא אוכל לחזור. בשנה שעברה הכל היה תיאורטי כי היינו בבית הורי. אולי בחרתי להיות שם כדי לפטור את עצמי מההתחבטות.
השנה, נשארנו בבית בירושלים. לכאורה, אפשר ללכת לבד למניין עם קריאת נשים. אבל החלטתי שלא, לוגיסטית ועקרונית.
הלכנו למניין הרגיל שלנו. בערב רקדנו 3-4 נשים, ומישהי שאלה האם יש סיכוי שיעבירו אלינו ספר תורה. הלכתי ודיברתי עם הגבאי, ובהקפה הבאה – הועבר אלינו ספר תורה! מיד הצטרפו אלינו נשים רבות (הכל יחסי, כן? בערך 10. השאר נשארו לפטפט) והיה מרגש לראות את השמחה על פניהן. הספר עבר מיד ליד וההתרגשות הייתה רבה. בבוקר הספר עבר אלינו מבלי שנבקש (אני לפחות לא שמתי לב שמישהי אמרה משהו) וכשהגברים רצו אותו בחזרה הייתה תחושה של "מה, כבר?" שלא הייתה בערב. אפילו רקדתי עם בני הקטן כשאני מחזיקה את הספר והוא מחזיק בעץ חיים.
והשנה – אני לא מקנאה בעולות לתורה. הצעד הקטן שלי עשה לי את החג.
מירה חובב, גדרה, צור הדסה
אז הנה משהו שהוא לא חידוש גדול במקומותינו או ליתר דיוק במקומותיי – הקפות שניות בבית ספר תל"י בירושלים של קהילת הדרור שהיא השלוחה הקרית-יובלית של קהילת כל הנשמה. האמת היא שממש (אבל ממש) לא התחשק לי ללכת לשום הקפות שהן עקב רעלת-בית-כנסת מפושטת שנמשכת מאז חודש אלול, אלא שלדאבון הלב בני הצעיר קיבל חינוך דוסי טוב ודרש ללכת להקפות. מה לא עושים בשביל הילד, וטוב שכך.
היה שמח שמח שמח, תורה, וריקודים, לפרקים זה נראה יותר כמסיבת ריקודים מאשר כהקפות שמחת תורה, והיה לזה חן לא רגיל, כשמי שהוביל את כל הבלגן היו נערים/ות וילדים/ות של נוער תל"ם. בריקודי העם כיכבו חברי "כל הנשמה", הרועים הקטנים מן הגיא, שבאו לכבד את האחות הצעירה בקרית יובל. על הכל ניצח הרב עזי אנדי שהיה חינני ומקסים ומאיר פנים כדרכו.
ההתרגשות הגדולה כאן הייתה דווקא בנושא ממסדי-פוליטי:
ההקפות בשיתוף ובתמיכה של מנהל קהילתי יובלים שאנשיו היו נוכחים במקום ודיברו דברים שמזמן היו צריכים להישמע – שלא צריך להחליט האם לתמוך בהקפות מסוג אחד או בהקפות מסוג שני, אלא שהגיע הזמן שיהיה גם וגם, יש מקום לזה ויש מקום לזה. אם יש לזה קשר לבחירות המתקרבות? אני לא יודעת, אבל אולי גם מזה לעתים יוצא משהו טוב.
והשבח לאל, נגמרו החגים.
י.י.ת
חגגתי בת מצווה בגיל עשרים ואחת. ההורים שלי לא היו במקום כדי לדמוע בזמן שאני עולה, אבל ארוסי היה איתי. מתפקד כמשפחה גאה שלמה.
באופן כללי ההחלטה ללמוד טעמים (רק את ה"פושטים" בשלב הזה) ולקרוא בתורה (את "חמישי", קריאת ילדים ממש) הייתה קשורה לארוסי. בראש השנה חזרנו מ"שירה חדשה" והבנתי שגם אם אני בעצמי מתביישת ונבוכה ולא מרגישה צורך לעלות ולהוביל – אני רוצה שהבת שלי ושל איתי תהיה מסוגלת לעשות את זה. שעבורה הטעמים לא יגרסו בכוח כמו חצץ בפה אלא יהיו מנגינה מובנת מאליה. שהיא תגדל בתחושה שאלוהים רוצה לשמוע את הקול שלה, שהיא תרגיש שיש לה חלק רוחני ומעשי כאחת בעם ישראל.
בשו"ת סמס אחד שאל יהודי תמים את כבוד הרב: "ממתי צריך לחנך ילדים?" והרב ענה: "עשרים שנה לפני שהם נולדים". וזו הסיבה שבסופו של דבר עמדתי מול הספר, רועדת לחלוטין, ולא בטוחה אם אני קוראת ממש או שרה מהזיכרון. כי אין טעם שאחנך את בתי למשהו שאני לא מעזה ומפחדת לעשות בעצמי.
אני מרגישה במובן כלשהו שהחזירו לי את החג בחזרה. מהרגע שהגעתי לגיל שתיים עשרה זה הפך לחג השנוא עלי. השנה הייתי כולי רוטטת מזללנות של מתחילים – בערב רקדתי עם כל אחד מארבעת הספרים שהיו בעזרת נשים (ניהלתי מחטפים מתוחכמים מאוד) ואז גיליתי שנשארתי עם הספר האחרון בעזרה, כשהגיע הזמן להכניס אותו לארון, הנשים הנהדרות שרקדו איתי בבית הכנסת "ידידיה" עשו רכבת שלמה מאחורי והובילו אותי עד לתיבה.
בבוקר הגענו ישר להקפות בבית הכנסת "שירה חדשה", וכיבדו בהקפה השביעית אנשים שנכנסו השנה לברית, כגון ברית עסקית, זוגית וכו'. ומכיוון שאני ארוסה טרייה, מצאתי את עצמי מובילה את ההקפה השביעית, וארוסי הגאה מחייך אלי מעבר למחיצה. זו אותה הקפה שנתנו לו להוביל אתמול בערב. והתחושה באוויר הייתה שיש מעין קשר מטה-פיזי בנינו בצירוף המקרים הזה.
ארוסי קיבל בקריאה את "חמישי", ואני קראתי את "חמישי" בסבב שלאחריו. אני לא באמת זוכרת את הקריאה, חוץ מזה שבירכתי "שהחיינו" אחר כך, ושהייתי כל כך מפוזרת שהתיישבתי מיד למרות שהייתי צריכה לחכות. זה בעיקר היה משעשע ועורר כמה צחקוקים בקהל. אבל ברוח טובה. מה שכן, לא תיקנו אותי, לא הפסיקו אותי בכלל וטוב שכך כי בטח הייתי מאבדת את הריכוז לחלוטין.
בתי היקרה שעוד לא נולדה לי, דעי לך שאימא שלך חשבה עלייך עוד לפני שהתחתנה, והתחילה לחנך את עצמה לפני שחינכה אותך. שהיא רצתה שאותו הקשר שהיהדות יודעת להלל כל כך יפה בין אבות ובנים יהיה בבית שלנו גם בין האימהות והבנות.
אלישבע אוברמן – קיבוץ לביא
היה מדהים!!! פעם ראשונה אצלנו בקיבוץ.. הגיעו מעל 70 נשים!!
כמעט לא הצלחתי לדבר מרוב התרגשות.. היה מרגש ביותר. נשים עלו לתורה, ברכו שהחיינו… הקריאה הייתה יפה ביותר, בתי הגדולה הייתה גבאית ועשתה את זה כאילו כבר הייתה במלא שבתות נשים… (והיא בכלל לא…) .
מבחר תגובות: "לא ציפיתי שאתרגש כל כך..", "סוף סוף הרגשתי שיש לי מקום בחג הזה.."; "לפני כן לא הבנתי מה זה חשוב ואחרי כזאת חוויה בשנה הבאה אני רוצה לקרוא בתורה בעצמי!" "היה מאוד יפה ומרגש" וכו'…
תודה לבורא עולם!
הדס נוי נוטה – ניר גלים
לפעמים, אפשר למצוא את האושר, את השינוי, את עצמנו, במקומות ובמעשים קטנים.
לשמחת התורה הזה, הגעתי בשוויון נפש ובהחלטה שאינני מקטרת. צמידות החגים לחופש והאינטנסיביות של התקופה האחרונה גרמו לכך שלא ממש התכוננו, הנשים במושב, לחגוג את שמחת תורה באופן פדלחושי. החלטתי שזוהי השנה האחרונה שכך יהיה.
אמש, בזמן ההקפות, נתנה חגית גברעם שיעור יפהפה ומרגש על תפילת חנה. נתנה ווערט ראוי על אמהות אקטיביסטיות וילדיהן האקטיביסטים.
והבוקר… בזמן ברכת הילדים והנערים מתחת לטלית הענקית בעזרת הגברים, הביאה שירה סורקיס ווייל טלית לעזרת הנשים. קראנו לנערות שהיו סביבנו והחזקנו אותה בארבע הקצוות שלה. כולן הצטופפו מתחתיה ושרו יחד "המלאך הגואל אותי". בהתחלה היו כמה גיחוכים מסביב אבל באופן מדהים יותר ויותר נערות וילדות הצטרפו. כל אשה שנכנסה לעזרת הנשים רצה אלינו ונתנה את ידה באחיזת הטלית. בסוף הטקס כל אוחזות הטלית היו נערות. הדור הבא!!! פתאום, במחי מעשה בטלית, הפכנו להיות חלק ממה שנעשה בתפילה. לא רק צופות מלמעלה.
לפעמים צריך לעשות צעדים קטנים. מקרבים. מרגשים.
בזמן הקריאה והעמידה שם, בעוד ידי מתחילה לכאוב עליתי על כסא, כדי שיהיה לי יותר קל. כך נקודת התצפית שלי הייתה מאד טובה. שאלו אותי כל כמה דקות מתי זה נגמר? מה עכשיו הם עושים? מה עכשיו אומרים? מי עולה לתורה? וכו' וכו'. מצד אחד זה הבהיר לי עד כמה אנחנו בכלל לא מעורבות במה שקורה שם למטה. בכלל לא יודעות את כללי הטקס ומהלכו. אבל מכיוון שהחלטתי לא לקטר השנה, הבנתי שאת כל זה לא היינו שואלות לולא היינו נכנסות מתחת לאותה טלית.
אני מאמינה שנכנסנו בעולה של תורה.
בסוף התפילה ניגש אלי הגבאי ואמר לי שזה היה ממש נהדר.
צעד קטן ומשמעותי בניר גלים.
שנה טובה!
עדינה אייזנר – ירושלים
לראשונה נהניתי משמחת תורה במניין הקטן באפרת שדוגל בשוויוניות, הנשים שם רקדו עם ספרי תורה (זו הייתה הפעם הראשונה שזכיתי להחזיק בספר תורה וזה היה מרגש ומשמעותי) וגם הייתה קריאה של נשים ועליתי לתורה.
אבל, למעשה, את משמעות החג קלטתי רק אתמול, בבית הכנסת ידידיה, כשרקדתי במעגל בנות סביב בחורה בכיסא גלגלים, שאחזה בספר תורה קטן בדבקות למרות שמצבה הגופני הפיזי בקושי איפשר לה את זה.
פתאום קלטתי משהו שחמק ממני בעשרים שנה של העמידה מאחורי המחיצה. החג הזה אומר בצורה הכי פשוטה שהתורה היא של כולנו. לא משנה אם אנו נשים או גברים, חכמים או בורים, צדיקים או חוטאים, בריאים או חולים, לא משנה אם החולי שלנו או פיזי, נפשי, שכלי או רוחני, לכולנו יש את הזכות הבסיסית להתחבר למקור הרוחני המסורתי של עמנו. להתחבר בצורה הכי פשוטה וטריוויאלית – לאחוז, לראות, לשמוח, לברך על הקריאה.
כל-כך פשוט, כל-כך נכון, וכל כך מקומם שזה מוסתר מכל הנשים שמונעים מהן בלי שום סיבה הלכתית אמתית להשתתף בשמחה. ששונאות ולא מבינות את החג הזה כמו שאני שנאתי ולא הבנתי. כי שוויון ואחדות אבל רק לחלק מאתנו – אלה עם הכרומוזום y – זה אוקסימורון, שלא לומר אבסורד, שלא לומר – להחטיא את עיקרון המקודש שעומד ביסודו של שמחת תורה.
המסקנות:
1. בנות ונשים, תילחמו על שיתוף שוויוני שלכן בשמחת התורה בקהילתכן. אין לכן מושג מה זה עושה לחיבור שלכן לתורה ולמצוות.
2. לכל הקהילות. השנה, דחוף, להנגיש את בתי הכנסת לחברים בכיסאות הגלגלים. אם איחרתם לתפילה או שכחתם לברך, יום כיפור יכפר. אבל על זה שאין לכם רמפה בבית כנסת – אין מצב.
יעל
אחרי התלבטויות רבות, החלטתי לשתף בשמחת תורה שלי.
בעבר כתבתי כאן על מנהג חדש שהתחיל בבית הכנסת של הוריי, שהוא אורתודוקסי רגיל לחלוטין. ובו בנוסף לחתנים מכבדים אישה בתואר ״אשת חיל״. בשנה שעברה היה מדובר באישה שהיא טוענת רבנית ומעבירה המון שיעורים לנשות הקהילה.
השנה החליטו להעניק את התואר לאימא שלי בעקבות העמידה המסורה שלה בראש צוות הקידושים. נכון, לא מדובר בתפקיד פמיניסטי במיוחד וגם לא בתפקיד נוצץ בכלל אלא בעבודה מתישה שמקבלת המון ביקורת מהמון גורמים ומעט מאוד הערכה.
לפני שידענו שבחרו אותה חשבנו להעביר את החג ליד הבית אבל כששמענו על ה״פרס״ היה לי מאוד חשוב להיות אצל הוריי ולפרגן לאימא.
מה אני אגיד לכן, היה מרגש ממש. לא ראיתי דבר כזה בשום בית כנסת אורתודוקסי. העלו לעזרת הנשים טלית ופרשו אותה מעליה, כולם שרו ובירכו וכולם- גם הגברים- שרו אשת חיל. מי שזכתה בתואר בשנה שעברה הקריאה מי שבירך מיוחד שפתח ב״מי שבירך אימותנו שרה רבקה רחל ולאה״ ולי לא נותר אלא להתרגש הן מאימי (הצדיקה!) והן מכל מה שמתחולל.
אפשר לגלגל עיניים ולהגיד שזה לא מספיק, לצקצק בלשון ולהתפלא על כך שבכלל יהיה מי שיגדיר את זה כמשהו רבע פמיניסטיים אבל אני התרגשתי ממש.
חברותים יקרים! גלגלי הצדק טוחנים לאט, אבל הם טוחנים…
מיכל שלם – גוש עציון
מצאתי את עצמי בעיקר עצובה היום.
למרות שעליתי לתורה בפעם הראשונה וזה היה מרגש,
והבנזוג מפרגן ותומך ולפעמים אפילו מקדים אותי בכמה צעדים,
הסתכלתי סביב, וראיתי נשים מבוגרות יותר או פחות, שמתרגשות ממש כמוני,
מעליה בפעם הראשונה לתורה, ומהחוויה הראשונית הזו,
ונעצבתי שחיים שלמים עברו עלי ועליהן מבלי שזכינו במשהו כה מהותי ובסיסי בקיום המצוות וששנים כה ארוכות כל זה היה מחוץ להשיג ידינו ללא שום סיבה מוצדקת, ושכל זה לא הרגיש לי, ואני חושבת שגם להן, טבעי ופשוט אלא מיוחד וחדש.
אבל גם שמחתי.
שמחתי בילדות הקטנות שכל המאורע הזה היה להן טבעי.
הן קראו בתורה, ושרו את השירים, וגללו את הספר והגביהו ועטפו וידעו בדיוק מה לעשות ומתי.
דור חדש. תחילתו של שינוי.
מאחלת בעיקר לבת שלי (4) שהחוויה שלה תהיה שונה משלי. טבעית יותר. נכונה ופשוטה יותר. ומאחלת לבנים שלי (3, 0.3) שהחוויה של הבת שלי תהיה טבעית בשבילם כמו שהחוויה שלהם תהיה טבעית בשבילה.
חורף טוב
רחלי שלוס – בית שמש
היה לי כיף גדול.
הייתי במניין נשים "לבנה", בבית שמש.
מיליון תודות ליוזמות ובעלות המעוף.
פעם שנייה שרקדתי עם ספר תורה ופעם שנייה שעליתי לתורה. פחות נבוכה, פחות לא-ברורה עם עצמי. עדיין מתרגשת ומאד שמחה.
תובנה שכבר הובעה פה, אבל גם אני רוצה – צעירות הקהילה כל כך טבעיות יותר בקרבן לגשת לקודש מאתנו, זקנות, בוגרות חינוך מסורתי-מאלף. המקום נכון ו(שוב), טבעי להן. זה יפה, יפה.
חוזרת על מה שחשבתי פה בקול, בשנה שעברה:
אין לאף אחד רשות למנוע ממנו את הקשר הישיר, הפיזי, החושני עם התורה שהיא לא פחות שלנו. באיזו מידה אנחנו (נשים וגברים כאחד) מגשימים ומממשים כל מה שכתוב בה ואיך – שאלה ודיון אחר (שיש לו מקום). אבל אסור למנוע מאף יהודי ויהודייה את הראייה-במרחק- מילימטרים של קלף התורה, של הידיות, של ה"יד" ואת המגע בספר התורה שלנו.
חוה פנחסי – אפרת
אני כלת תורה. אני חושבת שאני עדיין מידי מוצפת, מכדי לתאר את המשמעות של התמונה הזו בשבילי, הבחירה בי אחרי שנים של עוינות, והתנגדויות, ומאבקים והאשמות.
רגע אחד חזר אלי שוב ושוב לאורך החג. זה בתקופה בה נאבקנו על רקוד עם ספר תורה בעזרת נשים, הרב פסק שמותר והקהילה החליטה שצריך רוב של 66%.
* *
נשים מצטופפות במטבח ב"שלום זכר" בליל שבת חורפי. היולדת מחייכת בכאב מאולץ, ואני אומרת לה שתדע, בלידה יש גם עצב, אולי ריקנות. בעלה הצעיר קופץ ואומר: מה את מכניסה לה דברים לראש, תיכף היא תהיה כמו זותי, חנה מהבית כנסת.
אז הבנתי שיש דמות כזאת: 'חנה מהבית כנסת', והשיחות בבתים הרבים נסבות עליה.
בימים ההם הפסדנו ב62% , ושמחת התורה שלנו עברה למקום אחר . ובחג, עם הכבוד הגדול הזה (וכמה טוב שהורי היו אצלי) חזרו אלי בגלים גדולים המועקות ההן והתערבלו בהתרגשות ובהישג. אני חושבת שצריך להגיד גם את זה.
בדבר התורה שלי אמרתי שזכינו והתקיים בנו הפסוק: 'הַרְחִיבִי מְקוֹם אָהֳלֵךְ, וִירִיעוֹת מִשְׁכְּנוֹתַיִךְ יַטּוּ-אַל-תַּחְשֹׂכִי; הַאֲרִיכִי, מֵיתָרַיִךְ, וִיתֵדֹתַיִךְ, חַזֵּקִי'.
תודה לאיילת אברהמי ולכולן שמאחורי הקלעים אפשרו את ההכרה הזו לכולנו. אנחנו יודעות כמה משותף היה המאמץ.
שרון מייבסקי – ירושלים
אנחנו משפחה קלאסית של אבא בספירה הציבורית ואמא בספירה הביתית. כל אחד ואחת מצטייןת בתחום ומכל אחד ואחת אני לומדת מה שאני יכולה.
וכמה רגעים "אב ובתו" יש לי? לא המון. מידי פעם כוס קפה, הרבה חינוך פוליטי, הרבה שיחות סוערות.
והיום, יאללה שלו, היום כשאני קוראת את "וזאת הברכה" בבית כנסת, אחרי שחפרתי לכולנו לא מעט, אומרת הגבאית "יעמוד הרביעי" ואני רואה אותו צועד לכווני. פעם ראשונה שהוא עולה לתורה בבית הכנסת שלנו, פעם ראשונה שהוא עולה לתורה כאשר אני קוראת בתורה.
ברור לכולנו שנחנקתי מדמעות על גדולתו של הרגע הזה, נכון? אז במקום להציף את האותיות הכתובות על הקלף, תעלתי את כל האנרגיה המתרגשת הזאת לקריאה ולעוצמה שיש לקול שלי שהיא לגמרי עוצמתו של אבי.
עוד לימוד על "לעשות את הדבר הנכון". ומה זה לעשות את הדבר הנכון? לראות את הילדה שלך ברגע מאוד משמעותי בחיים שלה ולעמוד לצידה.
אשריי, התברכתי.
חיותה דויטש – נווה דניאל
שמחת תורה בתפילת הנשים:
דבורה שמובילה את ההקפה הראשונה מספרת על רגעים של התחלה וסוף שנפגשו להם ליד מיטה של חולה. אסתי שהובילה את ההקפה השנייה דיברה על הגשם, החדש והישן שבו. שלומית דיברה על תוהו ובוהו של חידוש והתחלה, ועל רוח אלוקים שמרחפת על פני המים. טליה שנפרדת מקהילתנו אחרי שנים רבות, דיברה על התחלות חדשות וגעגועים ישנים. שמענו אותן, ורקדנו. מנסות להדביק את לוח הזמנים הדחוס. לא יודעות אם לרצות שהדיבור יתארך או הריקוד. הזווית האישית כשהיא משולבת בדברי התורה, היא החידוש שלנו, לא רק בשמחת תורה, גם בלימוד הקבוע של פרשת השבוע, מדי שבת. הנושא שבחרנו השנה הוא חדש ימינו כקדם, נושא קצת פרדוכסלי בפיהן של קבוצת נשים שמבקשות להן תפילה משל עצמן. לא בדיוק כקדם.
שתיים עשרה שנה עברו מאז נוסדה התפילה שלנו בנוה דניאל, פרי רוחן של שתי נשים שנפגשו באחוות ייאוש נשים בשמחת תורה הישן, והגיעו למסקנה שהגיע הזמן למשהו חדש. נאוה וחנה. הראשונה פתחה את ביתה בפני התפילה המתעצבת, הטירונית, השניה הובילה אותה זמן רב עד שעזבה את הישוב כדי לפתוח קהילה משלה בתל אביב. ובינתיים נוצרה מסורת שצריך לספר עליה.
קרה משהו השנה. קרה לכולם, ולנו בתוכם. איני יודעת אם זהו מאמרה של ורד נועם, קבוצת הפדלחו"שיות והאנרגיות האינסופיות שלה. משהו הבשיל, התפרץ, שינוי שהיה מונח שם, הבקיע עוד קצת את קליפתו ויצא החוצה למרחב הציבורי באופן שלא היה קודם לכן.
בשבתות רגילות אנחנו קוראות בחומש.
בראשית, כשביקשנו לעצב לנו חג, נטול ספר וקריאה בתורה, עלה הרעיון הזה, לבחור נושא, ולאפשר למי שרוצה בכך לדבר עליו כמה מילות תורה-אישיות. אחר כך הגיע ספר תורה, ספר שאוּל, שדורשי טובתנו הביאו לנו ממניינים אחרים. כעבור שנים אחדות מימנה חנה קהת בהשקעה כספית גדולה מאד את שיפוצו של ספר תורה ישן ופגום, וחברות רבות השתתפו עמה בתרומה חלקית, ונהיה לנו ספר תורה שלנו. רקמנו לו פרוכת, ריבועים ריבועים, בנושא 'גם ציפור מצאה בית'. מוטיבים של ציפור, חירות, מעוף. אנו קוראות בו מדי פעם, בבתים פרטיים, בשבתות בת מצוה, בשבת חנוכה או זכור.
השנה קראנו לראשונה בספר תורה בשמחת תורה, שוב ושוב קראנו את פסוקי וזאת הברכה, כדי שכל מי שרצתה בכך תוכל לקבל עלייה. קיצרנו, כדרכם של מנינים ותיקים, ב'מי שבירך': "מי שברך את האימהות, הוא יברך את הבנות". אלו שעלו לתורה לראשונה, והיו לא מעט כאלה, אימהות, סבתות, או נערות צעירות, זכו לניגון המיוחד ששרים לעולים לבר מצוה, ולמטח של סוכריות. את ההקפה השביעית פתחנו בקריאת הילדות הקטנות, כל אחת פסוק, מהחומש, ולבסוף – "כל הנערות" טלית נלקחה בהשאלה מאחד האבות שנותרו בחוץ, והניגון – המלאך הגואל אותי מכל רע, יברך את הנערים. גם את הנערות הוא יברך.
רגע שיא – כלות תורה ובראשית. רשות לכלות, בהטיה ללשון נקבה, כמובן, "עמדי עמדי עמדי"… והכלה מופתעת, נחנקת מהתרגשות. הבחירה היא סוד, רק בני משפחה יודעים ושותקים. תמי בוחרת אותן כל שנה, משפט קבוע לה בפתח נימוקי הבחירה: "ברגע שקבענו את הנושא, הבחירה היתה טבעית". היא מונה את מעלותיה של הכלה, ואת הסיבות המוצדקות שבשלן זכתה לכבוד הרב הזה. ושוב הניגון השמח, והסוכריות. נאוה מביאה מגש עם כוסיות יין, שנשתה לחיי הכלות החדשות.
קידוש. "קידוש של בנות". שווה פי אלף מהקידוש שמארגנים בבית הכנסת גבאים-גברים, מול הקיגל והרוגלעך הקנויים-מסורתיים מתייצבים אצלנו לא רק עוגות שלשה-שלבים מושקעות להחריד, אלא גם סלטים, אורז, פשטידות בריאות למיניהן ושאר ירקות. כפשוטם.
ובתפילת הגשם, עוד חידוש. השנה קראנו לראשונה את התוספת הנשית לפיוט שכתבה רות גן קגן, ובו שרה רבקה רחל ולאה, וגם דבורה הנביאה ויעל – ברוח המדרש, מתחרזות כולן במים. זכור אם ברוח קודש סוכה כמים.. זכור יוצאת לעת ערב לשאוב מים.. זכור רועה באה עם הצאן על פי באר מים… בזכותן חון חשרת מים. כל כך יפה, כל כך מתאים ומשתלב, למה לא חשבו על זה קודם.
לכל חג מוצאי חג. אחרי הבדלה ומכונת כביסה ראשונה, פושטת סיירת נשים על המעון, מטאטא, מגב, יעה, ספונג'ה, רהיטים זזים, שטיחים מגולגלים ונפרשים מחדש, מחזירים את המעון לצורתו הקבועה כדי שלא ישאר ולו זכר קלוש לבלגן השמח והמפעים שהיה פה היום.
- מתוך הבלוג של חיותה דויטש – מטרוניתא
רוני צורף – ירוחם
"שבוע הגאווה של הפמיניסטיות הדתיות", ההגדרה הזאת, שנכתבה עלינו בלעג, מצאה חן בעיני. היא כל כך מדויקת.
חג הסוכות, חג גדוש במצוות כל כך – תפילות, הלל, ארבעת המינים, הושענות, ישיבה בסוכה, שינה בסוכה וכו' שפתאום "הזמן גרמא" הופך לבולט כל כך. בחגים אחרים האישה נתחמת לאיזושהי פוזיציה מגדרית מובהקת, עד שמרוב מגדור לא מרגישים את החוסר. אבל בסוכות הדברים גולים מן הפנים לחוץ תרתי משמע, אך במקרה שלנו אין דבר שיצל.
השיא מגיע, בשמחת תורה. כל כך הרבה נרטיבים פמיניסטים מצאו את תחילת דרכם בחג הזה – כשהבנים השתוללו ואנחנו הצצנו מאחור; כשרקדנו ותיקנו לנו את המחיצה; כשלא עלינו לתורה; כשלא קראנו בתורה; כשלא נגענו בספר התורה; ובעצם, כשהבנו שאנחנו לא חלק.
מאז שהתודעה הפמיניסטית החלה לפעם בי ביתר שאת חוויתי לא מעט 'שמחות תורה' שבישרו לי שלחוויה הצורמת שאליה הורגלתי יש תחליף.
אחת החוויות הייחודיות ארעה השנה, לפני שבוע ממש, בשמחת תורה התשע"ד. יש לא מעט דברים ייחודיים שאני יכולה להצביע עליהם – האיש שלי שמעביר לי את הסידור מבעד למחיצה ואומר "עכשיו תשירו אתן, שיהיה מקום גם לכן";
נשים מבוגרות ששרות בהתלהבות גדולה ומכתיבות לגברים את הקצב; נשים שעולות לראשונה בחייהן לתורה; העלייה שלי לתורה ככלת בראשית (ולא כי עשיתי משהו מיוחד, פשוט כי הפמיניזם יוצר איזה מרחב דמוקרטי נטול היררכיות); הקריאה שלי בפרשת בראשית; ועוד חוויות ורגעים.
מעל כל אלה עמדה השמחה הפשוטה, והתחושה הנעימה שכמו כולם מנופפים אלי ואומרים – את חלקנו ואנו חלקך.
נורית יעקבס ינון – שהם
שמחת תורה בשוהם. בשנה שעברה הייתה התרגשות גדולה. השנה למרות שבדברים רבים הייתה ״עליה בקודש״ המורכבות של המחירים והדרך הארוכה לא פשוטה.
הגיעו עשרות נשים לשיעור של הרב סתיו שלאחריו היו הקפות עם ספר תורה לנשים. תכלס היה מקסים ומבחינת ״הקלות״ של לחזור על משהו שכבר היה ולא לחרוש בשדה טרשים תלם ראשון אין ספק שהיה פשוט יותר. אבל שילוב של מספר גורמים הביא לכך שלא היה כמעט פרסום ותכלס היו הרבה פחות נשים משנה שעברה דבר שגרם לתסכול.
גם הבוקר בקריאה היו עשרות נשים ו28 מהן עלו לתורה חלקן בפעם הראשונה. הייתה בת מצווה וכלה שכל כך התרגשה עד שלא הצליחה לברך ושיר רדף שיר לכבודה עד שהצליחה לדבר ובצירוף מי שברך לה לחתן ועליה מרגשת גם בפעם הראשונה של אמא שלה היו ללא ספק חלק מרגעים מאוד מיוחדים.
התרגשתי גם מקבוצת תיכוניסטיות שהגיעה להקפה ולקריאה וכשפנו אלי בסוף להודות המילים שלהן יצאו מלב וחדרו אל לב.
אבל הקריאה בבית (המקסים ומקבל האורחים) ולא בבית הכנסת, ההליכה עם הספר ברחוב עם קומץ קטן של נשים שרות ודברים מסוג זה הקשו עלי מאוד.
בבית כנסת זו השנה השנייה שיש כלות תורה ובראשית. לא היה קל. חזרתי מכנס קולך מותשת מכל טוב לשעתיים של דיבייט מתיש עם הגבאים (שבסופו של דבר זרמו ותמכו והיו מקסימים) האם ולמה בעצם ומה יגידו עלינו השכנים. זחלתי הביתה בחצות הליל גמורה ולמרות שבשורה התחתונה יצאתי וחצי תאוותי בידי זה גרם לי שוב לתסכול עמוק. (כלות כולל אמירת רשות לכל אחת בנוסח מתוקן שהסכמנו עליו- אבל אלה היו בנות הזוג של החתנים. הדרת אלמנות גרושות ורוקות באופן מובנה אבל החלטתי שזו פשרה ראויה כשלב לדבר המתוקן בעתיד).
חתנים מוכרזים מורמים ועולים לתורה. פשמינה נמתחה בעזרת הנשים, כל כלה הקריאה פסוק מדף שהכנתי מבעוד מועד בסיום ה״רשות״ (במקום העלייה לתורה) הנשים מסביבן שרו לכבודן והגברים הצטרפו . נזרקו סוכריות. הייתה שמחה וגם התרגשות. בעיקר שמחתי בטבעיות הרבה יותר שהייתה מסביב, בטוחה שזה ילך וישתפר.
בקיצור הודו לה׳ כי טוב. ואני יודעת שעם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה וכו'. אבל בע״ה לשנה הבאה בירושלים הבנויה (גם אם זה יהיה פה..). ואולי אין מנוס (למרות שהבטחתי לעצמי לא להתחייב לעוד צורכי ציבור חדשים) אלא לייסד מנין חדש. אז מי לה׳ אלי.
תחל שנה וברכותיה
- סוף
- תם ולא נשלם
- שבח והודיה לבוראת העולם