36 מחשבות על “לשון הרע ותשעה באב

  1. יעל יקרה
    אני לא מסכימה עם דברייך. בהרבה מקרים של אלימות מינית אין ראיות ולכן תיקים נסגרים, זה ממש לא אומר שזו תלונת שווא. אילו זה היה המקרה הרי שבר לב היה תובע תביעת דיבה.
    97 מהתלונות מוצדקות גם אם לא תמיד ניתן להביא הוכחות, שהרי מטבע הדברים הטרדות ותקיפות מיניות נעשות בחדרי חדרים וקשה להביא עדים וראיות. וכנראה שגם זה המקרה של בר לב.
    לכם במקרים הללו לא צריך להזהיר מפני לשון הרע, להיפך צריך לעודד להתלונן.
    חנה קהת

  2. בכל זאת אין ראיות נגד בר לב ואי אפשר להמציאן. מה ששכתבת זה השערות בעלמא. אין לזה תוקף הלכתי. אבל כיוון שאין ראיות, אז גם אין ראיות הלכתיות. ואפילו לו היה יוצא חייב, אסור היה לרכל עליו עד אחרי גזר הדין. זו ההלכה.

  3. ולו רק כדי להציל אחרים. גם בהלכות לשון הרע יש לעיתים מצב שמותר לומר כאשר קיימת סכנה שאדם עלול לפגוע.ואנחנו מצווים להזהיר אתמי שצריך. וכשיש חשש בשאדם הוא פוגעני חייבים ליידע על החשדות נגדו כדי שידעו ויזהרו ממנו.
    אני בעיר מגיבה לאמריה שלך על מקרים שאין הרשעה בתלונות על הטרדה מינית, זה ממש לא אומר שאם אין ראיות, זה לא היה.
    החוק הישראלי מטיב לתתת לאדם שנפגע את הכלים לטהר את שמו בתביעת דיבה ואם המואשם לא תובע תביעת דיבה כנראה יש לו סיבה לחשוש מכך

  4. חנה, הדברים שכתבת שהם בעינייך פסקניים, עשויים שלא להיות האמת. הסיבה שהוא בחר לא להגיש תביעת דיבה יכולה להיות רבת-פנים כפי שאפרט. לכן יש לדעתי איסור גמור לחשוד בו לחינם. בסך הכול הוא יצא זכאי, אז למה לו להכניס את עצמו שוב לבוץ. אין לו שום סיבה לכך. הוא זכאי. דווקא משום שלגישתך הבעיה היא שאין ראיות לכאורה, לכאן ולכאן, אז גם הגשת תביעת דיבה לא תניב תוצאות. בנוסף, אולי הוא מעדיף לשוב לאנונימיות. הרי קשה בכלל לסבול את מה שהוא סבל, שלא בצדק. חוץ מזה, הוא לא היחיד שלא מגיש תביעת דיבה במקרים כאלה. כנראה שהוא קיבל ייעוץ מעו"ד. לכן אני מוסיפה לטעון שההנחה שלך, שנראית לך לכאורה כה פשוטה, אינה בכלל תמיהה בעיני אחרים. אין עדות למעשה בלתי תקין, ולכן הוא בחזקת זכאי, עוד קודם הדין וקל וחומר שלאחר הדין. וגם בעיני ההלכה, ולכן אסור לרכל עליו ולהוציא את שמו לרעה. אולי זה לא נוח לך לשמוע, אבל זה כך.
    יעל

  5. יעל יקרה
    אני לא מסכימה עם דברייך. בהרבה מקרים של אלימות מינית אין ראיות ולכן תיקים נסגרים, זה ממש לא אומר שזו תלונת שווא. אילו זה היה המקרה הרי שבר לב היה תובע תביעת דיבה.
    97 מהתלונות מוצדקות גם אם לא תמיד ניתן להביא הוכחות, שהרי מטבע הדברים הטרדות ותקיפות מיניות נעשות בחדרי חדרים וקשה להביא עדים וראיות. וכנראה שגם זה המקרה של בר לב.
    לכם במקרים הללו לא צריך להזהיר מפני לשון הרע, להיפך צריך לעודד להתלונן.
    חנה קהת

  6. בכל זאת אין ראיות נגד בר לב ואי אפשר להמציאן. מה ששכתבת זה השערות בעלמא. אין לזה תוקף הלכתי. אבל כיוון שאין ראיות, אז גם אין ראיות הלכתיות. ואפילו לו היה יוצא חייב, אסור היה לרכל עליו עד אחרי גזר הדין. זו ההלכה.

  7. ולו רק כדי להציל אחרים. גם בהלכות לשון הרע יש לעיתים מצב שמותר לומר כאשר קיימת סכנה שאדם עלול לפגוע.ואנחנו מצווים להזהיר אתמי שצריך. וכשיש חשש בשאדם הוא פוגעני חייבים ליידע על החשדות נגדו כדי שידעו ויזהרו ממנו.
    אני בעיר מגיבה לאמריה שלך על מקרים שאין הרשעה בתלונות על הטרדה מינית, זה ממש לא אומר שאם אין ראיות, זה לא היה.
    החוק הישראלי מטיב לתתת לאדם שנפגע את הכלים לטהר את שמו בתביעת דיבה ואם המואשם לא תובע תביעת דיבה כנראה יש לו סיבה לחשוש מכך

  8. חנה, הדברים שכתבת שהם בעינייך פסקניים, עשויים שלא להיות האמת. הסיבה שהוא בחר לא להגיש תביעת דיבה יכולה להיות רבת-פנים כפי שאפרט. לכן יש לדעתי איסור גמור לחשוד בו לחינם. בסך הכול הוא יצא זכאי, אז למה לו להכניס את עצמו שוב לבוץ. אין לו שום סיבה לכך. הוא זכאי. דווקא משום שלגישתך הבעיה היא שאין ראיות לכאורה, לכאן ולכאן, אז גם הגשת תביעת דיבה לא תניב תוצאות. בנוסף, אולי הוא מעדיף לשוב לאנונימיות. הרי קשה בכלל לסבול את מה שהוא סבל, שלא בצדק. חוץ מזה, הוא לא היחיד שלא מגיש תביעת דיבה במקרים כאלה. כנראה שהוא קיבל ייעוץ מעו"ד. לכן אני מוסיפה לטעון שההנחה שלך, שנראית לך לכאורה כה פשוטה, אינה בכלל תמיהה בעיני אחרים. אין עדות למעשה בלתי תקין, ולכן הוא בחזקת זכאי, עוד קודם הדין וקל וחומר שלאחר הדין. וגם בעיני ההלכה, ולכן אסור לרכל עליו ולהוציא את שמו לרעה. אולי זה לא נוח לך לשמוע, אבל זה כך.
    יעל

  9. יעל יקרה
    אני לא מסכימה עם דברייך. בהרבה מקרים של אלימות מינית אין ראיות ולכן תיקים נסגרים, זה ממש לא אומר שזו תלונת שווא. אילו זה היה המקרה הרי שבר לב היה תובע תביעת דיבה.
    97 מהתלונות מוצדקות גם אם לא תמיד ניתן להביא הוכחות, שהרי מטבע הדברים הטרדות ותקיפות מיניות נעשות בחדרי חדרים וקשה להביא עדים וראיות. וכנראה שגם זה המקרה של בר לב.
    לכם במקרים הללו לא צריך להזהיר מפני לשון הרע, להיפך צריך לעודד להתלונן.
    חנה קהת

  10. בכל זאת אין ראיות נגד בר לב ואי אפשר להמציאן. מה ששכתבת זה השערות בעלמא. אין לזה תוקף הלכתי. אבל כיוון שאין ראיות, אז גם אין ראיות הלכתיות. ואפילו לו היה יוצא חייב, אסור היה לרכל עליו עד אחרי גזר הדין. זו ההלכה.

  11. ולו רק כדי להציל אחרים. גם בהלכות לשון הרע יש לעיתים מצב שמותר לומר כאשר קיימת סכנה שאדם עלול לפגוע.ואנחנו מצווים להזהיר אתמי שצריך. וכשיש חשש בשאדם הוא פוגעני חייבים ליידע על החשדות נגדו כדי שידעו ויזהרו ממנו.
    אני בעיר מגיבה לאמריה שלך על מקרים שאין הרשעה בתלונות על הטרדה מינית, זה ממש לא אומר שאם אין ראיות, זה לא היה.
    החוק הישראלי מטיב לתתת לאדם שנפגע את הכלים לטהר את שמו בתביעת דיבה ואם המואשם לא תובע תביעת דיבה כנראה יש לו סיבה לחשוש מכך

  12. חנה, הדברים שכתבת שהם בעינייך פסקניים, עשויים שלא להיות האמת. הסיבה שהוא בחר לא להגיש תביעת דיבה יכולה להיות רבת-פנים כפי שאפרט. לכן יש לדעתי איסור גמור לחשוד בו לחינם. בסך הכול הוא יצא זכאי, אז למה לו להכניס את עצמו שוב לבוץ. אין לו שום סיבה לכך. הוא זכאי. דווקא משום שלגישתך הבעיה היא שאין ראיות לכאורה, לכאן ולכאן, אז גם הגשת תביעת דיבה לא תניב תוצאות. בנוסף, אולי הוא מעדיף לשוב לאנונימיות. הרי קשה בכלל לסבול את מה שהוא סבל, שלא בצדק. חוץ מזה, הוא לא היחיד שלא מגיש תביעת דיבה במקרים כאלה. כנראה שהוא קיבל ייעוץ מעו"ד. לכן אני מוסיפה לטעון שההנחה שלך, שנראית לך לכאורה כה פשוטה, אינה בכלל תמיהה בעיני אחרים. אין עדות למעשה בלתי תקין, ולכן הוא בחזקת זכאי, עוד קודם הדין וקל וחומר שלאחר הדין. וגם בעיני ההלכה, ולכן אסור לרכל עליו ולהוציא את שמו לרעה. אולי זה לא נוח לך לשמוע, אבל זה כך.
    יעל

  13. יעל יקרה
    אני לא מסכימה עם דברייך. בהרבה מקרים של אלימות מינית אין ראיות ולכן תיקים נסגרים, זה ממש לא אומר שזו תלונת שווא. אילו זה היה המקרה הרי שבר לב היה תובע תביעת דיבה.
    97 מהתלונות מוצדקות גם אם לא תמיד ניתן להביא הוכחות, שהרי מטבע הדברים הטרדות ותקיפות מיניות נעשות בחדרי חדרים וקשה להביא עדים וראיות. וכנראה שגם זה המקרה של בר לב.
    לכם במקרים הללו לא צריך להזהיר מפני לשון הרע, להיפך צריך לעודד להתלונן.
    חנה קהת

  14. בכל זאת אין ראיות נגד בר לב ואי אפשר להמציאן. מה ששכתבת זה השערות בעלמא. אין לזה תוקף הלכתי. אבל כיוון שאין ראיות, אז גם אין ראיות הלכתיות. ואפילו לו היה יוצא חייב, אסור היה לרכל עליו עד אחרי גזר הדין. זו ההלכה.

  15. ולו רק כדי להציל אחרים. גם בהלכות לשון הרע יש לעיתים מצב שמותר לומר כאשר קיימת סכנה שאדם עלול לפגוע.ואנחנו מצווים להזהיר אתמי שצריך. וכשיש חשש בשאדם הוא פוגעני חייבים ליידע על החשדות נגדו כדי שידעו ויזהרו ממנו.
    אני בעיר מגיבה לאמריה שלך על מקרים שאין הרשעה בתלונות על הטרדה מינית, זה ממש לא אומר שאם אין ראיות, זה לא היה.
    החוק הישראלי מטיב לתתת לאדם שנפגע את הכלים לטהר את שמו בתביעת דיבה ואם המואשם לא תובע תביעת דיבה כנראה יש לו סיבה לחשוש מכך

  16. חנה, הדברים שכתבת שהם בעינייך פסקניים, עשויים שלא להיות האמת. הסיבה שהוא בחר לא להגיש תביעת דיבה יכולה להיות רבת-פנים כפי שאפרט. לכן יש לדעתי איסור גמור לחשוד בו לחינם. בסך הכול הוא יצא זכאי, אז למה לו להכניס את עצמו שוב לבוץ. אין לו שום סיבה לכך. הוא זכאי. דווקא משום שלגישתך הבעיה היא שאין ראיות לכאורה, לכאן ולכאן, אז גם הגשת תביעת דיבה לא תניב תוצאות. בנוסף, אולי הוא מעדיף לשוב לאנונימיות. הרי קשה בכלל לסבול את מה שהוא סבל, שלא בצדק. חוץ מזה, הוא לא היחיד שלא מגיש תביעת דיבה במקרים כאלה. כנראה שהוא קיבל ייעוץ מעו"ד. לכן אני מוסיפה לטעון שההנחה שלך, שנראית לך לכאורה כה פשוטה, אינה בכלל תמיהה בעיני אחרים. אין עדות למעשה בלתי תקין, ולכן הוא בחזקת זכאי, עוד קודם הדין וקל וחומר שלאחר הדין. וגם בעיני ההלכה, ולכן אסור לרכל עליו ולהוציא את שמו לרעה. אולי זה לא נוח לך לשמוע, אבל זה כך.
    יעל

  17. יעל יקרה
    אני לא מסכימה עם דברייך. בהרבה מקרים של אלימות מינית אין ראיות ולכן תיקים נסגרים, זה ממש לא אומר שזו תלונת שווא. אילו זה היה המקרה הרי שבר לב היה תובע תביעת דיבה.
    97 מהתלונות מוצדקות גם אם לא תמיד ניתן להביא הוכחות, שהרי מטבע הדברים הטרדות ותקיפות מיניות נעשות בחדרי חדרים וקשה להביא עדים וראיות. וכנראה שגם זה המקרה של בר לב.
    לכם במקרים הללו לא צריך להזהיר מפני לשון הרע, להיפך צריך לעודד להתלונן.
    חנה קהת

  18. בכל זאת אין ראיות נגד בר לב ואי אפשר להמציאן. מה ששכתבת זה השערות בעלמא. אין לזה תוקף הלכתי. אבל כיוון שאין ראיות, אז גם אין ראיות הלכתיות. ואפילו לו היה יוצא חייב, אסור היה לרכל עליו עד אחרי גזר הדין. זו ההלכה.

  19. ולו רק כדי להציל אחרים. גם בהלכות לשון הרע יש לעיתים מצב שמותר לומר כאשר קיימת סכנה שאדם עלול לפגוע.ואנחנו מצווים להזהיר אתמי שצריך. וכשיש חשש בשאדם הוא פוגעני חייבים ליידע על החשדות נגדו כדי שידעו ויזהרו ממנו.
    אני בעיר מגיבה לאמריה שלך על מקרים שאין הרשעה בתלונות על הטרדה מינית, זה ממש לא אומר שאם אין ראיות, זה לא היה.
    החוק הישראלי מטיב לתתת לאדם שנפגע את הכלים לטהר את שמו בתביעת דיבה ואם המואשם לא תובע תביעת דיבה כנראה יש לו סיבה לחשוש מכך

  20. חנה, הדברים שכתבת שהם בעינייך פסקניים, עשויים שלא להיות האמת. הסיבה שהוא בחר לא להגיש תביעת דיבה יכולה להיות רבת-פנים כפי שאפרט. לכן יש לדעתי איסור גמור לחשוד בו לחינם. בסך הכול הוא יצא זכאי, אז למה לו להכניס את עצמו שוב לבוץ. אין לו שום סיבה לכך. הוא זכאי. דווקא משום שלגישתך הבעיה היא שאין ראיות לכאורה, לכאן ולכאן, אז גם הגשת תביעת דיבה לא תניב תוצאות. בנוסף, אולי הוא מעדיף לשוב לאנונימיות. הרי קשה בכלל לסבול את מה שהוא סבל, שלא בצדק. חוץ מזה, הוא לא היחיד שלא מגיש תביעת דיבה במקרים כאלה. כנראה שהוא קיבל ייעוץ מעו"ד. לכן אני מוסיפה לטעון שההנחה שלך, שנראית לך לכאורה כה פשוטה, אינה בכלל תמיהה בעיני אחרים. אין עדות למעשה בלתי תקין, ולכן הוא בחזקת זכאי, עוד קודם הדין וקל וחומר שלאחר הדין. וגם בעיני ההלכה, ולכן אסור לרכל עליו ולהוציא את שמו לרעה. אולי זה לא נוח לך לשמוע, אבל זה כך.
    יעל

  21. יעל יקרה
    אני לא מסכימה עם דברייך. בהרבה מקרים של אלימות מינית אין ראיות ולכן תיקים נסגרים, זה ממש לא אומר שזו תלונת שווא. אילו זה היה המקרה הרי שבר לב היה תובע תביעת דיבה.
    97 מהתלונות מוצדקות גם אם לא תמיד ניתן להביא הוכחות, שהרי מטבע הדברים הטרדות ותקיפות מיניות נעשות בחדרי חדרים וקשה להביא עדים וראיות. וכנראה שגם זה המקרה של בר לב.
    לכם במקרים הללו לא צריך להזהיר מפני לשון הרע, להיפך צריך לעודד להתלונן.
    חנה קהת

  22. בכל זאת אין ראיות נגד בר לב ואי אפשר להמציאן. מה ששכתבת זה השערות בעלמא. אין לזה תוקף הלכתי. אבל כיוון שאין ראיות, אז גם אין ראיות הלכתיות. ואפילו לו היה יוצא חייב, אסור היה לרכל עליו עד אחרי גזר הדין. זו ההלכה.

  23. ולו רק כדי להציל אחרים. גם בהלכות לשון הרע יש לעיתים מצב שמותר לומר כאשר קיימת סכנה שאדם עלול לפגוע.ואנחנו מצווים להזהיר אתמי שצריך. וכשיש חשש בשאדם הוא פוגעני חייבים ליידע על החשדות נגדו כדי שידעו ויזהרו ממנו.
    אני בעיר מגיבה לאמריה שלך על מקרים שאין הרשעה בתלונות על הטרדה מינית, זה ממש לא אומר שאם אין ראיות, זה לא היה.
    החוק הישראלי מטיב לתתת לאדם שנפגע את הכלים לטהר את שמו בתביעת דיבה ואם המואשם לא תובע תביעת דיבה כנראה יש לו סיבה לחשוש מכך

  24. חנה, הדברים שכתבת שהם בעינייך פסקניים, עשויים שלא להיות האמת. הסיבה שהוא בחר לא להגיש תביעת דיבה יכולה להיות רבת-פנים כפי שאפרט. לכן יש לדעתי איסור גמור לחשוד בו לחינם. בסך הכול הוא יצא זכאי, אז למה לו להכניס את עצמו שוב לבוץ. אין לו שום סיבה לכך. הוא זכאי. דווקא משום שלגישתך הבעיה היא שאין ראיות לכאורה, לכאן ולכאן, אז גם הגשת תביעת דיבה לא תניב תוצאות. בנוסף, אולי הוא מעדיף לשוב לאנונימיות. הרי קשה בכלל לסבול את מה שהוא סבל, שלא בצדק. חוץ מזה, הוא לא היחיד שלא מגיש תביעת דיבה במקרים כאלה. כנראה שהוא קיבל ייעוץ מעו"ד. לכן אני מוסיפה לטעון שההנחה שלך, שנראית לך לכאורה כה פשוטה, אינה בכלל תמיהה בעיני אחרים. אין עדות למעשה בלתי תקין, ולכן הוא בחזקת זכאי, עוד קודם הדין וקל וחומר שלאחר הדין. וגם בעיני ההלכה, ולכן אסור לרכל עליו ולהוציא את שמו לרעה. אולי זה לא נוח לך לשמוע, אבל זה כך.
    יעל

  25. יעל יקרה
    אני לא מסכימה עם דברייך. בהרבה מקרים של אלימות מינית אין ראיות ולכן תיקים נסגרים, זה ממש לא אומר שזו תלונת שווא. אילו זה היה המקרה הרי שבר לב היה תובע תביעת דיבה.
    97 מהתלונות מוצדקות גם אם לא תמיד ניתן להביא הוכחות, שהרי מטבע הדברים הטרדות ותקיפות מיניות נעשות בחדרי חדרים וקשה להביא עדים וראיות. וכנראה שגם זה המקרה של בר לב.
    לכם במקרים הללו לא צריך להזהיר מפני לשון הרע, להיפך צריך לעודד להתלונן.
    חנה קהת

  26. בכל זאת אין ראיות נגד בר לב ואי אפשר להמציאן. מה ששכתבת זה השערות בעלמא. אין לזה תוקף הלכתי. אבל כיוון שאין ראיות, אז גם אין ראיות הלכתיות. ואפילו לו היה יוצא חייב, אסור היה לרכל עליו עד אחרי גזר הדין. זו ההלכה.

  27. ולו רק כדי להציל אחרים. גם בהלכות לשון הרע יש לעיתים מצב שמותר לומר כאשר קיימת סכנה שאדם עלול לפגוע.ואנחנו מצווים להזהיר אתמי שצריך. וכשיש חשש בשאדם הוא פוגעני חייבים ליידע על החשדות נגדו כדי שידעו ויזהרו ממנו.
    אני בעיר מגיבה לאמריה שלך על מקרים שאין הרשעה בתלונות על הטרדה מינית, זה ממש לא אומר שאם אין ראיות, זה לא היה.
    החוק הישראלי מטיב לתתת לאדם שנפגע את הכלים לטהר את שמו בתביעת דיבה ואם המואשם לא תובע תביעת דיבה כנראה יש לו סיבה לחשוש מכך

  28. חנה, הדברים שכתבת שהם בעינייך פסקניים, עשויים שלא להיות האמת. הסיבה שהוא בחר לא להגיש תביעת דיבה יכולה להיות רבת-פנים כפי שאפרט. לכן יש לדעתי איסור גמור לחשוד בו לחינם. בסך הכול הוא יצא זכאי, אז למה לו להכניס את עצמו שוב לבוץ. אין לו שום סיבה לכך. הוא זכאי. דווקא משום שלגישתך הבעיה היא שאין ראיות לכאורה, לכאן ולכאן, אז גם הגשת תביעת דיבה לא תניב תוצאות. בנוסף, אולי הוא מעדיף לשוב לאנונימיות. הרי קשה בכלל לסבול את מה שהוא סבל, שלא בצדק. חוץ מזה, הוא לא היחיד שלא מגיש תביעת דיבה במקרים כאלה. כנראה שהוא קיבל ייעוץ מעו"ד. לכן אני מוסיפה לטעון שההנחה שלך, שנראית לך לכאורה כה פשוטה, אינה בכלל תמיהה בעיני אחרים. אין עדות למעשה בלתי תקין, ולכן הוא בחזקת זכאי, עוד קודם הדין וקל וחומר שלאחר הדין. וגם בעיני ההלכה, ולכן אסור לרכל עליו ולהוציא את שמו לרעה. אולי זה לא נוח לך לשמוע, אבל זה כך.
    יעל

  29. יעל יקרה
    אני לא מסכימה עם דברייך. בהרבה מקרים של אלימות מינית אין ראיות ולכן תיקים נסגרים, זה ממש לא אומר שזו תלונת שווא. אילו זה היה המקרה הרי שבר לב היה תובע תביעת דיבה.
    97 מהתלונות מוצדקות גם אם לא תמיד ניתן להביא הוכחות, שהרי מטבע הדברים הטרדות ותקיפות מיניות נעשות בחדרי חדרים וקשה להביא עדים וראיות. וכנראה שגם זה המקרה של בר לב.
    לכם במקרים הללו לא צריך להזהיר מפני לשון הרע, להיפך צריך לעודד להתלונן.
    חנה קהת

  30. בכל זאת אין ראיות נגד בר לב ואי אפשר להמציאן. מה ששכתבת זה השערות בעלמא. אין לזה תוקף הלכתי. אבל כיוון שאין ראיות, אז גם אין ראיות הלכתיות. ואפילו לו היה יוצא חייב, אסור היה לרכל עליו עד אחרי גזר הדין. זו ההלכה.

  31. ולו רק כדי להציל אחרים. גם בהלכות לשון הרע יש לעיתים מצב שמותר לומר כאשר קיימת סכנה שאדם עלול לפגוע.ואנחנו מצווים להזהיר אתמי שצריך. וכשיש חשש בשאדם הוא פוגעני חייבים ליידע על החשדות נגדו כדי שידעו ויזהרו ממנו.
    אני בעיר מגיבה לאמריה שלך על מקרים שאין הרשעה בתלונות על הטרדה מינית, זה ממש לא אומר שאם אין ראיות, זה לא היה.
    החוק הישראלי מטיב לתתת לאדם שנפגע את הכלים לטהר את שמו בתביעת דיבה ואם המואשם לא תובע תביעת דיבה כנראה יש לו סיבה לחשוש מכך

  32. חנה, הדברים שכתבת שהם בעינייך פסקניים, עשויים שלא להיות האמת. הסיבה שהוא בחר לא להגיש תביעת דיבה יכולה להיות רבת-פנים כפי שאפרט. לכן יש לדעתי איסור גמור לחשוד בו לחינם. בסך הכול הוא יצא זכאי, אז למה לו להכניס את עצמו שוב לבוץ. אין לו שום סיבה לכך. הוא זכאי. דווקא משום שלגישתך הבעיה היא שאין ראיות לכאורה, לכאן ולכאן, אז גם הגשת תביעת דיבה לא תניב תוצאות. בנוסף, אולי הוא מעדיף לשוב לאנונימיות. הרי קשה בכלל לסבול את מה שהוא סבל, שלא בצדק. חוץ מזה, הוא לא היחיד שלא מגיש תביעת דיבה במקרים כאלה. כנראה שהוא קיבל ייעוץ מעו"ד. לכן אני מוסיפה לטעון שההנחה שלך, שנראית לך לכאורה כה פשוטה, אינה בכלל תמיהה בעיני אחרים. אין עדות למעשה בלתי תקין, ולכן הוא בחזקת זכאי, עוד קודם הדין וקל וחומר שלאחר הדין. וגם בעיני ההלכה, ולכן אסור לרכל עליו ולהוציא את שמו לרעה. אולי זה לא נוח לך לשמוע, אבל זה כך.
    יעל

  33. יעל יקרה
    אני לא מסכימה עם דברייך. בהרבה מקרים של אלימות מינית אין ראיות ולכן תיקים נסגרים, זה ממש לא אומר שזו תלונת שווא. אילו זה היה המקרה הרי שבר לב היה תובע תביעת דיבה.
    97 מהתלונות מוצדקות גם אם לא תמיד ניתן להביא הוכחות, שהרי מטבע הדברים הטרדות ותקיפות מיניות נעשות בחדרי חדרים וקשה להביא עדים וראיות. וכנראה שגם זה המקרה של בר לב.
    לכם במקרים הללו לא צריך להזהיר מפני לשון הרע, להיפך צריך לעודד להתלונן.
    חנה קהת

  34. בכל זאת אין ראיות נגד בר לב ואי אפשר להמציאן. מה ששכתבת זה השערות בעלמא. אין לזה תוקף הלכתי. אבל כיוון שאין ראיות, אז גם אין ראיות הלכתיות. ואפילו לו היה יוצא חייב, אסור היה לרכל עליו עד אחרי גזר הדין. זו ההלכה.

  35. ולו רק כדי להציל אחרים. גם בהלכות לשון הרע יש לעיתים מצב שמותר לומר כאשר קיימת סכנה שאדם עלול לפגוע.ואנחנו מצווים להזהיר אתמי שצריך. וכשיש חשש בשאדם הוא פוגעני חייבים ליידע על החשדות נגדו כדי שידעו ויזהרו ממנו.
    אני בעיר מגיבה לאמריה שלך על מקרים שאין הרשעה בתלונות על הטרדה מינית, זה ממש לא אומר שאם אין ראיות, זה לא היה.
    החוק הישראלי מטיב לתתת לאדם שנפגע את הכלים לטהר את שמו בתביעת דיבה ואם המואשם לא תובע תביעת דיבה כנראה יש לו סיבה לחשוש מכך

  36. חנה, הדברים שכתבת שהם בעינייך פסקניים, עשויים שלא להיות האמת. הסיבה שהוא בחר לא להגיש תביעת דיבה יכולה להיות רבת-פנים כפי שאפרט. לכן יש לדעתי איסור גמור לחשוד בו לחינם. בסך הכול הוא יצא זכאי, אז למה לו להכניס את עצמו שוב לבוץ. אין לו שום סיבה לכך. הוא זכאי. דווקא משום שלגישתך הבעיה היא שאין ראיות לכאורה, לכאן ולכאן, אז גם הגשת תביעת דיבה לא תניב תוצאות. בנוסף, אולי הוא מעדיף לשוב לאנונימיות. הרי קשה בכלל לסבול את מה שהוא סבל, שלא בצדק. חוץ מזה, הוא לא היחיד שלא מגיש תביעת דיבה במקרים כאלה. כנראה שהוא קיבל ייעוץ מעו"ד. לכן אני מוסיפה לטעון שההנחה שלך, שנראית לך לכאורה כה פשוטה, אינה בכלל תמיהה בעיני אחרים. אין עדות למעשה בלתי תקין, ולכן הוא בחזקת זכאי, עוד קודם הדין וקל וחומר שלאחר הדין. וגם בעיני ההלכה, ולכן אסור לרכל עליו ולהוציא את שמו לרעה. אולי זה לא נוח לך לשמוע, אבל זה כך.
    יעל

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*