ט"ו בשבט מוזכר במשנה, אך לא כְּיום חג. מסכת ראש השנה נפתחת כך:
"ארבעה ראשי שנִים הם: באחד בניסן ראש השנה למלכים ולרגלים באחד באלול ראש השנה למעשר בהמה באחד בתשרי ראש השנה לשנים לשמיטין וליובלות לנטיעה ולירקות באחד בשבט ראש השנה לאילן, כדברי בית שמאי, בית הלל אומרים – בחמישה-עשר בו."

לכאורה, מועד זה בא רק לשם קביעת כללי מעשֵׂר וערלה, ואין הוא יום חג. רש"י מסביר את משמעות המועד על-פי מחזור החיים של העץ: "שכבר עבר רוב ימות הגשמים, שהוא זמן רביעה, ועלה השרף באילנות ונמצאו הפירות חונטים מעתה".

אולם מן המחלוקת בין בית שמאי לבית הלל בשאלה אם מועד זה חל באחד בחודש או בחמישה-עשר בו, אפשר לראות שהבחירה בתאריך חמישה-עשר החודש, יש בה ממד חגיגי יותר, שהרי תאריך זה מתאים לחגי ישראל, המציינים את עונות הטבע (ראו בבלי בבא מציעא ק"ו, ע"ב): חג האביב (ט"ו בניסן), חג הקציר (שהוקדם ל-ו' בסיוון כדי להתאחד עם חג מתן תורה), חג העצים (ט"ו באב) וחג האסיף (ט"ו בתשרי).

ראש השנה לאדם ולמלכים חל באחד בחודש; הירח נסתר והחשכה בעיצומה. ייתכן שבחירה זו נעשתה כדי שהספירה השנתית תהיה מלאה. לעומת זאת, חגי הטבע חלים באמצע החודש, כאשר הירח מלא והאווירה חגיגית. לפיכך, ההכרעה כבית הלל מציבה את ט"ו בשבט כחלק ממחזור חגי העונות של הטבע.

המקובלים של צפת נהגו לערוך ביום זה סדר ט"ו בשבט, שכלל שתיית יין לבן ואכילת פירות הארץ. תיאור הסדר מופיע בספר 'חמדת ימים', שיצא לאור בשנת 1763. מנהג אכילת פירות, זכר לפירות ארץ ישראל ולקשר אליה, התפשט בכל קהילות הגולה כסימן לשמירת הקשר אל ארץ ישראל, אשר לפי לוח השנה שלה נקבעו המועדים הקשורים לאילנות.

עם התחדשות היישוב בארץ ישראל זכה מועד זה לעדנה והפך לחג הנטיעות. בט"ו בשבט בשנת תר"ן (1890) יצא המורה וההיסטוריון זאב יעבץ בראש תלמידיו מבית ספר בזכרון-יעקב לנטיעה חגיגית, וקבע בכך אופי חדש לט"ו בשבט – חג נטיעת האילנות, ולא רק ראש השנה לאילן. בשנת 1908 הכריזה הסתדרות המורים והגננות רשמית על ט"ו בשבט כחג הנטיעות. מאוחר יותר אימצה קרן קימת לישראל את המועד הזה, ומאז מוכר ט"ו בשבט כחג הנטיעות.

ואן גוך

מהו ערך הנטיעה במקורות היהדות? בתלמוד הבבלי (תענית כ"ג, ע"א) מסופר על חוני המעגל, שהלך בדרך וראה אדם שנוטע עץ חרובים ושאל אותו: כמה שנים יעברו עד שעץ זה יניב פירות? ענה לו האיש: בעוד שבעים שנה. אמר לו: ואתה בטוח שתחיה בעוד שבעים שנה? השיב האיש: כשבאתי לעולם מצאתי בו חרובים, כשם שנטעו אבותיי לי כך אטע אני לבניי. עולם נטוע הוא ערך בפני עצמו. חכמים מספרים ש"בשעה שברא הקדוש ברוך הוא את אדם הראשון נְטלוֹ והחזירו על כל אילני גן-עדן, ואמר לו (קהלת רבה ט): ראה מעשי כמה נאים ומשובחים הם! וכל מה שבראתי – בשבילך בראתי. תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי, שאם קלקלת אין מי שיתקן אחריך".

התורה מצווה לשמור על הטבע: "תן דעתך שלא תקלקל". חובה זו חלה אפילו בעִתות מלחמה, כפי שנאמר (דברים כ 19): "כִּי תָצוּר אֶל עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר". מכאן נגזר האיסור על השחתת עץ או פרי, כדברי ר' אהרן הלוי מברצלונה (ספר החינוך, מצוה תקכט): "זוהי דרכם של צדיקים ועושי מעשים טובים… הם אינם פוגעים לעולם אפילו לא בגרגר חרדל, וכל הרס שהם רואים מרגיז אותם". יותר מכך השתרש במסורת היהודית הדימוי של עץ השדה לאדם, דימוי המאניש את העץ ומטעין את המצווה הזאת ברובד מוסרי עמוק יותר מהרגיל, שהרי פגיעה באדם היא עבֵרה חמורה ביותר, וזו תחושת האשמה שצריכה ללוות גם את הפגיעה ב'עץ השדה'.

דווקא מתוך הסתכלות דתית ומתוך אמונה שהעולם הוא יציר כפיו של האֵל, מוצאים אנו הערצה רבה לטבע וחובה לדאוג לשימורו ולקיומו. כתבי הקודש מלאים בדימויי טבע וברגשות כבוד לטבע, וחוקי התורה והתלמוד מספקים חקיקה מקיפה בענייני שימור הסביבה, צער בעלי חיים, הגנה על זנים נכחדים, תברואה וזיהום (משנה, מסכת בבא בתרא, פרק ב). התורה מורה על נטיעת רצועות ירוקות מסביב לערים (במדבר לה 3-4): "וְהָיוּ הֶעָרִים לָהֶם לָשָׁבֶת וּמִגְרְשֵׁיהֶם יִהְיוּ לִבְהֶמְתָּם וְלִרְכֻשָׁם וּלְכֹל חַיָּתָם: וּמִגְרְשֵׁי הֶעָרִים אֲשֶׁר תִּתְּנוּ לַלְוִיִּם מִקִּיר הָעִיר וָחוּצָה אֶלֶף אַמָּה סָבִיב".

את איסור כלאיים, החוק השולל הרכבות והצלבות של זנים שונים בצמחים ובבעלי חיים, אפשר לפרש בהקשר המודרני כדאגה למגוון צורות החיים השונות (ויקרא יט 19): "אֶת חֻקֹּתַי תִּשְׁמֹרוּ בְּהֶמְתְּךָ לֹא תַרְבִּיעַ כִּלְאַיִם שָׂדְךָ לֹא תִזְרַע כִּלְאָיִם…". כדברי ר' אברהם אבן עזרא (שם): "את חקתי תשמורו – לשמור כל מין". כלומר: בני האדם מצוּוים לשמור את חוקי הטבע שקבע האל, ולהימנע משיבוש מינים או מהכחדתם.

גם מצוות השבת, הדורשת השבתת היצירה בכל יום שביעי, וכן מצוות השמיטה, המחייבת להניח לאדמה ולא לזרוע בה בכל שנה שביעית, אינן מופיעות רק לצורך מנוחה בעבור בני אדם, אלא כמחווה אקולוגית משמעותית ביותר – למען בעלי חיים והטבע כולו: "וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע אֶת אַרְצֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ: וְהַשְּׁבִיעִית תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ וְיִתְרָם תֹּאכַל חַיַּת הַשָּׂדֶה כֵּן תַּעֲשֶׂה לְכַרְמְךָ לְזֵיתֶךָ: שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲשֶׂה מַעֲשֶׂיךָ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת לְמַעַן יָנוּחַ שׁוֹרְךָ וַחֲמֹרֶךָ וְיִנָּפֵשׁ בֶּן אֲמָתְךָ וְהַגֵּר" (שמות כג 10-12).

שנת השמיטה מפקיעה לשנה את הבעלות על האדמה מידי האדם. פירות הארץ בשנה הזאת נתונים לכל נזקק, ובה מבוטלת כל בעלות פרטית על פירות האדמה. כל מה שצומח בשנה הזאת, אינו צומח לטובת אדם זה או אחר. יבואו כולם, וביניהם גם ה'בעלים' של אתמול, ויזכו מן ההפקר: "מצות עשֵׂה להשמיט כל מה שתוציא הארץ בשביעית שנאמר: והשביעית תשמטנה ונטשתה, וכל הנועל כרמו או סג שדהו בשביעית ביטל מצוות עשה. וכן אם אסף כל פירותיו לתוך ביתו. אלא יפקיר הכל, ויד הכל שוין… שנאמר 'ואכלו אביוני עמך'" (רמב"ם, הלכות שמיטה ויובל, פ"ד, הל' כד). מצווה זו מכוונת נגד הרכוש הפרטי הריבוני; אין הוא ערך עצמי, ובוודאי אינו 'חזון' מקודש, שאילוּ היה כך – לא היה מתבטל ולוּ לשנה אחת בלבד!

מתוך הכרת הטוב לאל על מתנות הטבע המופלאות, קבעו חכמים ברכות ביחס לכל סוגי תופעות הטבע – לגשם, לברק, לכוכב נופל, לפריחת העצים הראשונה: "שלא חיסר בעולמו כלום וברא בה בריות טובות ואילנות נאות ליהנות בהם בני אדם". הרמב"ם הצהיר כי התבוננות בטבע מביאה את האדם לאהוב את הבורא (משנה תורה, יסודי התורה ב, ב): "והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו, בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול".

מנקודת ראות זו, ט"ו בשבט מציין את השלמת המחזור השנתי של העצים, תהליך שהוא חלק מן המחזור האקולוגי המופלא.