מי מאיתנו לא חוותה  את התחושה המשפילה של בדיקה גינקולוגית בחדר לידה או מחוצה לו, כאשר רופא, מרים, מציץ, שולח ידיים, מכניס מכשיר, בודק, וזהו נגמר, מכאן והלאה הוא מסב ראשו למחשב, לצוות המקצועי, או לתוך רישומיו הרפואיים, ושוכח לזכות אותנו, ולו  במבט מסביר אחד. אנו הנבדקות, שהפכנו, בין-רגע, מסובייקט לאובייקט, שהפשיטו אותנו ללא שום יחס לכבודנו כבני אדם, מתכווצות תחת הנחמה שהנה זה תכף נגמר ובשם היראה למקצוע הרפואה אנו חורקות שיניים וסובלות.

מעט מזה  חשתי השבוע בכנס של מכון פועה שהוקדש כולו לרפואת נשים, הכנס היה מקיף וסקר בצורה רחבה ומקצועית נושאים רבים ומטרידים כמו טיפולי פוריות, תמותת פגים, בדיקות לפני לידה, תכנון משפחה, הריון ועוד. רופאים חשובים (גם גלויי ראש) ורבנים בעלי שם עסקו בו באופן  המקצועי ביותר ואף נכנסו לפרטי הפרטים של הרפואה הגינקולוגית. אפשר היה לשמוע רבנים מדברים באופן משוחרר בנושאים אינטימיים, ומנהלי מחלקות המציגים חידושים בתחום רפואת נשים. רק שכמו בבדיקה גינקולוגית הקול האחד שלא נשמע שם היה קולו של ה"אובייקט".  בכנס הרחב והמקיף הזה  לא נמצאה ולו אישה אחת לרפואה.

לא, אל תתעו בהיררכיה. בקהל היו נשים למכביר, מאחורי מחיצה.  היעדרותן הייתה רק מן הבמה . הצצה חטופה לתוכניה מציגה כשלושים מרצים: רבנים, רופאים ואנשי שם, האם  לא נמצאה ולו מומחית אחת בתחום זה? . הנה כי כן שוב הפכנו לאובייקט".

ובכל זאת, לא זמן רב ארכה מצוקתי, כי עד מהרה הגיע הנחמה  בדברי הרב ישראל מאיר לאו, הרב הראשי לשעבר. הרב לאו המתיק סוד עם מאות הנשים באולם,  וציין כי תכנן לומר את הדברים הבאים גם לולא נכחו באירוע  נשים רבות. והנה, כך גילה לנו  הרב לאו , נשים שוות לגברים ואפילו יותר, נשים שוות לגברים. נקודה. כמה שמחתי לגלות זאת – נשים שוות לגברים. עכשיו נרגעתי, שיוויון. כנראה בשל כך לא הבחין הרב לאו כי  על הבמה לצידו, לא נמצא ולו מקום פנוי אחד לאישה.. כנס מסוג זה – הדן בפוריות של נשים, ברגשותיהן, אך מדיר נשים כשותפות מלאות, נושא אמירה פטריארכאלית שאינה משתמעת לשתי פנים.

חשבתי על החוויה של המין השני שנודע לי באופן מעורפל כי גם הוא השתתף בכנס , המין שמעבר למחיצה, חשב בודאי שמדובר בנושאים ערטילאיים שבתיאוריה (הקורקבן הקדוש)  ממש כשם שעובדת קיומנו הוסתרה היטב. ואיני רוצה לחשוב מה היה קורה לגברים אילו הם היו שומעים מעט מן הדברים הללו מפי אישה. מאידך אנו, שנאלצנו לשמוע גברים המחטטים באיברינו הפנימיים,  אנו אמורות לספוג  זאת שהרי אנו מורגלות בכך.

ויחד עם זה הכנס הזה היה חשוב מאין כמותו, למדתי כי אם חיים על-פי ההלכה ומאמינים בהלכה כתורת חיים יש להתמודד עם כל החידושים הרפואיים והטכנולוגיים שעולם הרפואה המודרני יכול להציע לנו.  צריך וניתן  להתמודד הלכתית והדרך גם תימצא בנושאים כמו הפריה מלאכותית, או תכנון משפחה.. הרב בקשי דורון למשל נתן פסיקה חדשנית שמשמעה  כי ניתן להפסיק ולטפל בפגים שנולדו בשבועות מוקדמים מאוד כאשר יודעים בוודאות שיחיו מעט או שיחיו עם מומים קשים. אכן דוגמא להתמודדות הלכתית ראויה עם סוגיות קשות, התמודדות מסוג זה רק מחזקת את האפשרות לחיות חיי הלכה בעולם מודרני הרואה אידיאל באושר ובאיכות החיים.

תהיתי מדוע עבודה חשובה זו אינה נעשית באופן דומה גם בתחום החברתי? מדוע נושא מעמדה של  האישה בעולם המודרני אינו נושא הראוי להתמודדות דומה? מדוע למשל זכותה של האישה לשוויון בפני מערכת המשפט אינו נושא מאתגר מספיק הראוי להתמודד עימו בדרך דומה להתמודדות הלכתית עם חידושים רפואיים כמו טיפולים הורמונאליים למטרות פוריות? מדוע נוכחות של אישה בכנס מסוג זה בעולם מודרני הוא נושא שלא היה מן הראוי לתת עליו את הדעת?

ואז נזכרתי כי הרב בקשי דורון שפסק בכנס באופן חדשני ואמיץ ביותר בנושא תמותת פגים הוא אותו רב שהתבטא לפני מספר שנים באופן אמיץ  בנושא אחר לחלוטין, בזכות נישואין אזרחיים במדינת ישראל וזכה על כך לרדיפות וחרמות, מה שקטע את הדיון באיבו, ואם חפץ שקט הוא , אין ספק שלא יחזור על כך לעולם.

הסתכלתי סביבי, מסביב היו מאות נשים בעלות שביסים על ראשן,  ששתו בצמא את דברי המרצים,  נעמדו ביראת כבוד כשעלה לדבר רב חשוב, ועיניהן ברקו  כשרופא  זה או אחר סיפר איך הציל ילדים עוד בהיותם עוברים ברחם אימם. ראיתי עולם של היררכיה, עולם של כבוד. של תפקידים ברורים, הם המלמדים ואנו הלומדות, הם הפוסקים ואנחנו השואלות, הם יחליטו עבורנו אם נפסיק הריון, אם נעשה טיפולי פוריות, אם ניקח אמצעי מניעה ואם נסבול מעקרות הלכתית. פתאום הבנתי היטב מדוע אנו, נשים אורתודוקסיות פמיניסטיות, מאיימות  לא רק על הגברים אלא ובעיקר על הנשים.

בכנס פגשתי כמה חברות מהכיתה שלי באולפנא שאלתי אותן אם גם להן מפריע שלא היו נשים על הבמה, והן לא הבינו במה המדובר. "הרי מחצית מהאולם היו גברים, השתגעת שאישה תופיע בענייני הלכה בפני גברים, במיוחד בנושאים הללו?"

חשבתי לעצמי  איזה מרחק עשינו כנשים בחברה הדתית, אך כמה עוד נותר לנו לעשות, ועלינו המלאכה לגמור.

עו"ד בתיה כהנא דרור ארגון "מבוי סתום" חברת קולך,
עריכה: רותי פויכטוונגר