מחשבה אחת על “מכתב לבנות ´בת קול´

  1. אסור לדעתי לערבב בין ענינים אישיים של קבלה והכלה של השונה (והתגברות על הפחד מהאחר) לעומת הענין ההלכתי האלוקי של איסור נשים המסוללות ואיסור משכ"ז.
    דבריך נחום עושים טשטוש בין השניים, ומשרתים בזה את התפיסה החילונית, שהתורה מבטאת אמיתות ישנות ולא רלבנטיות, השייכות לעידן פרימיטיבי, מבטאת פחדים אנושיים, וכו´.
    האם לשם אתה רוצה להוריד את התורה?

    על כל אחד מאתנו להחליט – האם אחרי הכל התורה וציווייה הם מבחינתו אלוקיים-נצחיים או אנושיים-זמניים? אם מבחינתו הם אנושיים – הוא מוציא את עצמו מכלל הדת היהודית. אם הם אלוקיים – יש להתמודד עם הבעיות שעולות אך מבלי לטשטש את דבר ה´ הברור בעניין זה.
    להזכירך – האיסור על משכ"ז (ונגזר מזה גם על יחסים לסביים) הוא איסור דאורייתא באיסור כרת, ואין בו שום צד אנושי-הסטורי.
    הניסיון להיות יותר ´אמיץ´ מהרבנים הפתוחים ביותר, הוא המעבר הדק בין יהדות לחילוניות פרוצה.

    אני דווקא חושב שחשוב שאנשים אלו יתייחסו לעצמם כאל טמאי מתים בעל כרחם. אין בכך כל גנאי, כשם שאין גנאי בלהמנות על החברה קדישא. להיפך, בעיני זה חלק מההירואיות שלהם – הם "התנדבו" מבלי דעת להתמודד עם קשיים חברתיים ודתיים קשים מנשוא. אני מעריץ אותם על התמודדותם ועל גבורתם. יש למצוא להם פתרון סביר בתוך תחומי ההלכה (כולל פתרונות נועזים וייחודיים), לחבק אותם בחום, ולנסות להקל על חייהם בכל דרך אפשרית. אך בשום פנים ואופן לא להכשיר את המעשים האסורים ואת ההגדרות החדשות של מיניות וזוגיות באופן של לכתחילה. זהו קו דק שאם נחצה אותו ניפול באמת לתהום של דור המבול.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*