31 מחשבות על “כבוד הנשים נשמר בבג"ץ

  1. ד"ר אורית קמיר כותבת:
    "הטוענות והטוענים כך מטעים את הציבור, מפגינים חוסר אחריות, ועלולים לרפות ידיים ולמעט באמון הציבור במערכת המשפט שלו ללא כל הצדקה".
    מדבריה של ד"ר קמיר אני מבין, שהיא תובעת מאנשים שמתבטאים בסוגיות ציבוריות לא רק נאמנות לאמת (לא להטעות), אלא גם אחריות ולא לרפות ידיים. הדברים הללו מדאיגים בעיניי. כאשר אדם מביע את דעתו בעניינים ציבוריים (ובייחוד באקדמיה), הוא צריך להיות נאמן לאמת, הא ותו לא, ולא לשאוף לאחריות או לאי ריפוי ידיים. (כמובן, איני מדבר כאן על אותם עניינים שעליהם נאמר – "חובה לשנות מפני דרכי שלום" וכו´)
    כיוון שאני נאמן לאמת, אני אומר, ש"בתי המשפט" בישראל אינם זכאים לאמון, אלא לאי אמון. למשל, הם אינם מורים למשטרה לפשוט על בתי האינוס ולהציל את הנשים הנסחרות.

  2. ד"ר אורית קמיר כותבת:
    "הטוענות והטוענים כך מטעים את הציבור, מפגינים חוסר אחריות, ועלולים לרפות ידיים ולמעט באמון הציבור במערכת המשפט שלו ללא כל הצדקה".
    מדבריה של ד"ר קמיר אני מבין, שהיא תובעת מאנשים שמתבטאים בסוגיות ציבוריות לא רק נאמנות לאמת (לא להטעות), אלא גם אחריות ולא לרפות ידיים. הדברים הללו מדאיגים בעיניי. כאשר אדם מביע את דעתו בעניינים ציבוריים (ובייחוד באקדמיה), הוא צריך להיות נאמן לאמת, הא ותו לא, ולא לשאוף לאחריות או לאי ריפוי ידיים. (כמובן, איני מדבר כאן על אותם עניינים שעליהם נאמר – "חובה לשנות מפני דרכי שלום" וכו´)
    כיוון שאני נאמן לאמת, אני אומר, ש"בתי המשפט" בישראל אינם זכאים לאמון, אלא לאי אמון. למשל, הם אינם מורים למשטרה לפשוט על בתי האינוס ולהציל את הנשים הנסחרות.

  3. ד"ר אורית קמיר כותבת:
    "הטוענות והטוענים כך מטעים את הציבור, מפגינים חוסר אחריות, ועלולים לרפות ידיים ולמעט באמון הציבור במערכת המשפט שלו ללא כל הצדקה".
    מדבריה של ד"ר קמיר אני מבין, שהיא תובעת מאנשים שמתבטאים בסוגיות ציבוריות לא רק נאמנות לאמת (לא להטעות), אלא גם אחריות ולא לרפות ידיים. הדברים הללו מדאיגים בעיניי. כאשר אדם מביע את דעתו בעניינים ציבוריים (ובייחוד באקדמיה), הוא צריך להיות נאמן לאמת, הא ותו לא, ולא לשאוף לאחריות או לאי ריפוי ידיים. (כמובן, איני מדבר כאן על אותם עניינים שעליהם נאמר – "חובה לשנות מפני דרכי שלום" וכו´)
    כיוון שאני נאמן לאמת, אני אומר, ש"בתי המשפט" בישראל אינם זכאים לאמון, אלא לאי אמון. למשל, הם אינם מורים למשטרה לפשוט על בתי האינוס ולהציל את הנשים הנסחרות.

  4. ד"ר אורית קמיר כותבת:
    "הטוענות והטוענים כך מטעים את הציבור, מפגינים חוסר אחריות, ועלולים לרפות ידיים ולמעט באמון הציבור במערכת המשפט שלו ללא כל הצדקה".
    מדבריה של ד"ר קמיר אני מבין, שהיא תובעת מאנשים שמתבטאים בסוגיות ציבוריות לא רק נאמנות לאמת (לא להטעות), אלא גם אחריות ולא לרפות ידיים. הדברים הללו מדאיגים בעיניי. כאשר אדם מביע את דעתו בעניינים ציבוריים (ובייחוד באקדמיה), הוא צריך להיות נאמן לאמת, הא ותו לא, ולא לשאוף לאחריות או לאי ריפוי ידיים. (כמובן, איני מדבר כאן על אותם עניינים שעליהם נאמר – "חובה לשנות מפני דרכי שלום" וכו´)
    כיוון שאני נאמן לאמת, אני אומר, ש"בתי המשפט" בישראל אינם זכאים לאמון, אלא לאי אמון. למשל, הם אינם מורים למשטרה לפשוט על בתי האינוס ולהציל את הנשים הנסחרות.

  5. ד"ר אורית קמיר כותבת:
    "הטוענות והטוענים כך מטעים את הציבור, מפגינים חוסר אחריות, ועלולים לרפות ידיים ולמעט באמון הציבור במערכת המשפט שלו ללא כל הצדקה".
    מדבריה של ד"ר קמיר אני מבין, שהיא תובעת מאנשים שמתבטאים בסוגיות ציבוריות לא רק נאמנות לאמת (לא להטעות), אלא גם אחריות ולא לרפות ידיים. הדברים הללו מדאיגים בעיניי. כאשר אדם מביע את דעתו בעניינים ציבוריים (ובייחוד באקדמיה), הוא צריך להיות נאמן לאמת, הא ותו לא, ולא לשאוף לאחריות או לאי ריפוי ידיים. (כמובן, איני מדבר כאן על אותם עניינים שעליהם נאמר – "חובה לשנות מפני דרכי שלום" וכו´)
    כיוון שאני נאמן לאמת, אני אומר, ש"בתי המשפט" בישראל אינם זכאים לאמון, אלא לאי אמון. למשל, הם אינם מורים למשטרה לפשוט על בתי האינוס ולהציל את הנשים הנסחרות.

  6. ד"ר אורית קמיר כותבת:
    "הטוענות והטוענים כך מטעים את הציבור, מפגינים חוסר אחריות, ועלולים לרפות ידיים ולמעט באמון הציבור במערכת המשפט שלו ללא כל הצדקה".
    מדבריה של ד"ר קמיר אני מבין, שהיא תובעת מאנשים שמתבטאים בסוגיות ציבוריות לא רק נאמנות לאמת (לא להטעות), אלא גם אחריות ולא לרפות ידיים. הדברים הללו מדאיגים בעיניי. כאשר אדם מביע את דעתו בעניינים ציבוריים (ובייחוד באקדמיה), הוא צריך להיות נאמן לאמת, הא ותו לא, ולא לשאוף לאחריות או לאי ריפוי ידיים. (כמובן, איני מדבר כאן על אותם עניינים שעליהם נאמר – "חובה לשנות מפני דרכי שלום" וכו´)
    כיוון שאני נאמן לאמת, אני אומר, ש"בתי המשפט" בישראל אינם זכאים לאמון, אלא לאי אמון. למשל, הם אינם מורים למשטרה לפשוט על בתי האינוס ולהציל את הנשים הנסחרות.

  7. ד"ר אורית קמיר כותבת:
    "הטוענות והטוענים כך מטעים את הציבור, מפגינים חוסר אחריות, ועלולים לרפות ידיים ולמעט באמון הציבור במערכת המשפט שלו ללא כל הצדקה".
    מדבריה של ד"ר קמיר אני מבין, שהיא תובעת מאנשים שמתבטאים בסוגיות ציבוריות לא רק נאמנות לאמת (לא להטעות), אלא גם אחריות ולא לרפות ידיים. הדברים הללו מדאיגים בעיניי. כאשר אדם מביע את דעתו בעניינים ציבוריים (ובייחוד באקדמיה), הוא צריך להיות נאמן לאמת, הא ותו לא, ולא לשאוף לאחריות או לאי ריפוי ידיים. (כמובן, איני מדבר כאן על אותם עניינים שעליהם נאמר – "חובה לשנות מפני דרכי שלום" וכו´)
    כיוון שאני נאמן לאמת, אני אומר, ש"בתי המשפט" בישראל אינם זכאים לאמון, אלא לאי אמון. למשל, הם אינם מורים למשטרה לפשוט על בתי האינוס ולהציל את הנשים הנסחרות.

  8. ד"ר אורית קמיר כותבת:
    "הטוענות והטוענים כך מטעים את הציבור, מפגינים חוסר אחריות, ועלולים לרפות ידיים ולמעט באמון הציבור במערכת המשפט שלו ללא כל הצדקה".
    מדבריה של ד"ר קמיר אני מבין, שהיא תובעת מאנשים שמתבטאים בסוגיות ציבוריות לא רק נאמנות לאמת (לא להטעות), אלא גם אחריות ולא לרפות ידיים. הדברים הללו מדאיגים בעיניי. כאשר אדם מביע את דעתו בעניינים ציבוריים (ובייחוד באקדמיה), הוא צריך להיות נאמן לאמת, הא ותו לא, ולא לשאוף לאחריות או לאי ריפוי ידיים. (כמובן, איני מדבר כאן על אותם עניינים שעליהם נאמר – "חובה לשנות מפני דרכי שלום" וכו´)
    כיוון שאני נאמן לאמת, אני אומר, ש"בתי המשפט" בישראל אינם זכאים לאמון, אלא לאי אמון. למשל, הם אינם מורים למשטרה לפשוט על בתי האינוס ולהציל את הנשים הנסחרות.

  9. ד"ר אורית קמיר כותבת:
    "הטוענות והטוענים כך מטעים את הציבור, מפגינים חוסר אחריות, ועלולים לרפות ידיים ולמעט באמון הציבור במערכת המשפט שלו ללא כל הצדקה".
    מדבריה של ד"ר קמיר אני מבין, שהיא תובעת מאנשים שמתבטאים בסוגיות ציבוריות לא רק נאמנות לאמת (לא להטעות), אלא גם אחריות ולא לרפות ידיים. הדברים הללו מדאיגים בעיניי. כאשר אדם מביע את דעתו בעניינים ציבוריים (ובייחוד באקדמיה), הוא צריך להיות נאמן לאמת, הא ותו לא, ולא לשאוף לאחריות או לאי ריפוי ידיים. (כמובן, איני מדבר כאן על אותם עניינים שעליהם נאמר – "חובה לשנות מפני דרכי שלום" וכו´)
    כיוון שאני נאמן לאמת, אני אומר, ש"בתי המשפט" בישראל אינם זכאים לאמון, אלא לאי אמון. למשל, הם אינם מורים למשטרה לפשוט על בתי האינוס ולהציל את הנשים הנסחרות.

  10. ד"ר אורית קמיר כותבת:
    "הטוענות והטוענים כך מטעים את הציבור, מפגינים חוסר אחריות, ועלולים לרפות ידיים ולמעט באמון הציבור במערכת המשפט שלו ללא כל הצדקה".
    מדבריה של ד"ר קמיר אני מבין, שהיא תובעת מאנשים שמתבטאים בסוגיות ציבוריות לא רק נאמנות לאמת (לא להטעות), אלא גם אחריות ולא לרפות ידיים. הדברים הללו מדאיגים בעיניי. כאשר אדם מביע את דעתו בעניינים ציבוריים (ובייחוד באקדמיה), הוא צריך להיות נאמן לאמת, הא ותו לא, ולא לשאוף לאחריות או לאי ריפוי ידיים. (כמובן, איני מדבר כאן על אותם עניינים שעליהם נאמר – "חובה לשנות מפני דרכי שלום" וכו´)
    כיוון שאני נאמן לאמת, אני אומר, ש"בתי המשפט" בישראל אינם זכאים לאמון, אלא לאי אמון. למשל, הם אינם מורים למשטרה לפשוט על בתי האינוס ולהציל את הנשים הנסחרות.

  11. ד"ר אורית קמיר כותבת:
    "הטוענות והטוענים כך מטעים את הציבור, מפגינים חוסר אחריות, ועלולים לרפות ידיים ולמעט באמון הציבור במערכת המשפט שלו ללא כל הצדקה".
    מדבריה של ד"ר קמיר אני מבין, שהיא תובעת מאנשים שמתבטאים בסוגיות ציבוריות לא רק נאמנות לאמת (לא להטעות), אלא גם אחריות ולא לרפות ידיים. הדברים הללו מדאיגים בעיניי. כאשר אדם מביע את דעתו בעניינים ציבוריים (ובייחוד באקדמיה), הוא צריך להיות נאמן לאמת, הא ותו לא, ולא לשאוף לאחריות או לאי ריפוי ידיים. (כמובן, איני מדבר כאן על אותם עניינים שעליהם נאמר – "חובה לשנות מפני דרכי שלום" וכו´)
    כיוון שאני נאמן לאמת, אני אומר, ש"בתי המשפט" בישראל אינם זכאים לאמון, אלא לאי אמון. למשל, הם אינם מורים למשטרה לפשוט על בתי האינוס ולהציל את הנשים הנסחרות.

  12. ד"ר אורית קמיר כותבת:
    "הטוענות והטוענים כך מטעים את הציבור, מפגינים חוסר אחריות, ועלולים לרפות ידיים ולמעט באמון הציבור במערכת המשפט שלו ללא כל הצדקה".
    מדבריה של ד"ר קמיר אני מבין, שהיא תובעת מאנשים שמתבטאים בסוגיות ציבוריות לא רק נאמנות לאמת (לא להטעות), אלא גם אחריות ולא לרפות ידיים. הדברים הללו מדאיגים בעיניי. כאשר אדם מביע את דעתו בעניינים ציבוריים (ובייחוד באקדמיה), הוא צריך להיות נאמן לאמת, הא ותו לא, ולא לשאוף לאחריות או לאי ריפוי ידיים. (כמובן, איני מדבר כאן על אותם עניינים שעליהם נאמר – "חובה לשנות מפני דרכי שלום" וכו´)
    כיוון שאני נאמן לאמת, אני אומר, ש"בתי המשפט" בישראל אינם זכאים לאמון, אלא לאי אמון. למשל, הם אינם מורים למשטרה לפשוט על בתי האינוס ולהציל את הנשים הנסחרות.

  13. ד"ר אורית קמיר כותבת:
    "הטוענות והטוענים כך מטעים את הציבור, מפגינים חוסר אחריות, ועלולים לרפות ידיים ולמעט באמון הציבור במערכת המשפט שלו ללא כל הצדקה".
    מדבריה של ד"ר קמיר אני מבין, שהיא תובעת מאנשים שמתבטאים בסוגיות ציבוריות לא רק נאמנות לאמת (לא להטעות), אלא גם אחריות ולא לרפות ידיים. הדברים הללו מדאיגים בעיניי. כאשר אדם מביע את דעתו בעניינים ציבוריים (ובייחוד באקדמיה), הוא צריך להיות נאמן לאמת, הא ותו לא, ולא לשאוף לאחריות או לאי ריפוי ידיים. (כמובן, איני מדבר כאן על אותם עניינים שעליהם נאמר – "חובה לשנות מפני דרכי שלום" וכו´)
    כיוון שאני נאמן לאמת, אני אומר, ש"בתי המשפט" בישראל אינם זכאים לאמון, אלא לאי אמון. למשל, הם אינם מורים למשטרה לפשוט על בתי האינוס ולהציל את הנשים הנסחרות.

  14. ד"ר אורית קמיר כותבת:
    "הטוענות והטוענים כך מטעים את הציבור, מפגינים חוסר אחריות, ועלולים לרפות ידיים ולמעט באמון הציבור במערכת המשפט שלו ללא כל הצדקה".
    מדבריה של ד"ר קמיר אני מבין, שהיא תובעת מאנשים שמתבטאים בסוגיות ציבוריות לא רק נאמנות לאמת (לא להטעות), אלא גם אחריות ולא לרפות ידיים. הדברים הללו מדאיגים בעיניי. כאשר אדם מביע את דעתו בעניינים ציבוריים (ובייחוד באקדמיה), הוא צריך להיות נאמן לאמת, הא ותו לא, ולא לשאוף לאחריות או לאי ריפוי ידיים. (כמובן, איני מדבר כאן על אותם עניינים שעליהם נאמר – "חובה לשנות מפני דרכי שלום" וכו´)
    כיוון שאני נאמן לאמת, אני אומר, ש"בתי המשפט" בישראל אינם זכאים לאמון, אלא לאי אמון. למשל, הם אינם מורים למשטרה לפשוט על בתי האינוס ולהציל את הנשים הנסחרות.

  15. ד"ר אורית קמיר כותבת:
    "הטוענות והטוענים כך מטעים את הציבור, מפגינים חוסר אחריות, ועלולים לרפות ידיים ולמעט באמון הציבור במערכת המשפט שלו ללא כל הצדקה".
    מדבריה של ד"ר קמיר אני מבין, שהיא תובעת מאנשים שמתבטאים בסוגיות ציבוריות לא רק נאמנות לאמת (לא להטעות), אלא גם אחריות ולא לרפות ידיים. הדברים הללו מדאיגים בעיניי. כאשר אדם מביע את דעתו בעניינים ציבוריים (ובייחוד באקדמיה), הוא צריך להיות נאמן לאמת, הא ותו לא, ולא לשאוף לאחריות או לאי ריפוי ידיים. (כמובן, איני מדבר כאן על אותם עניינים שעליהם נאמר – "חובה לשנות מפני דרכי שלום" וכו´)
    כיוון שאני נאמן לאמת, אני אומר, ש"בתי המשפט" בישראל אינם זכאים לאמון, אלא לאי אמון. למשל, הם אינם מורים למשטרה לפשוט על בתי האינוס ולהציל את הנשים הנסחרות.

  16. ד"ר אורית קמיר כותבת:
    "הטוענות והטוענים כך מטעים את הציבור, מפגינים חוסר אחריות, ועלולים לרפות ידיים ולמעט באמון הציבור במערכת המשפט שלו ללא כל הצדקה".
    מדבריה של ד"ר קמיר אני מבין, שהיא תובעת מאנשים שמתבטאים בסוגיות ציבוריות לא רק נאמנות לאמת (לא להטעות), אלא גם אחריות ולא לרפות ידיים. הדברים הללו מדאיגים בעיניי. כאשר אדם מביע את דעתו בעניינים ציבוריים (ובייחוד באקדמיה), הוא צריך להיות נאמן לאמת, הא ותו לא, ולא לשאוף לאחריות או לאי ריפוי ידיים. (כמובן, איני מדבר כאן על אותם עניינים שעליהם נאמר – "חובה לשנות מפני דרכי שלום" וכו´)
    כיוון שאני נאמן לאמת, אני אומר, ש"בתי המשפט" בישראל אינם זכאים לאמון, אלא לאי אמון. למשל, הם אינם מורים למשטרה לפשוט על בתי האינוס ולהציל את הנשים הנסחרות.

  17. ד"ר אורית קמיר כותבת:
    "הטוענות והטוענים כך מטעים את הציבור, מפגינים חוסר אחריות, ועלולים לרפות ידיים ולמעט באמון הציבור במערכת המשפט שלו ללא כל הצדקה".
    מדבריה של ד"ר קמיר אני מבין, שהיא תובעת מאנשים שמתבטאים בסוגיות ציבוריות לא רק נאמנות לאמת (לא להטעות), אלא גם אחריות ולא לרפות ידיים. הדברים הללו מדאיגים בעיניי. כאשר אדם מביע את דעתו בעניינים ציבוריים (ובייחוד באקדמיה), הוא צריך להיות נאמן לאמת, הא ותו לא, ולא לשאוף לאחריות או לאי ריפוי ידיים. (כמובן, איני מדבר כאן על אותם עניינים שעליהם נאמר – "חובה לשנות מפני דרכי שלום" וכו´)
    כיוון שאני נאמן לאמת, אני אומר, ש"בתי המשפט" בישראל אינם זכאים לאמון, אלא לאי אמון. למשל, הם אינם מורים למשטרה לפשוט על בתי האינוס ולהציל את הנשים הנסחרות.

  18. ד"ר אורית קמיר כותבת:
    "הטוענות והטוענים כך מטעים את הציבור, מפגינים חוסר אחריות, ועלולים לרפות ידיים ולמעט באמון הציבור במערכת המשפט שלו ללא כל הצדקה".
    מדבריה של ד"ר קמיר אני מבין, שהיא תובעת מאנשים שמתבטאים בסוגיות ציבוריות לא רק נאמנות לאמת (לא להטעות), אלא גם אחריות ולא לרפות ידיים. הדברים הללו מדאיגים בעיניי. כאשר אדם מביע את דעתו בעניינים ציבוריים (ובייחוד באקדמיה), הוא צריך להיות נאמן לאמת, הא ותו לא, ולא לשאוף לאחריות או לאי ריפוי ידיים. (כמובן, איני מדבר כאן על אותם עניינים שעליהם נאמר – "חובה לשנות מפני דרכי שלום" וכו´)
    כיוון שאני נאמן לאמת, אני אומר, ש"בתי המשפט" בישראל אינם זכאים לאמון, אלא לאי אמון. למשל, הם אינם מורים למשטרה לפשוט על בתי האינוס ולהציל את הנשים הנסחרות.

  19. ד"ר אורית קמיר כותבת:
    "הטוענות והטוענים כך מטעים את הציבור, מפגינים חוסר אחריות, ועלולים לרפות ידיים ולמעט באמון הציבור במערכת המשפט שלו ללא כל הצדקה".
    מדבריה של ד"ר קמיר אני מבין, שהיא תובעת מאנשים שמתבטאים בסוגיות ציבוריות לא רק נאמנות לאמת (לא להטעות), אלא גם אחריות ולא לרפות ידיים. הדברים הללו מדאיגים בעיניי. כאשר אדם מביע את דעתו בעניינים ציבוריים (ובייחוד באקדמיה), הוא צריך להיות נאמן לאמת, הא ותו לא, ולא לשאוף לאחריות או לאי ריפוי ידיים. (כמובן, איני מדבר כאן על אותם עניינים שעליהם נאמר – "חובה לשנות מפני דרכי שלום" וכו´)
    כיוון שאני נאמן לאמת, אני אומר, ש"בתי המשפט" בישראל אינם זכאים לאמון, אלא לאי אמון. למשל, הם אינם מורים למשטרה לפשוט על בתי האינוס ולהציל את הנשים הנסחרות.

  20. ד"ר אורית קמיר כותבת:
    "הטוענות והטוענים כך מטעים את הציבור, מפגינים חוסר אחריות, ועלולים לרפות ידיים ולמעט באמון הציבור במערכת המשפט שלו ללא כל הצדקה".
    מדבריה של ד"ר קמיר אני מבין, שהיא תובעת מאנשים שמתבטאים בסוגיות ציבוריות לא רק נאמנות לאמת (לא להטעות), אלא גם אחריות ולא לרפות ידיים. הדברים הללו מדאיגים בעיניי. כאשר אדם מביע את דעתו בעניינים ציבוריים (ובייחוד באקדמיה), הוא צריך להיות נאמן לאמת, הא ותו לא, ולא לשאוף לאחריות או לאי ריפוי ידיים. (כמובן, איני מדבר כאן על אותם עניינים שעליהם נאמר – "חובה לשנות מפני דרכי שלום" וכו´)
    כיוון שאני נאמן לאמת, אני אומר, ש"בתי המשפט" בישראל אינם זכאים לאמון, אלא לאי אמון. למשל, הם אינם מורים למשטרה לפשוט על בתי האינוס ולהציל את הנשים הנסחרות.

  21. ד"ר אורית קמיר כותבת:
    "הטוענות והטוענים כך מטעים את הציבור, מפגינים חוסר אחריות, ועלולים לרפות ידיים ולמעט באמון הציבור במערכת המשפט שלו ללא כל הצדקה".
    מדבריה של ד"ר קמיר אני מבין, שהיא תובעת מאנשים שמתבטאים בסוגיות ציבוריות לא רק נאמנות לאמת (לא להטעות), אלא גם אחריות ולא לרפות ידיים. הדברים הללו מדאיגים בעיניי. כאשר אדם מביע את דעתו בעניינים ציבוריים (ובייחוד באקדמיה), הוא צריך להיות נאמן לאמת, הא ותו לא, ולא לשאוף לאחריות או לאי ריפוי ידיים. (כמובן, איני מדבר כאן על אותם עניינים שעליהם נאמר – "חובה לשנות מפני דרכי שלום" וכו´)
    כיוון שאני נאמן לאמת, אני אומר, ש"בתי המשפט" בישראל אינם זכאים לאמון, אלא לאי אמון. למשל, הם אינם מורים למשטרה לפשוט על בתי האינוס ולהציל את הנשים הנסחרות.

  22. ד"ר אורית קמיר כותבת:
    "הטוענות והטוענים כך מטעים את הציבור, מפגינים חוסר אחריות, ועלולים לרפות ידיים ולמעט באמון הציבור במערכת המשפט שלו ללא כל הצדקה".
    מדבריה של ד"ר קמיר אני מבין, שהיא תובעת מאנשים שמתבטאים בסוגיות ציבוריות לא רק נאמנות לאמת (לא להטעות), אלא גם אחריות ולא לרפות ידיים. הדברים הללו מדאיגים בעיניי. כאשר אדם מביע את דעתו בעניינים ציבוריים (ובייחוד באקדמיה), הוא צריך להיות נאמן לאמת, הא ותו לא, ולא לשאוף לאחריות או לאי ריפוי ידיים. (כמובן, איני מדבר כאן על אותם עניינים שעליהם נאמר – "חובה לשנות מפני דרכי שלום" וכו´)
    כיוון שאני נאמן לאמת, אני אומר, ש"בתי המשפט" בישראל אינם זכאים לאמון, אלא לאי אמון. למשל, הם אינם מורים למשטרה לפשוט על בתי האינוס ולהציל את הנשים הנסחרות.

  23. ד"ר אורית קמיר כותבת:
    "הטוענות והטוענים כך מטעים את הציבור, מפגינים חוסר אחריות, ועלולים לרפות ידיים ולמעט באמון הציבור במערכת המשפט שלו ללא כל הצדקה".
    מדבריה של ד"ר קמיר אני מבין, שהיא תובעת מאנשים שמתבטאים בסוגיות ציבוריות לא רק נאמנות לאמת (לא להטעות), אלא גם אחריות ולא לרפות ידיים. הדברים הללו מדאיגים בעיניי. כאשר אדם מביע את דעתו בעניינים ציבוריים (ובייחוד באקדמיה), הוא צריך להיות נאמן לאמת, הא ותו לא, ולא לשאוף לאחריות או לאי ריפוי ידיים. (כמובן, איני מדבר כאן על אותם עניינים שעליהם נאמר – "חובה לשנות מפני דרכי שלום" וכו´)
    כיוון שאני נאמן לאמת, אני אומר, ש"בתי המשפט" בישראל אינם זכאים לאמון, אלא לאי אמון. למשל, הם אינם מורים למשטרה לפשוט על בתי האינוס ולהציל את הנשים הנסחרות.

  24. ד"ר אורית קמיר כותבת:
    "הטוענות והטוענים כך מטעים את הציבור, מפגינים חוסר אחריות, ועלולים לרפות ידיים ולמעט באמון הציבור במערכת המשפט שלו ללא כל הצדקה".
    מדבריה של ד"ר קמיר אני מבין, שהיא תובעת מאנשים שמתבטאים בסוגיות ציבוריות לא רק נאמנות לאמת (לא להטעות), אלא גם אחריות ולא לרפות ידיים. הדברים הללו מדאיגים בעיניי. כאשר אדם מביע את דעתו בעניינים ציבוריים (ובייחוד באקדמיה), הוא צריך להיות נאמן לאמת, הא ותו לא, ולא לשאוף לאחריות או לאי ריפוי ידיים. (כמובן, איני מדבר כאן על אותם עניינים שעליהם נאמר – "חובה לשנות מפני דרכי שלום" וכו´)
    כיוון שאני נאמן לאמת, אני אומר, ש"בתי המשפט" בישראל אינם זכאים לאמון, אלא לאי אמון. למשל, הם אינם מורים למשטרה לפשוט על בתי האינוס ולהציל את הנשים הנסחרות.

  25. ד"ר אורית קמיר כותבת:
    "הטוענות והטוענים כך מטעים את הציבור, מפגינים חוסר אחריות, ועלולים לרפות ידיים ולמעט באמון הציבור במערכת המשפט שלו ללא כל הצדקה".
    מדבריה של ד"ר קמיר אני מבין, שהיא תובעת מאנשים שמתבטאים בסוגיות ציבוריות לא רק נאמנות לאמת (לא להטעות), אלא גם אחריות ולא לרפות ידיים. הדברים הללו מדאיגים בעיניי. כאשר אדם מביע את דעתו בעניינים ציבוריים (ובייחוד באקדמיה), הוא צריך להיות נאמן לאמת, הא ותו לא, ולא לשאוף לאחריות או לאי ריפוי ידיים. (כמובן, איני מדבר כאן על אותם עניינים שעליהם נאמר – "חובה לשנות מפני דרכי שלום" וכו´)
    כיוון שאני נאמן לאמת, אני אומר, ש"בתי המשפט" בישראל אינם זכאים לאמון, אלא לאי אמון. למשל, הם אינם מורים למשטרה לפשוט על בתי האינוס ולהציל את הנשים הנסחרות.

  26. ד"ר אורית קמיר כותבת:
    "הטוענות והטוענים כך מטעים את הציבור, מפגינים חוסר אחריות, ועלולים לרפות ידיים ולמעט באמון הציבור במערכת המשפט שלו ללא כל הצדקה".
    מדבריה של ד"ר קמיר אני מבין, שהיא תובעת מאנשים שמתבטאים בסוגיות ציבוריות לא רק נאמנות לאמת (לא להטעות), אלא גם אחריות ולא לרפות ידיים. הדברים הללו מדאיגים בעיניי. כאשר אדם מביע את דעתו בעניינים ציבוריים (ובייחוד באקדמיה), הוא צריך להיות נאמן לאמת, הא ותו לא, ולא לשאוף לאחריות או לאי ריפוי ידיים. (כמובן, איני מדבר כאן על אותם עניינים שעליהם נאמר – "חובה לשנות מפני דרכי שלום" וכו´)
    כיוון שאני נאמן לאמת, אני אומר, ש"בתי המשפט" בישראל אינם זכאים לאמון, אלא לאי אמון. למשל, הם אינם מורים למשטרה לפשוט על בתי האינוס ולהציל את הנשים הנסחרות.

  27. ד"ר אורית קמיר כותבת:
    "הטוענות והטוענים כך מטעים את הציבור, מפגינים חוסר אחריות, ועלולים לרפות ידיים ולמעט באמון הציבור במערכת המשפט שלו ללא כל הצדקה".
    מדבריה של ד"ר קמיר אני מבין, שהיא תובעת מאנשים שמתבטאים בסוגיות ציבוריות לא רק נאמנות לאמת (לא להטעות), אלא גם אחריות ולא לרפות ידיים. הדברים הללו מדאיגים בעיניי. כאשר אדם מביע את דעתו בעניינים ציבוריים (ובייחוד באקדמיה), הוא צריך להיות נאמן לאמת, הא ותו לא, ולא לשאוף לאחריות או לאי ריפוי ידיים. (כמובן, איני מדבר כאן על אותם עניינים שעליהם נאמר – "חובה לשנות מפני דרכי שלום" וכו´)
    כיוון שאני נאמן לאמת, אני אומר, ש"בתי המשפט" בישראל אינם זכאים לאמון, אלא לאי אמון. למשל, הם אינם מורים למשטרה לפשוט על בתי האינוס ולהציל את הנשים הנסחרות.

  28. ד"ר אורית קמיר כותבת:
    "הטוענות והטוענים כך מטעים את הציבור, מפגינים חוסר אחריות, ועלולים לרפות ידיים ולמעט באמון הציבור במערכת המשפט שלו ללא כל הצדקה".
    מדבריה של ד"ר קמיר אני מבין, שהיא תובעת מאנשים שמתבטאים בסוגיות ציבוריות לא רק נאמנות לאמת (לא להטעות), אלא גם אחריות ולא לרפות ידיים. הדברים הללו מדאיגים בעיניי. כאשר אדם מביע את דעתו בעניינים ציבוריים (ובייחוד באקדמיה), הוא צריך להיות נאמן לאמת, הא ותו לא, ולא לשאוף לאחריות או לאי ריפוי ידיים. (כמובן, איני מדבר כאן על אותם עניינים שעליהם נאמר – "חובה לשנות מפני דרכי שלום" וכו´)
    כיוון שאני נאמן לאמת, אני אומר, ש"בתי המשפט" בישראל אינם זכאים לאמון, אלא לאי אמון. למשל, הם אינם מורים למשטרה לפשוט על בתי האינוס ולהציל את הנשים הנסחרות.

  29. ד"ר אורית קמיר כותבת:
    "הטוענות והטוענים כך מטעים את הציבור, מפגינים חוסר אחריות, ועלולים לרפות ידיים ולמעט באמון הציבור במערכת המשפט שלו ללא כל הצדקה".
    מדבריה של ד"ר קמיר אני מבין, שהיא תובעת מאנשים שמתבטאים בסוגיות ציבוריות לא רק נאמנות לאמת (לא להטעות), אלא גם אחריות ולא לרפות ידיים. הדברים הללו מדאיגים בעיניי. כאשר אדם מביע את דעתו בעניינים ציבוריים (ובייחוד באקדמיה), הוא צריך להיות נאמן לאמת, הא ותו לא, ולא לשאוף לאחריות או לאי ריפוי ידיים. (כמובן, איני מדבר כאן על אותם עניינים שעליהם נאמר – "חובה לשנות מפני דרכי שלום" וכו´)
    כיוון שאני נאמן לאמת, אני אומר, ש"בתי המשפט" בישראל אינם זכאים לאמון, אלא לאי אמון. למשל, הם אינם מורים למשטרה לפשוט על בתי האינוס ולהציל את הנשים הנסחרות.

  30. ד"ר אורית קמיר כותבת:
    "הטוענות והטוענים כך מטעים את הציבור, מפגינים חוסר אחריות, ועלולים לרפות ידיים ולמעט באמון הציבור במערכת המשפט שלו ללא כל הצדקה".
    מדבריה של ד"ר קמיר אני מבין, שהיא תובעת מאנשים שמתבטאים בסוגיות ציבוריות לא רק נאמנות לאמת (לא להטעות), אלא גם אחריות ולא לרפות ידיים. הדברים הללו מדאיגים בעיניי. כאשר אדם מביע את דעתו בעניינים ציבוריים (ובייחוד באקדמיה), הוא צריך להיות נאמן לאמת, הא ותו לא, ולא לשאוף לאחריות או לאי ריפוי ידיים. (כמובן, איני מדבר כאן על אותם עניינים שעליהם נאמר – "חובה לשנות מפני דרכי שלום" וכו´)
    כיוון שאני נאמן לאמת, אני אומר, ש"בתי המשפט" בישראל אינם זכאים לאמון, אלא לאי אמון. למשל, הם אינם מורים למשטרה לפשוט על בתי האינוס ולהציל את הנשים הנסחרות.

  31. ד"ר אורית קמיר כותבת:
    "הטוענות והטוענים כך מטעים את הציבור, מפגינים חוסר אחריות, ועלולים לרפות ידיים ולמעט באמון הציבור במערכת המשפט שלו ללא כל הצדקה".
    מדבריה של ד"ר קמיר אני מבין, שהיא תובעת מאנשים שמתבטאים בסוגיות ציבוריות לא רק נאמנות לאמת (לא להטעות), אלא גם אחריות ולא לרפות ידיים. הדברים הללו מדאיגים בעיניי. כאשר אדם מביע את דעתו בעניינים ציבוריים (ובייחוד באקדמיה), הוא צריך להיות נאמן לאמת, הא ותו לא, ולא לשאוף לאחריות או לאי ריפוי ידיים. (כמובן, איני מדבר כאן על אותם עניינים שעליהם נאמר – "חובה לשנות מפני דרכי שלום" וכו´)
    כיוון שאני נאמן לאמת, אני אומר, ש"בתי המשפט" בישראל אינם זכאים לאמון, אלא לאי אמון. למשל, הם אינם מורים למשטרה לפשוט על בתי האינוס ולהציל את הנשים הנסחרות.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*