55 מחשבות על “כבוד הדדי וצניעות – תגובת ארגון קולך לפסק הדין נגד חיים רמון

  1. הכרעת הדין במשפטו של חיים רמון מעלה אל המקום הציבורי את נושא היחס בין המינים בישראל . נראה שאין די בהבעת עמדה מצומצמת כאשר הונח לפתחנו נושא כל כך רחב.

    יש לחדד את התפר שבין החובה מצד הדין הפלילי לבין נורמות ההתנהגות שאנו אמורים לדון בהן. כאן עובר לטעמי גבול מאוד ברור בין הגישה שעולה מדברו של בית המשפט לבין זו שהמוסר היהודי מייצג. ואת הגבול הזה צריך להציב איתן, גם בזמן שנעשה ברור לכל שאין להתיר את גופה או את פיה של אף נערה למעשה מגונה.

    שוויון בין המינים על פי הגישה היהודית – אין פירושו שאישה יכולה לנהוג ככל העולה על רוחה ולהציב את התמרור "אסור" שנייה קלה בטרם הסתער עליה הש(ו)ר המועד לפגוע בה באמצעות מעשה מגונה . הגדרים שהמוסר היהודי מציב מוצבים הרבה, אבל הרבה קודם.
    זוהי ההזדמנות שלנו, הנשים הדתיות, להצביע לא רק על הדומה בעולמנו לעולם האוניברסאלי של הנשים – בבואנו לטפל בנושאים שמטרידים אותנו (תרתי משמע).
    לא זו בלבד שאין בהכרעת הדין שלפנינו עמדה שמסתייגת מן הגדרים שצריכים להיות נחלת המרחב הציבורי של יחסי המינים, אלא שבית המשפט ניצב לימינה של המתלוננת באופן שמביע תמיכה בכל סוג של התנהגות ודיבור שנובעים מקלות דעת והתחבבות…
    אינני מתכוונת בדבריי אלה לדרוש בפסק הדין, שאולי מטיבו חייב הוא להכריע, אך יש להביע תמיהה מסוימת לגבי הטון הלהוט שהוא בוחר להשמיע.

    בחרתן להגיב כך : " וכמוהו גם הנהגות צנועות בדיבור ובמעשים" – כאן, לענ"ד, אין מקום להסתפק רק בשש מלים. זהו המקום להרחיב את התודעה והחיבור שלנו לחיי המעשה הצנועים ביתר שאת וביתר עוז.

    פמיניזם דתי איננו יכול להרשות לעצמו רק הטלת מום בהתנהגות גברית בוטה ורכושנית. פמיניזם דתי צריך לדעת לחלץ מתוך הרקמות העמוקות בבסיס טבעה של האישה את התכונות הייחודיותת שחובה להעצים להאדיר ואפילו להטיף להן. לא עוד לחבל במסורות של צניעות וטהרה שהן דגלה של האישה היהודית מדור דור*אלא להבהיר שדווקא בעשרות השנים האחרונות, שבהן אישה חשופה הרבה יותר לאינטראקציה עם גברים בשטחי החיים השונים – ודווקא כדי שזו תוכל להשמיע את קולה בשווה – יפות הזהירות והצניעות עשרת מונים.
    בשולי הדברים ראוי להעיר שהשתיקה הרועמת של רבנים בנושאים הללו, והתמיכות הפומביות באנשי ציבור שסרחו לא מובנת בלשון המעטה – אבל – החיבור בין משפטו של חיים רמון לבין החשדות שהועלו נגד נשיא המדינה טומן בחובו סכנה של טשטוש בין מעשים מגונים לבין מעשים חמורים בהרבה. בנושאים הללו לא ראוי לפעול כמו במכירות חיסול!

  2. "מדת הצניעות גורמת טובות רבות בעולם, ומתוך כך היא זוכה לדחות מפניה דברים שהיו טובים מצד עצמם, אבל כיון שמפני יצר האדם וכוחו החלש יגרמו לפרוץ במידת הצניעות, שהיא קיומו של העולם הרוחני והחומרי.
    מדת האהבה והידידות, בכל הסימנים והדבורים הנוחים הייתה ראויה להיות שווה בין המינים, אבל מפני יקרת ערך הצניעות נדחית מידה דרך ארץ ממקומה עד שלא לשאול בשלום אישה.
    הצנוע מכיר כי לא מפני שנאה על המין הוא מתרחק ועושה גדרים, כי אם מפני התכלית הכללי היפה".(מדות הראי"ה)

  3. בנשיא למרות מעשיו.
    לטעמם, ההאשמות נגדו מופרכות. אולי הם צודקים אולי לא.
    בשביל זה יש בית משפט.

  4. הכרעת הדין במשפטו של חיים רמון מעלה אל המקום הציבורי את נושא היחס בין המינים בישראל . נראה שאין די בהבעת עמדה מצומצמת כאשר הונח לפתחנו נושא כל כך רחב.

    יש לחדד את התפר שבין החובה מצד הדין הפלילי לבין נורמות ההתנהגות שאנו אמורים לדון בהן. כאן עובר לטעמי גבול מאוד ברור בין הגישה שעולה מדברו של בית המשפט לבין זו שהמוסר היהודי מייצג. ואת הגבול הזה צריך להציב איתן, גם בזמן שנעשה ברור לכל שאין להתיר את גופה או את פיה של אף נערה למעשה מגונה.

    שוויון בין המינים על פי הגישה היהודית – אין פירושו שאישה יכולה לנהוג ככל העולה על רוחה ולהציב את התמרור "אסור" שנייה קלה בטרם הסתער עליה הש(ו)ר המועד לפגוע בה באמצעות מעשה מגונה . הגדרים שהמוסר היהודי מציב מוצבים הרבה, אבל הרבה קודם.
    זוהי ההזדמנות שלנו, הנשים הדתיות, להצביע לא רק על הדומה בעולמנו לעולם האוניברסאלי של הנשים – בבואנו לטפל בנושאים שמטרידים אותנו (תרתי משמע).
    לא זו בלבד שאין בהכרעת הדין שלפנינו עמדה שמסתייגת מן הגדרים שצריכים להיות נחלת המרחב הציבורי של יחסי המינים, אלא שבית המשפט ניצב לימינה של המתלוננת באופן שמביע תמיכה בכל סוג של התנהגות ודיבור שנובעים מקלות דעת והתחבבות…
    אינני מתכוונת בדבריי אלה לדרוש בפסק הדין, שאולי מטיבו חייב הוא להכריע, אך יש להביע תמיהה מסוימת לגבי הטון הלהוט שהוא בוחר להשמיע.

    בחרתן להגיב כך : " וכמוהו גם הנהגות צנועות בדיבור ובמעשים" – כאן, לענ"ד, אין מקום להסתפק רק בשש מלים. זהו המקום להרחיב את התודעה והחיבור שלנו לחיי המעשה הצנועים ביתר שאת וביתר עוז.

    פמיניזם דתי איננו יכול להרשות לעצמו רק הטלת מום בהתנהגות גברית בוטה ורכושנית. פמיניזם דתי צריך לדעת לחלץ מתוך הרקמות העמוקות בבסיס טבעה של האישה את התכונות הייחודיותת שחובה להעצים להאדיר ואפילו להטיף להן. לא עוד לחבל במסורות של צניעות וטהרה שהן דגלה של האישה היהודית מדור דור*אלא להבהיר שדווקא בעשרות השנים האחרונות, שבהן אישה חשופה הרבה יותר לאינטראקציה עם גברים בשטחי החיים השונים – ודווקא כדי שזו תוכל להשמיע את קולה בשווה – יפות הזהירות והצניעות עשרת מונים.
    בשולי הדברים ראוי להעיר שהשתיקה הרועמת של רבנים בנושאים הללו, והתמיכות הפומביות באנשי ציבור שסרחו לא מובנת בלשון המעטה – אבל – החיבור בין משפטו של חיים רמון לבין החשדות שהועלו נגד נשיא המדינה טומן בחובו סכנה של טשטוש בין מעשים מגונים לבין מעשים חמורים בהרבה. בנושאים הללו לא ראוי לפעול כמו במכירות חיסול!

  5. "מדת הצניעות גורמת טובות רבות בעולם, ומתוך כך היא זוכה לדחות מפניה דברים שהיו טובים מצד עצמם, אבל כיון שמפני יצר האדם וכוחו החלש יגרמו לפרוץ במידת הצניעות, שהיא קיומו של העולם הרוחני והחומרי.
    מדת האהבה והידידות, בכל הסימנים והדבורים הנוחים הייתה ראויה להיות שווה בין המינים, אבל מפני יקרת ערך הצניעות נדחית מידה דרך ארץ ממקומה עד שלא לשאול בשלום אישה.
    הצנוע מכיר כי לא מפני שנאה על המין הוא מתרחק ועושה גדרים, כי אם מפני התכלית הכללי היפה".(מדות הראי"ה)

  6. בנשיא למרות מעשיו.
    לטעמם, ההאשמות נגדו מופרכות. אולי הם צודקים אולי לא.
    בשביל זה יש בית משפט.

  7. הכרעת הדין במשפטו של חיים רמון מעלה אל המקום הציבורי את נושא היחס בין המינים בישראל . נראה שאין די בהבעת עמדה מצומצמת כאשר הונח לפתחנו נושא כל כך רחב.

    יש לחדד את התפר שבין החובה מצד הדין הפלילי לבין נורמות ההתנהגות שאנו אמורים לדון בהן. כאן עובר לטעמי גבול מאוד ברור בין הגישה שעולה מדברו של בית המשפט לבין זו שהמוסר היהודי מייצג. ואת הגבול הזה צריך להציב איתן, גם בזמן שנעשה ברור לכל שאין להתיר את גופה או את פיה של אף נערה למעשה מגונה.

    שוויון בין המינים על פי הגישה היהודית – אין פירושו שאישה יכולה לנהוג ככל העולה על רוחה ולהציב את התמרור "אסור" שנייה קלה בטרם הסתער עליה הש(ו)ר המועד לפגוע בה באמצעות מעשה מגונה . הגדרים שהמוסר היהודי מציב מוצבים הרבה, אבל הרבה קודם.
    זוהי ההזדמנות שלנו, הנשים הדתיות, להצביע לא רק על הדומה בעולמנו לעולם האוניברסאלי של הנשים – בבואנו לטפל בנושאים שמטרידים אותנו (תרתי משמע).
    לא זו בלבד שאין בהכרעת הדין שלפנינו עמדה שמסתייגת מן הגדרים שצריכים להיות נחלת המרחב הציבורי של יחסי המינים, אלא שבית המשפט ניצב לימינה של המתלוננת באופן שמביע תמיכה בכל סוג של התנהגות ודיבור שנובעים מקלות דעת והתחבבות…
    אינני מתכוונת בדבריי אלה לדרוש בפסק הדין, שאולי מטיבו חייב הוא להכריע, אך יש להביע תמיהה מסוימת לגבי הטון הלהוט שהוא בוחר להשמיע.

    בחרתן להגיב כך : " וכמוהו גם הנהגות צנועות בדיבור ובמעשים" – כאן, לענ"ד, אין מקום להסתפק רק בשש מלים. זהו המקום להרחיב את התודעה והחיבור שלנו לחיי המעשה הצנועים ביתר שאת וביתר עוז.

    פמיניזם דתי איננו יכול להרשות לעצמו רק הטלת מום בהתנהגות גברית בוטה ורכושנית. פמיניזם דתי צריך לדעת לחלץ מתוך הרקמות העמוקות בבסיס טבעה של האישה את התכונות הייחודיותת שחובה להעצים להאדיר ואפילו להטיף להן. לא עוד לחבל במסורות של צניעות וטהרה שהן דגלה של האישה היהודית מדור דור*אלא להבהיר שדווקא בעשרות השנים האחרונות, שבהן אישה חשופה הרבה יותר לאינטראקציה עם גברים בשטחי החיים השונים – ודווקא כדי שזו תוכל להשמיע את קולה בשווה – יפות הזהירות והצניעות עשרת מונים.
    בשולי הדברים ראוי להעיר שהשתיקה הרועמת של רבנים בנושאים הללו, והתמיכות הפומביות באנשי ציבור שסרחו לא מובנת בלשון המעטה – אבל – החיבור בין משפטו של חיים רמון לבין החשדות שהועלו נגד נשיא המדינה טומן בחובו סכנה של טשטוש בין מעשים מגונים לבין מעשים חמורים בהרבה. בנושאים הללו לא ראוי לפעול כמו במכירות חיסול!

  8. "מדת הצניעות גורמת טובות רבות בעולם, ומתוך כך היא זוכה לדחות מפניה דברים שהיו טובים מצד עצמם, אבל כיון שמפני יצר האדם וכוחו החלש יגרמו לפרוץ במידת הצניעות, שהיא קיומו של העולם הרוחני והחומרי.
    מדת האהבה והידידות, בכל הסימנים והדבורים הנוחים הייתה ראויה להיות שווה בין המינים, אבל מפני יקרת ערך הצניעות נדחית מידה דרך ארץ ממקומה עד שלא לשאול בשלום אישה.
    הצנוע מכיר כי לא מפני שנאה על המין הוא מתרחק ועושה גדרים, כי אם מפני התכלית הכללי היפה".(מדות הראי"ה)

  9. בנשיא למרות מעשיו.
    לטעמם, ההאשמות נגדו מופרכות. אולי הם צודקים אולי לא.
    בשביל זה יש בית משפט.

  10. הכרעת הדין במשפטו של חיים רמון מעלה אל המקום הציבורי את נושא היחס בין המינים בישראל . נראה שאין די בהבעת עמדה מצומצמת כאשר הונח לפתחנו נושא כל כך רחב.

    יש לחדד את התפר שבין החובה מצד הדין הפלילי לבין נורמות ההתנהגות שאנו אמורים לדון בהן. כאן עובר לטעמי גבול מאוד ברור בין הגישה שעולה מדברו של בית המשפט לבין זו שהמוסר היהודי מייצג. ואת הגבול הזה צריך להציב איתן, גם בזמן שנעשה ברור לכל שאין להתיר את גופה או את פיה של אף נערה למעשה מגונה.

    שוויון בין המינים על פי הגישה היהודית – אין פירושו שאישה יכולה לנהוג ככל העולה על רוחה ולהציב את התמרור "אסור" שנייה קלה בטרם הסתער עליה הש(ו)ר המועד לפגוע בה באמצעות מעשה מגונה . הגדרים שהמוסר היהודי מציב מוצבים הרבה, אבל הרבה קודם.
    זוהי ההזדמנות שלנו, הנשים הדתיות, להצביע לא רק על הדומה בעולמנו לעולם האוניברסאלי של הנשים – בבואנו לטפל בנושאים שמטרידים אותנו (תרתי משמע).
    לא זו בלבד שאין בהכרעת הדין שלפנינו עמדה שמסתייגת מן הגדרים שצריכים להיות נחלת המרחב הציבורי של יחסי המינים, אלא שבית המשפט ניצב לימינה של המתלוננת באופן שמביע תמיכה בכל סוג של התנהגות ודיבור שנובעים מקלות דעת והתחבבות…
    אינני מתכוונת בדבריי אלה לדרוש בפסק הדין, שאולי מטיבו חייב הוא להכריע, אך יש להביע תמיהה מסוימת לגבי הטון הלהוט שהוא בוחר להשמיע.

    בחרתן להגיב כך : " וכמוהו גם הנהגות צנועות בדיבור ובמעשים" – כאן, לענ"ד, אין מקום להסתפק רק בשש מלים. זהו המקום להרחיב את התודעה והחיבור שלנו לחיי המעשה הצנועים ביתר שאת וביתר עוז.

    פמיניזם דתי איננו יכול להרשות לעצמו רק הטלת מום בהתנהגות גברית בוטה ורכושנית. פמיניזם דתי צריך לדעת לחלץ מתוך הרקמות העמוקות בבסיס טבעה של האישה את התכונות הייחודיותת שחובה להעצים להאדיר ואפילו להטיף להן. לא עוד לחבל במסורות של צניעות וטהרה שהן דגלה של האישה היהודית מדור דור*אלא להבהיר שדווקא בעשרות השנים האחרונות, שבהן אישה חשופה הרבה יותר לאינטראקציה עם גברים בשטחי החיים השונים – ודווקא כדי שזו תוכל להשמיע את קולה בשווה – יפות הזהירות והצניעות עשרת מונים.
    בשולי הדברים ראוי להעיר שהשתיקה הרועמת של רבנים בנושאים הללו, והתמיכות הפומביות באנשי ציבור שסרחו לא מובנת בלשון המעטה – אבל – החיבור בין משפטו של חיים רמון לבין החשדות שהועלו נגד נשיא המדינה טומן בחובו סכנה של טשטוש בין מעשים מגונים לבין מעשים חמורים בהרבה. בנושאים הללו לא ראוי לפעול כמו במכירות חיסול!

  11. "מדת הצניעות גורמת טובות רבות בעולם, ומתוך כך היא זוכה לדחות מפניה דברים שהיו טובים מצד עצמם, אבל כיון שמפני יצר האדם וכוחו החלש יגרמו לפרוץ במידת הצניעות, שהיא קיומו של העולם הרוחני והחומרי.
    מדת האהבה והידידות, בכל הסימנים והדבורים הנוחים הייתה ראויה להיות שווה בין המינים, אבל מפני יקרת ערך הצניעות נדחית מידה דרך ארץ ממקומה עד שלא לשאול בשלום אישה.
    הצנוע מכיר כי לא מפני שנאה על המין הוא מתרחק ועושה גדרים, כי אם מפני התכלית הכללי היפה".(מדות הראי"ה)

  12. בנשיא למרות מעשיו.
    לטעמם, ההאשמות נגדו מופרכות. אולי הם צודקים אולי לא.
    בשביל זה יש בית משפט.

  13. הכרעת הדין במשפטו של חיים רמון מעלה אל המקום הציבורי את נושא היחס בין המינים בישראל . נראה שאין די בהבעת עמדה מצומצמת כאשר הונח לפתחנו נושא כל כך רחב.

    יש לחדד את התפר שבין החובה מצד הדין הפלילי לבין נורמות ההתנהגות שאנו אמורים לדון בהן. כאן עובר לטעמי גבול מאוד ברור בין הגישה שעולה מדברו של בית המשפט לבין זו שהמוסר היהודי מייצג. ואת הגבול הזה צריך להציב איתן, גם בזמן שנעשה ברור לכל שאין להתיר את גופה או את פיה של אף נערה למעשה מגונה.

    שוויון בין המינים על פי הגישה היהודית – אין פירושו שאישה יכולה לנהוג ככל העולה על רוחה ולהציב את התמרור "אסור" שנייה קלה בטרם הסתער עליה הש(ו)ר המועד לפגוע בה באמצעות מעשה מגונה . הגדרים שהמוסר היהודי מציב מוצבים הרבה, אבל הרבה קודם.
    זוהי ההזדמנות שלנו, הנשים הדתיות, להצביע לא רק על הדומה בעולמנו לעולם האוניברסאלי של הנשים – בבואנו לטפל בנושאים שמטרידים אותנו (תרתי משמע).
    לא זו בלבד שאין בהכרעת הדין שלפנינו עמדה שמסתייגת מן הגדרים שצריכים להיות נחלת המרחב הציבורי של יחסי המינים, אלא שבית המשפט ניצב לימינה של המתלוננת באופן שמביע תמיכה בכל סוג של התנהגות ודיבור שנובעים מקלות דעת והתחבבות…
    אינני מתכוונת בדבריי אלה לדרוש בפסק הדין, שאולי מטיבו חייב הוא להכריע, אך יש להביע תמיהה מסוימת לגבי הטון הלהוט שהוא בוחר להשמיע.

    בחרתן להגיב כך : " וכמוהו גם הנהגות צנועות בדיבור ובמעשים" – כאן, לענ"ד, אין מקום להסתפק רק בשש מלים. זהו המקום להרחיב את התודעה והחיבור שלנו לחיי המעשה הצנועים ביתר שאת וביתר עוז.

    פמיניזם דתי איננו יכול להרשות לעצמו רק הטלת מום בהתנהגות גברית בוטה ורכושנית. פמיניזם דתי צריך לדעת לחלץ מתוך הרקמות העמוקות בבסיס טבעה של האישה את התכונות הייחודיותת שחובה להעצים להאדיר ואפילו להטיף להן. לא עוד לחבל במסורות של צניעות וטהרה שהן דגלה של האישה היהודית מדור דור*אלא להבהיר שדווקא בעשרות השנים האחרונות, שבהן אישה חשופה הרבה יותר לאינטראקציה עם גברים בשטחי החיים השונים – ודווקא כדי שזו תוכל להשמיע את קולה בשווה – יפות הזהירות והצניעות עשרת מונים.
    בשולי הדברים ראוי להעיר שהשתיקה הרועמת של רבנים בנושאים הללו, והתמיכות הפומביות באנשי ציבור שסרחו לא מובנת בלשון המעטה – אבל – החיבור בין משפטו של חיים רמון לבין החשדות שהועלו נגד נשיא המדינה טומן בחובו סכנה של טשטוש בין מעשים מגונים לבין מעשים חמורים בהרבה. בנושאים הללו לא ראוי לפעול כמו במכירות חיסול!

  14. "מדת הצניעות גורמת טובות רבות בעולם, ומתוך כך היא זוכה לדחות מפניה דברים שהיו טובים מצד עצמם, אבל כיון שמפני יצר האדם וכוחו החלש יגרמו לפרוץ במידת הצניעות, שהיא קיומו של העולם הרוחני והחומרי.
    מדת האהבה והידידות, בכל הסימנים והדבורים הנוחים הייתה ראויה להיות שווה בין המינים, אבל מפני יקרת ערך הצניעות נדחית מידה דרך ארץ ממקומה עד שלא לשאול בשלום אישה.
    הצנוע מכיר כי לא מפני שנאה על המין הוא מתרחק ועושה גדרים, כי אם מפני התכלית הכללי היפה".(מדות הראי"ה)

  15. בנשיא למרות מעשיו.
    לטעמם, ההאשמות נגדו מופרכות. אולי הם צודקים אולי לא.
    בשביל זה יש בית משפט.

  16. הכרעת הדין במשפטו של חיים רמון מעלה אל המקום הציבורי את נושא היחס בין המינים בישראל . נראה שאין די בהבעת עמדה מצומצמת כאשר הונח לפתחנו נושא כל כך רחב.

    יש לחדד את התפר שבין החובה מצד הדין הפלילי לבין נורמות ההתנהגות שאנו אמורים לדון בהן. כאן עובר לטעמי גבול מאוד ברור בין הגישה שעולה מדברו של בית המשפט לבין זו שהמוסר היהודי מייצג. ואת הגבול הזה צריך להציב איתן, גם בזמן שנעשה ברור לכל שאין להתיר את גופה או את פיה של אף נערה למעשה מגונה.

    שוויון בין המינים על פי הגישה היהודית – אין פירושו שאישה יכולה לנהוג ככל העולה על רוחה ולהציב את התמרור "אסור" שנייה קלה בטרם הסתער עליה הש(ו)ר המועד לפגוע בה באמצעות מעשה מגונה . הגדרים שהמוסר היהודי מציב מוצבים הרבה, אבל הרבה קודם.
    זוהי ההזדמנות שלנו, הנשים הדתיות, להצביע לא רק על הדומה בעולמנו לעולם האוניברסאלי של הנשים – בבואנו לטפל בנושאים שמטרידים אותנו (תרתי משמע).
    לא זו בלבד שאין בהכרעת הדין שלפנינו עמדה שמסתייגת מן הגדרים שצריכים להיות נחלת המרחב הציבורי של יחסי המינים, אלא שבית המשפט ניצב לימינה של המתלוננת באופן שמביע תמיכה בכל סוג של התנהגות ודיבור שנובעים מקלות דעת והתחבבות…
    אינני מתכוונת בדבריי אלה לדרוש בפסק הדין, שאולי מטיבו חייב הוא להכריע, אך יש להביע תמיהה מסוימת לגבי הטון הלהוט שהוא בוחר להשמיע.

    בחרתן להגיב כך : " וכמוהו גם הנהגות צנועות בדיבור ובמעשים" – כאן, לענ"ד, אין מקום להסתפק רק בשש מלים. זהו המקום להרחיב את התודעה והחיבור שלנו לחיי המעשה הצנועים ביתר שאת וביתר עוז.

    פמיניזם דתי איננו יכול להרשות לעצמו רק הטלת מום בהתנהגות גברית בוטה ורכושנית. פמיניזם דתי צריך לדעת לחלץ מתוך הרקמות העמוקות בבסיס טבעה של האישה את התכונות הייחודיותת שחובה להעצים להאדיר ואפילו להטיף להן. לא עוד לחבל במסורות של צניעות וטהרה שהן דגלה של האישה היהודית מדור דור*אלא להבהיר שדווקא בעשרות השנים האחרונות, שבהן אישה חשופה הרבה יותר לאינטראקציה עם גברים בשטחי החיים השונים – ודווקא כדי שזו תוכל להשמיע את קולה בשווה – יפות הזהירות והצניעות עשרת מונים.
    בשולי הדברים ראוי להעיר שהשתיקה הרועמת של רבנים בנושאים הללו, והתמיכות הפומביות באנשי ציבור שסרחו לא מובנת בלשון המעטה – אבל – החיבור בין משפטו של חיים רמון לבין החשדות שהועלו נגד נשיא המדינה טומן בחובו סכנה של טשטוש בין מעשים מגונים לבין מעשים חמורים בהרבה. בנושאים הללו לא ראוי לפעול כמו במכירות חיסול!

  17. "מדת הצניעות גורמת טובות רבות בעולם, ומתוך כך היא זוכה לדחות מפניה דברים שהיו טובים מצד עצמם, אבל כיון שמפני יצר האדם וכוחו החלש יגרמו לפרוץ במידת הצניעות, שהיא קיומו של העולם הרוחני והחומרי.
    מדת האהבה והידידות, בכל הסימנים והדבורים הנוחים הייתה ראויה להיות שווה בין המינים, אבל מפני יקרת ערך הצניעות נדחית מידה דרך ארץ ממקומה עד שלא לשאול בשלום אישה.
    הצנוע מכיר כי לא מפני שנאה על המין הוא מתרחק ועושה גדרים, כי אם מפני התכלית הכללי היפה".(מדות הראי"ה)

  18. בנשיא למרות מעשיו.
    לטעמם, ההאשמות נגדו מופרכות. אולי הם צודקים אולי לא.
    בשביל זה יש בית משפט.

  19. הכרעת הדין במשפטו של חיים רמון מעלה אל המקום הציבורי את נושא היחס בין המינים בישראל . נראה שאין די בהבעת עמדה מצומצמת כאשר הונח לפתחנו נושא כל כך רחב.

    יש לחדד את התפר שבין החובה מצד הדין הפלילי לבין נורמות ההתנהגות שאנו אמורים לדון בהן. כאן עובר לטעמי גבול מאוד ברור בין הגישה שעולה מדברו של בית המשפט לבין זו שהמוסר היהודי מייצג. ואת הגבול הזה צריך להציב איתן, גם בזמן שנעשה ברור לכל שאין להתיר את גופה או את פיה של אף נערה למעשה מגונה.

    שוויון בין המינים על פי הגישה היהודית – אין פירושו שאישה יכולה לנהוג ככל העולה על רוחה ולהציב את התמרור "אסור" שנייה קלה בטרם הסתער עליה הש(ו)ר המועד לפגוע בה באמצעות מעשה מגונה . הגדרים שהמוסר היהודי מציב מוצבים הרבה, אבל הרבה קודם.
    זוהי ההזדמנות שלנו, הנשים הדתיות, להצביע לא רק על הדומה בעולמנו לעולם האוניברסאלי של הנשים – בבואנו לטפל בנושאים שמטרידים אותנו (תרתי משמע).
    לא זו בלבד שאין בהכרעת הדין שלפנינו עמדה שמסתייגת מן הגדרים שצריכים להיות נחלת המרחב הציבורי של יחסי המינים, אלא שבית המשפט ניצב לימינה של המתלוננת באופן שמביע תמיכה בכל סוג של התנהגות ודיבור שנובעים מקלות דעת והתחבבות…
    אינני מתכוונת בדבריי אלה לדרוש בפסק הדין, שאולי מטיבו חייב הוא להכריע, אך יש להביע תמיהה מסוימת לגבי הטון הלהוט שהוא בוחר להשמיע.

    בחרתן להגיב כך : " וכמוהו גם הנהגות צנועות בדיבור ובמעשים" – כאן, לענ"ד, אין מקום להסתפק רק בשש מלים. זהו המקום להרחיב את התודעה והחיבור שלנו לחיי המעשה הצנועים ביתר שאת וביתר עוז.

    פמיניזם דתי איננו יכול להרשות לעצמו רק הטלת מום בהתנהגות גברית בוטה ורכושנית. פמיניזם דתי צריך לדעת לחלץ מתוך הרקמות העמוקות בבסיס טבעה של האישה את התכונות הייחודיותת שחובה להעצים להאדיר ואפילו להטיף להן. לא עוד לחבל במסורות של צניעות וטהרה שהן דגלה של האישה היהודית מדור דור*אלא להבהיר שדווקא בעשרות השנים האחרונות, שבהן אישה חשופה הרבה יותר לאינטראקציה עם גברים בשטחי החיים השונים – ודווקא כדי שזו תוכל להשמיע את קולה בשווה – יפות הזהירות והצניעות עשרת מונים.
    בשולי הדברים ראוי להעיר שהשתיקה הרועמת של רבנים בנושאים הללו, והתמיכות הפומביות באנשי ציבור שסרחו לא מובנת בלשון המעטה – אבל – החיבור בין משפטו של חיים רמון לבין החשדות שהועלו נגד נשיא המדינה טומן בחובו סכנה של טשטוש בין מעשים מגונים לבין מעשים חמורים בהרבה. בנושאים הללו לא ראוי לפעול כמו במכירות חיסול!

  20. "מדת הצניעות גורמת טובות רבות בעולם, ומתוך כך היא זוכה לדחות מפניה דברים שהיו טובים מצד עצמם, אבל כיון שמפני יצר האדם וכוחו החלש יגרמו לפרוץ במידת הצניעות, שהיא קיומו של העולם הרוחני והחומרי.
    מדת האהבה והידידות, בכל הסימנים והדבורים הנוחים הייתה ראויה להיות שווה בין המינים, אבל מפני יקרת ערך הצניעות נדחית מידה דרך ארץ ממקומה עד שלא לשאול בשלום אישה.
    הצנוע מכיר כי לא מפני שנאה על המין הוא מתרחק ועושה גדרים, כי אם מפני התכלית הכללי היפה".(מדות הראי"ה)

  21. בנשיא למרות מעשיו.
    לטעמם, ההאשמות נגדו מופרכות. אולי הם צודקים אולי לא.
    בשביל זה יש בית משפט.

  22. הכרעת הדין במשפטו של חיים רמון מעלה אל המקום הציבורי את נושא היחס בין המינים בישראל . נראה שאין די בהבעת עמדה מצומצמת כאשר הונח לפתחנו נושא כל כך רחב.

    יש לחדד את התפר שבין החובה מצד הדין הפלילי לבין נורמות ההתנהגות שאנו אמורים לדון בהן. כאן עובר לטעמי גבול מאוד ברור בין הגישה שעולה מדברו של בית המשפט לבין זו שהמוסר היהודי מייצג. ואת הגבול הזה צריך להציב איתן, גם בזמן שנעשה ברור לכל שאין להתיר את גופה או את פיה של אף נערה למעשה מגונה.

    שוויון בין המינים על פי הגישה היהודית – אין פירושו שאישה יכולה לנהוג ככל העולה על רוחה ולהציב את התמרור "אסור" שנייה קלה בטרם הסתער עליה הש(ו)ר המועד לפגוע בה באמצעות מעשה מגונה . הגדרים שהמוסר היהודי מציב מוצבים הרבה, אבל הרבה קודם.
    זוהי ההזדמנות שלנו, הנשים הדתיות, להצביע לא רק על הדומה בעולמנו לעולם האוניברסאלי של הנשים – בבואנו לטפל בנושאים שמטרידים אותנו (תרתי משמע).
    לא זו בלבד שאין בהכרעת הדין שלפנינו עמדה שמסתייגת מן הגדרים שצריכים להיות נחלת המרחב הציבורי של יחסי המינים, אלא שבית המשפט ניצב לימינה של המתלוננת באופן שמביע תמיכה בכל סוג של התנהגות ודיבור שנובעים מקלות דעת והתחבבות…
    אינני מתכוונת בדבריי אלה לדרוש בפסק הדין, שאולי מטיבו חייב הוא להכריע, אך יש להביע תמיהה מסוימת לגבי הטון הלהוט שהוא בוחר להשמיע.

    בחרתן להגיב כך : " וכמוהו גם הנהגות צנועות בדיבור ובמעשים" – כאן, לענ"ד, אין מקום להסתפק רק בשש מלים. זהו המקום להרחיב את התודעה והחיבור שלנו לחיי המעשה הצנועים ביתר שאת וביתר עוז.

    פמיניזם דתי איננו יכול להרשות לעצמו רק הטלת מום בהתנהגות גברית בוטה ורכושנית. פמיניזם דתי צריך לדעת לחלץ מתוך הרקמות העמוקות בבסיס טבעה של האישה את התכונות הייחודיותת שחובה להעצים להאדיר ואפילו להטיף להן. לא עוד לחבל במסורות של צניעות וטהרה שהן דגלה של האישה היהודית מדור דור*אלא להבהיר שדווקא בעשרות השנים האחרונות, שבהן אישה חשופה הרבה יותר לאינטראקציה עם גברים בשטחי החיים השונים – ודווקא כדי שזו תוכל להשמיע את קולה בשווה – יפות הזהירות והצניעות עשרת מונים.
    בשולי הדברים ראוי להעיר שהשתיקה הרועמת של רבנים בנושאים הללו, והתמיכות הפומביות באנשי ציבור שסרחו לא מובנת בלשון המעטה – אבל – החיבור בין משפטו של חיים רמון לבין החשדות שהועלו נגד נשיא המדינה טומן בחובו סכנה של טשטוש בין מעשים מגונים לבין מעשים חמורים בהרבה. בנושאים הללו לא ראוי לפעול כמו במכירות חיסול!

  23. "מדת הצניעות גורמת טובות רבות בעולם, ומתוך כך היא זוכה לדחות מפניה דברים שהיו טובים מצד עצמם, אבל כיון שמפני יצר האדם וכוחו החלש יגרמו לפרוץ במידת הצניעות, שהיא קיומו של העולם הרוחני והחומרי.
    מדת האהבה והידידות, בכל הסימנים והדבורים הנוחים הייתה ראויה להיות שווה בין המינים, אבל מפני יקרת ערך הצניעות נדחית מידה דרך ארץ ממקומה עד שלא לשאול בשלום אישה.
    הצנוע מכיר כי לא מפני שנאה על המין הוא מתרחק ועושה גדרים, כי אם מפני התכלית הכללי היפה".(מדות הראי"ה)

  24. בנשיא למרות מעשיו.
    לטעמם, ההאשמות נגדו מופרכות. אולי הם צודקים אולי לא.
    בשביל זה יש בית משפט.

  25. הכרעת הדין במשפטו של חיים רמון מעלה אל המקום הציבורי את נושא היחס בין המינים בישראל . נראה שאין די בהבעת עמדה מצומצמת כאשר הונח לפתחנו נושא כל כך רחב.

    יש לחדד את התפר שבין החובה מצד הדין הפלילי לבין נורמות ההתנהגות שאנו אמורים לדון בהן. כאן עובר לטעמי גבול מאוד ברור בין הגישה שעולה מדברו של בית המשפט לבין זו שהמוסר היהודי מייצג. ואת הגבול הזה צריך להציב איתן, גם בזמן שנעשה ברור לכל שאין להתיר את גופה או את פיה של אף נערה למעשה מגונה.

    שוויון בין המינים על פי הגישה היהודית – אין פירושו שאישה יכולה לנהוג ככל העולה על רוחה ולהציב את התמרור "אסור" שנייה קלה בטרם הסתער עליה הש(ו)ר המועד לפגוע בה באמצעות מעשה מגונה . הגדרים שהמוסר היהודי מציב מוצבים הרבה, אבל הרבה קודם.
    זוהי ההזדמנות שלנו, הנשים הדתיות, להצביע לא רק על הדומה בעולמנו לעולם האוניברסאלי של הנשים – בבואנו לטפל בנושאים שמטרידים אותנו (תרתי משמע).
    לא זו בלבד שאין בהכרעת הדין שלפנינו עמדה שמסתייגת מן הגדרים שצריכים להיות נחלת המרחב הציבורי של יחסי המינים, אלא שבית המשפט ניצב לימינה של המתלוננת באופן שמביע תמיכה בכל סוג של התנהגות ודיבור שנובעים מקלות דעת והתחבבות…
    אינני מתכוונת בדבריי אלה לדרוש בפסק הדין, שאולי מטיבו חייב הוא להכריע, אך יש להביע תמיהה מסוימת לגבי הטון הלהוט שהוא בוחר להשמיע.

    בחרתן להגיב כך : " וכמוהו גם הנהגות צנועות בדיבור ובמעשים" – כאן, לענ"ד, אין מקום להסתפק רק בשש מלים. זהו המקום להרחיב את התודעה והחיבור שלנו לחיי המעשה הצנועים ביתר שאת וביתר עוז.

    פמיניזם דתי איננו יכול להרשות לעצמו רק הטלת מום בהתנהגות גברית בוטה ורכושנית. פמיניזם דתי צריך לדעת לחלץ מתוך הרקמות העמוקות בבסיס טבעה של האישה את התכונות הייחודיותת שחובה להעצים להאדיר ואפילו להטיף להן. לא עוד לחבל במסורות של צניעות וטהרה שהן דגלה של האישה היהודית מדור דור*אלא להבהיר שדווקא בעשרות השנים האחרונות, שבהן אישה חשופה הרבה יותר לאינטראקציה עם גברים בשטחי החיים השונים – ודווקא כדי שזו תוכל להשמיע את קולה בשווה – יפות הזהירות והצניעות עשרת מונים.
    בשולי הדברים ראוי להעיר שהשתיקה הרועמת של רבנים בנושאים הללו, והתמיכות הפומביות באנשי ציבור שסרחו לא מובנת בלשון המעטה – אבל – החיבור בין משפטו של חיים רמון לבין החשדות שהועלו נגד נשיא המדינה טומן בחובו סכנה של טשטוש בין מעשים מגונים לבין מעשים חמורים בהרבה. בנושאים הללו לא ראוי לפעול כמו במכירות חיסול!

  26. "מדת הצניעות גורמת טובות רבות בעולם, ומתוך כך היא זוכה לדחות מפניה דברים שהיו טובים מצד עצמם, אבל כיון שמפני יצר האדם וכוחו החלש יגרמו לפרוץ במידת הצניעות, שהיא קיומו של העולם הרוחני והחומרי.
    מדת האהבה והידידות, בכל הסימנים והדבורים הנוחים הייתה ראויה להיות שווה בין המינים, אבל מפני יקרת ערך הצניעות נדחית מידה דרך ארץ ממקומה עד שלא לשאול בשלום אישה.
    הצנוע מכיר כי לא מפני שנאה על המין הוא מתרחק ועושה גדרים, כי אם מפני התכלית הכללי היפה".(מדות הראי"ה)

  27. בנשיא למרות מעשיו.
    לטעמם, ההאשמות נגדו מופרכות. אולי הם צודקים אולי לא.
    בשביל זה יש בית משפט.

  28. הכרעת הדין במשפטו של חיים רמון מעלה אל המקום הציבורי את נושא היחס בין המינים בישראל . נראה שאין די בהבעת עמדה מצומצמת כאשר הונח לפתחנו נושא כל כך רחב.

    יש לחדד את התפר שבין החובה מצד הדין הפלילי לבין נורמות ההתנהגות שאנו אמורים לדון בהן. כאן עובר לטעמי גבול מאוד ברור בין הגישה שעולה מדברו של בית המשפט לבין זו שהמוסר היהודי מייצג. ואת הגבול הזה צריך להציב איתן, גם בזמן שנעשה ברור לכל שאין להתיר את גופה או את פיה של אף נערה למעשה מגונה.

    שוויון בין המינים על פי הגישה היהודית – אין פירושו שאישה יכולה לנהוג ככל העולה על רוחה ולהציב את התמרור "אסור" שנייה קלה בטרם הסתער עליה הש(ו)ר המועד לפגוע בה באמצעות מעשה מגונה . הגדרים שהמוסר היהודי מציב מוצבים הרבה, אבל הרבה קודם.
    זוהי ההזדמנות שלנו, הנשים הדתיות, להצביע לא רק על הדומה בעולמנו לעולם האוניברסאלי של הנשים – בבואנו לטפל בנושאים שמטרידים אותנו (תרתי משמע).
    לא זו בלבד שאין בהכרעת הדין שלפנינו עמדה שמסתייגת מן הגדרים שצריכים להיות נחלת המרחב הציבורי של יחסי המינים, אלא שבית המשפט ניצב לימינה של המתלוננת באופן שמביע תמיכה בכל סוג של התנהגות ודיבור שנובעים מקלות דעת והתחבבות…
    אינני מתכוונת בדבריי אלה לדרוש בפסק הדין, שאולי מטיבו חייב הוא להכריע, אך יש להביע תמיהה מסוימת לגבי הטון הלהוט שהוא בוחר להשמיע.

    בחרתן להגיב כך : " וכמוהו גם הנהגות צנועות בדיבור ובמעשים" – כאן, לענ"ד, אין מקום להסתפק רק בשש מלים. זהו המקום להרחיב את התודעה והחיבור שלנו לחיי המעשה הצנועים ביתר שאת וביתר עוז.

    פמיניזם דתי איננו יכול להרשות לעצמו רק הטלת מום בהתנהגות גברית בוטה ורכושנית. פמיניזם דתי צריך לדעת לחלץ מתוך הרקמות העמוקות בבסיס טבעה של האישה את התכונות הייחודיותת שחובה להעצים להאדיר ואפילו להטיף להן. לא עוד לחבל במסורות של צניעות וטהרה שהן דגלה של האישה היהודית מדור דור*אלא להבהיר שדווקא בעשרות השנים האחרונות, שבהן אישה חשופה הרבה יותר לאינטראקציה עם גברים בשטחי החיים השונים – ודווקא כדי שזו תוכל להשמיע את קולה בשווה – יפות הזהירות והצניעות עשרת מונים.
    בשולי הדברים ראוי להעיר שהשתיקה הרועמת של רבנים בנושאים הללו, והתמיכות הפומביות באנשי ציבור שסרחו לא מובנת בלשון המעטה – אבל – החיבור בין משפטו של חיים רמון לבין החשדות שהועלו נגד נשיא המדינה טומן בחובו סכנה של טשטוש בין מעשים מגונים לבין מעשים חמורים בהרבה. בנושאים הללו לא ראוי לפעול כמו במכירות חיסול!

  29. "מדת הצניעות גורמת טובות רבות בעולם, ומתוך כך היא זוכה לדחות מפניה דברים שהיו טובים מצד עצמם, אבל כיון שמפני יצר האדם וכוחו החלש יגרמו לפרוץ במידת הצניעות, שהיא קיומו של העולם הרוחני והחומרי.
    מדת האהבה והידידות, בכל הסימנים והדבורים הנוחים הייתה ראויה להיות שווה בין המינים, אבל מפני יקרת ערך הצניעות נדחית מידה דרך ארץ ממקומה עד שלא לשאול בשלום אישה.
    הצנוע מכיר כי לא מפני שנאה על המין הוא מתרחק ועושה גדרים, כי אם מפני התכלית הכללי היפה".(מדות הראי"ה)

  30. בנשיא למרות מעשיו.
    לטעמם, ההאשמות נגדו מופרכות. אולי הם צודקים אולי לא.
    בשביל זה יש בית משפט.

  31. הכרעת הדין במשפטו של חיים רמון מעלה אל המקום הציבורי את נושא היחס בין המינים בישראל . נראה שאין די בהבעת עמדה מצומצמת כאשר הונח לפתחנו נושא כל כך רחב.

    יש לחדד את התפר שבין החובה מצד הדין הפלילי לבין נורמות ההתנהגות שאנו אמורים לדון בהן. כאן עובר לטעמי גבול מאוד ברור בין הגישה שעולה מדברו של בית המשפט לבין זו שהמוסר היהודי מייצג. ואת הגבול הזה צריך להציב איתן, גם בזמן שנעשה ברור לכל שאין להתיר את גופה או את פיה של אף נערה למעשה מגונה.

    שוויון בין המינים על פי הגישה היהודית – אין פירושו שאישה יכולה לנהוג ככל העולה על רוחה ולהציב את התמרור "אסור" שנייה קלה בטרם הסתער עליה הש(ו)ר המועד לפגוע בה באמצעות מעשה מגונה . הגדרים שהמוסר היהודי מציב מוצבים הרבה, אבל הרבה קודם.
    זוהי ההזדמנות שלנו, הנשים הדתיות, להצביע לא רק על הדומה בעולמנו לעולם האוניברסאלי של הנשים – בבואנו לטפל בנושאים שמטרידים אותנו (תרתי משמע).
    לא זו בלבד שאין בהכרעת הדין שלפנינו עמדה שמסתייגת מן הגדרים שצריכים להיות נחלת המרחב הציבורי של יחסי המינים, אלא שבית המשפט ניצב לימינה של המתלוננת באופן שמביע תמיכה בכל סוג של התנהגות ודיבור שנובעים מקלות דעת והתחבבות…
    אינני מתכוונת בדבריי אלה לדרוש בפסק הדין, שאולי מטיבו חייב הוא להכריע, אך יש להביע תמיהה מסוימת לגבי הטון הלהוט שהוא בוחר להשמיע.

    בחרתן להגיב כך : " וכמוהו גם הנהגות צנועות בדיבור ובמעשים" – כאן, לענ"ד, אין מקום להסתפק רק בשש מלים. זהו המקום להרחיב את התודעה והחיבור שלנו לחיי המעשה הצנועים ביתר שאת וביתר עוז.

    פמיניזם דתי איננו יכול להרשות לעצמו רק הטלת מום בהתנהגות גברית בוטה ורכושנית. פמיניזם דתי צריך לדעת לחלץ מתוך הרקמות העמוקות בבסיס טבעה של האישה את התכונות הייחודיותת שחובה להעצים להאדיר ואפילו להטיף להן. לא עוד לחבל במסורות של צניעות וטהרה שהן דגלה של האישה היהודית מדור דור*אלא להבהיר שדווקא בעשרות השנים האחרונות, שבהן אישה חשופה הרבה יותר לאינטראקציה עם גברים בשטחי החיים השונים – ודווקא כדי שזו תוכל להשמיע את קולה בשווה – יפות הזהירות והצניעות עשרת מונים.
    בשולי הדברים ראוי להעיר שהשתיקה הרועמת של רבנים בנושאים הללו, והתמיכות הפומביות באנשי ציבור שסרחו לא מובנת בלשון המעטה – אבל – החיבור בין משפטו של חיים רמון לבין החשדות שהועלו נגד נשיא המדינה טומן בחובו סכנה של טשטוש בין מעשים מגונים לבין מעשים חמורים בהרבה. בנושאים הללו לא ראוי לפעול כמו במכירות חיסול!

  32. "מדת הצניעות גורמת טובות רבות בעולם, ומתוך כך היא זוכה לדחות מפניה דברים שהיו טובים מצד עצמם, אבל כיון שמפני יצר האדם וכוחו החלש יגרמו לפרוץ במידת הצניעות, שהיא קיומו של העולם הרוחני והחומרי.
    מדת האהבה והידידות, בכל הסימנים והדבורים הנוחים הייתה ראויה להיות שווה בין המינים, אבל מפני יקרת ערך הצניעות נדחית מידה דרך ארץ ממקומה עד שלא לשאול בשלום אישה.
    הצנוע מכיר כי לא מפני שנאה על המין הוא מתרחק ועושה גדרים, כי אם מפני התכלית הכללי היפה".(מדות הראי"ה)

  33. בנשיא למרות מעשיו.
    לטעמם, ההאשמות נגדו מופרכות. אולי הם צודקים אולי לא.
    בשביל זה יש בית משפט.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*