10 מחשבות על “מעשה ברוריה

  1. הכותבת מחפשת "סיום אחר לסיפור". למה? כיון ש"סופה המביש של ברוריה מעיב על הזדהותנו המלאה איתה". כלומר, הכותבת מצהירה מראש שלא חקר האמת העובדתית לנגד עיניה, אלא חיפוש happy end לסיפור חייה של ברוריה כיון שהסיפור המובא ברש"י גורם לה אי נוחות. חוסר הנוחות הזה מביאה אף לצטט "חוקרת" הטוענת ש"הסיפור ברש"י מהווה אמצעי עבור חכמי התלמוד להצביע על חולשתה של ברוריה, אמצעי הדרוש להם בשל חוסר נוחותם ואי-יכולתם להשלים עם העודה שישנה אישה חכמה כמותם". כמובן, איך לא חשבונו על זה קודם? ברור(יה…) שרבי עקיבא ("שלי ושלכם – שלה הוא", זוכרות?), ושאר החכמים, שנתם נודדת בלילות בגלל למדנותה של ברוריה והם נאספים באיזה מרתף אפל בבני-ברק ומספרים לשון-הרע על ברוריה כל אותו הלילה … אלא שהחכמים אינם מעזים להעלות את ה"לשון הרע" הזה על הכתב עד שבא רש"י, שהיו לו לא אחת אלא שלוש נשים למדניות בביתו ר"ל, (עובדה שה"חוקרת" המלומדת השמיטה משום מה), והוא כבר לא יכול להתאפק. למען האמת, אחרי גיבוב כזה של דברי הבל אפילו "השערתה" של טל אילן שרש"י פשוט המציא את הסיפור כבר לא נראית כל כך אינפנטילית . אמנם רש"י אינו נרתע מלהודות בפה מלא ובלא מעט מקומות ש"לא ידעתי פירושו", אך כדי להכפיש את האישה הלמדנית מותר לבדות כל לשון הרע ורכילות. עפ"ל .

    ה"פתרון" של הכותבת פשוט בתכלית. לדידה לא חשוב אם רש"י המציא את הסיפור (רעיון עוועים מטופש אותו אין היא שוללת) או שהיה לו מקור בלתי ידוע. העיקר שמצאנו סוף אחר לסיפור בספרו של רב נסים גאון. העדפת גרסתו של ר´ נסים גאון, כמובן, אינה רציונלית ואינה מסקנה של חקירה מדעית, אלא נובעת מגישה רגשנית. על פי הציטוט מר´ נסים גאון "הלך [ר´ מאיר] לקח את אשתו וכל מה שהיה לו ועבר אל עראק (בבל)…". העובדה שהסיפור כפי שמובא מר´ נסים גאון אינו עולה בקנה אחד עם האמור בתלמוד וקריאה ביקורתית שלו מעלה את השאלה שמא ר´ נסים גאון הוא המשנה מהאמת מפני כבודם של ר´ מאיר ואשתו אינה חשובה לכותבת. (אגב, ר´ מאיר היה בעלה של ברוריה ולא "בן-זוגה"). שהרי מה שחשוב לה הוא לא האמת, ובוודאי שלא "אמיתה של תורה", אלא ש"סוף זה משמר את היחסים התקינים ושותפות הגורל הזוגית של רבי מאיר וברוריה, כמו גם על כבודם". ומאז הם חיים יחד, באושר ובעושר עד היום הזה… לילה טוב ילדות.

    נו באמת, אז הרמב"ם לא צדק?

    _________________
    מעניין שסופו המביש של יוחנן כה"ג, שאחרי שמונים שנה בכהונה גדולה נהיה צדוקי, עדיין לא הטריד איש עד כדי חיפוש happy end לסיפור. ניצחונם של הצדוקים בצודם כהן-גדול זה ברשתם אינו מאיים על שלוותם של החכמים כמו למדנותה של ברוריה.
    למעלה מן הצורך אשאל: אם אכן רש"י בדה את סופה של ברוריה מלבו הכיצד לא קם עד ימינו אלה שום חכם אחר, למשל, מבעלי התוספות (ובהם – מבני בנותיו של רש"י) ושואל "מנא הני מלי"? אלא שעצם הרעיון שרש"י יבדה סיפור כזה מלבו ויוציא על ברוריה שם רע שכזה הוא כה מטומטם עד שאיני מוצא טעם להתווכח עמו. זוהי עוד דוגמא ל"הוצאת דברי תורה לדברי הבאי".
    עצם הגישה של הכותבת וה"חוקרים" שהיא מצטטת לרש"י ולחז"ל מזכירה את ביקורתו של הראי"ה קוק על אותם "גמדים קטנים טרוטי עיניים" המבקשים לשפוט את שיר השירים על פי אמות המידה הספרותיות הקטנות שלהם. יותר משהמאמר מלמד על ר´ מאיר וברוריה אשתו, על חז"ל או על רש"י, הוא מלמד על הכותבת וה"חוקרים".

  2. בתחילת מאמרה ´סוף חדש למעשה ברוריה´, אומרת ד"ר בקון כי סופו המביש של מעשה ברוריה (רש"י, קידושין דף פ) (א) אינו מתאים לאופייה של ברוריה* (ב) מפריע לנשות דורנו המלומדות להזדהות עם ברוריה.
    לפיכך, בחפשה פתרונות לשתי הבעיות הנ"ל, סוקרת ד"ר בקון באריכות פרשנויות והערכות שונות של זמננו, עד שהיא מגיעה בסוף דבריה אל רבנו ניסים מקירואן, בעל ´חיבור יפה מן הישועה´. בחיבורו זה הוא מספר את הצלתה של אחותה של ברוריה, ומסיים בכך שרבי מאיר לקח את אשתו ורכושו והלך לעירק (בבל). זהו, בעיני הכותבת, סיום ראוי ההולם את אופייה של ברוריה וממילא מאפשר את ההזדהות עמה.
    אולם לעניות דעתי, רבנו ניסים מקירואן אינו פותר את הבעיות שהעלתה ד"ר בקון, מן הטענות הבאות:
    א) סיפורו איננו על ברוריה, אלא על אחותה. את השם ´מעשה ברוריה´ כותב התלמוד, ולפי רבנו ניסים השם היה צריך להיות ´מעשה דאחות דברוריה´. לצערי לא היה באפשרותי לבדוק תחת איזה שם כתב רבנו ניסים את הסיפור בחיבורו, ואני מציע לכותבת לבדוק זאת, אבל התלמוד כאמור מזכיר את ´מעשה ברוריה´.
    ב) לפי דברי הכותבת עצמה, מטרת רבנו ניסים בסיפוריו היתה ´לעודד את הקוראים דרך סיפורים מהתלמוד ומקורות נוספים על האפשרות של הצלה מפורענות´. ברור אם כן, למעלה מכל ספק לעניות דעתי, שמכיוון שבסיפור ברוריה של רש"י אין שום מרכיב של הצלה מפורענות (אלא ההפך מכך), השמיט אותו רבנו ניסים מסיפורו וקשר את בריחתו של רבי מאיר להצלתה של אחותה של ברוריה. כלומר, אין במעשה ברוריה של רבנו ניסים סוף אלטרנטיבי לזה של רש"י, אלא רבנו ניסים כלל אינו מספר את מעשה ברוריה.
    להלן ברצוני להגיב בשתי נקודות נוספות:
    א) הכותבת מעלה את ההשערה, ואף מצטטת חוקרים הסבורים, שרש"י ´המציא´ את הסיפור. רוצה אני לקוות כי אך רגע של חולשת דעת הביאה את הכותבת להשערה כוזבת זו. האם נעלם מעיני הכותבת כי רש"י לא בוש לומר ´איני יודע´ בכמה וכמה מקרים, עד שהיא עושה אותו בדאי?! והלא גם לסיפורו של רבנו ניסים הנ"ל אין שום מקור נוסף, אלא כל מעלתו שהוא מתקבל על דעת הכותבת, ומה בכך? האם יכולה הכותבת להצביע על מקרים נוספים שבהם רש"י ´המציא´ סיפורים, כדי לתמוך בהשערתה?
    ב) הערה אחרונה, והיא החשובה ביותר בעיני. מה בעצם מפריע לד"ר בקון? שברוריה החכמה, הבקיאה, החריפה והצדיקה נכשלה בפח הקשה שטמן לה בעלה? וכי מלאך היא ברוריה או בן אנוש? והעובדה המצערת שהיא חנקה את עצמה לאחר מכן, האם צריך להיות פסיכולוג מדופלם כדי להבין שלא יכלה לשאת את החרפה ממרומי גדולתה? גדולים וטובים מימי דוד המלך והלאה נכשלו ואין זה צריך להפריע לנו להזדהות עם גדולתם. אדרבה, התלמוד עצמו, בהימנעו מסיפור פרטי מעשה ברוריה מחד, ובהביאו סיפורים רבים על גדולתה מאידך, כמו אומר לנו: ´הניחו את הטפל והתרכזו בעיקר´. רש"י, עליו טפלה ד"ר בקון האשמה כבדה, בגלותו את הפרטים, רק מלמדנו את חשיבותה של ברוריה בעיני התלמוד, שלא ביטל ואף לא המעיט במאומה את דמותה.

  3. מאז שנתקלתי לראשונה באותה אגדה שמביא רש"י בדבר קיצה של ברוריה, אשת ר´ מאיר, ולמעשה קיצו שלו גם כן, הטריד אותי הסיפור. הוא פשוט לא נדבק. בענין זה אני מאד מזדהה עם ד"ר בקון בשאיפתה למצוא דרך מוצא מן המצוקה שסיפור זה מותיר בקורא. עמנואל שלו מסתיג מן הדרך שבוחרת ד"ר בקון וטעמיו עמו. ברצוני להציג מספר זויות שלא נזכרו במאמרים הנ"ל.
    נקודת המוצא שלי היא כמו של הרב הנקין. גם אם נאמר שברוריה נכשלה בפח קשה של עריות, יצר שכוחו הרב ידוע וגדולים וטובים נפלו בו בעבר (במקרא) או כמעט נפלו בו (בתלמוד), שלא לדבר על ההווה, הרי שאין להסביר את כשלונו של ר´ מאיר שטמן פח כזה לרעיתו, מעשה שקל שבקלים אינו עושה כן . וכי במה שונה הוא מרבו שסרח ונקרא ´אחר´ ?, מילא ברוריה שנכשלה בכוחו של יצר הרע של עריות, מה הכשיל את ר´ מאיר ? הכבוד הגברי האבוד ? הקנאה ? אין לרגשות אלו זכר במקורות. נראה בפשיטות שסיפור כזה לא מתאים לא לברוריה וכלש"כ לא לר´ מאיר.
    האם רש"י ´המציא´ אגדה זו ? עמנואל שלו מתחלחל למשמע הרעיון . אבל לאמיתו של דבר אין צורך ברעיון כה רדיקלי. האם אין זה מן הנמנע שידים זרות חלו ברש"י באי זה זמן מן הזמנים ? השערה זו אין לה אמנם על מה לסמוך (למיטב ידיעתי אין כ"י של רש"י שאגדה זו אינה מופיעה בו), אבל מן הראוי לחקור את דרכו של רש"י ומקורותיו על מנת להגיע לאיזו שהיא מסקנה בענין. כל עוד לא בוצע דבר זה, אין לנו אלא לנקוט דרכו של הרמב"ם : "כשתראה דבר מדבריהם שהדעת מרחיק אותו תעמוד ותתבונן בו ודע שהוא חידה ומשל, ותשכב עשוק הלב וטירוד הרעיון בחיבורו ובסברתו ותחשוב למצא כוונת השכל ואמונת היושר…"
    עד אז, מוטב שנתרכז בדברים הברורים על ברוריה, דברי הגמרא שאינם מותירים ספק לגבי דמותה כאשה חכמה חריפה ושנונה.

  4. משום כבודם של ברוריה ור´ מאיר ברצוני להגיב על דבריו של מר שלו, שהשיג על דיונה הממצה של ד"ר ברנדה בקון. באחד מטיעוניו הצדק עמו. קשה להניח שרש"י ´המציא´ את הסיפור על בגידתה והתאבדותה של ברוריה. חלילה לאותו צדיק וחסיד שהאמת היתה נר לרגליו שיבדה מליבו סיפור נורא כזה. קרוב לוודאי שמדובר במסורת פרשנית שהיתה בידו, וכבר הערתי על כך בספרי ´חסידות ומורדות´ (עמ´ 271). בשאר טיעוניו של מר שלו קשה להסכים עמו.
    א) לדעתו, ´ברור למעלה מכל ספק שמכיוון שבסיפור ברוריה של רש"י אין שום מרכיב של הצלה מפורענות (אלא ההיפך מכך), השמיט אותו רבנו ניסים מסיפורו וקשר את בריחתו של ר´ מאיר להצלתה של אחותה של ברוריה´. סברה זו בנויה על הנחה מוטעית שר´ ניסים הביא בספרו ´חיבור יפה מהישועה´ רק סיפורים שיש בהם מרכיב של ´הצלה מפורענות´. אך אליבא דאמת הביא ר´ ניסים לרוב גם סיפורים אחרים, שאין בהם כלל דברי נחמה אלא יש בהם הטפת מוסר ודברי חינוך. וכבר העיר על כך המהדיר של הספר, פרופ´ ח"ז הירשברג ז"ל (במבוא, עמ´ 52: ´המחבר עצמו הכניס לספרו גם עניינים, שאין להם כל קשר לניחום אבלים ואף לא לנחמה´). יתר על כן, ר´ ניסים הביא בספרו זה סיפורים על נשים בוגדניות וצבועות ועל כאלה שעסקו בכישוף. כל זאת כמסר חינוכי לבריות, עד כמה יש להיזהר בבחירת אישה ראויה. במיוחד הדגיש את הסכנה שהאישה תתפתה ותפתה אחרים גם לאחר נישואיה (כגון פרקים יב, כה בספרו). וכבר העיר הירשברג במבואו (עמ´ 80): ´בכלל תופסים המעשים על קלות דעתן של נשים ותככיהן מקום נרחב בספר´. ואכן מסקנתו המפורשת של ר´ ניסים היא: ´אין אשה שלמה כראוי´ (עמ´ לג). הסיפור על ´בגידתה´ של ברוריה הצדקת החכמה היה משרת בבירור מטרה זו, ובהחלט היה מקום להביאו.
    ב) נכון הוא ש´סיפורו של ר´ ניסים איננו על ברוריה אלא על אחותה´, אך אין בכך כלל כדי להמעיט מערך המסורת של ר´ ניסים על גורלה של ברוריה שברחה יחד עם בעלה לבבל. ההנחה הברורה של התלמוד (עבודה זרה יח, ע"ב) היא שהיו שני ´מעשים´: אחד קשור באחות והשני בברוריה. שניהם התרחשו בפועל ואין הם סותרים זה את זה. ברור שכל מפרשי התלמוד בימי הביניים, ובהם רש"י ור´ ניסים, הבינו כך את הדברים. הספק היחיד שמעלה התלמוד הוא איזה משני המעשים הללו גרם לר´ מאיר לברוח מארץ ישראל לבבל. אילו היתה בידיו של ר´ ניסים מסורת דומה לזו של רש"י ש´מעשה ברוריה´ משמעו בגידתה, התאבדותה ובריחתו של ר´ מאיר לבדו לבבל, כי אז לא היה כותב בפירוש המעשה הראשון, שר´ מאיר ברח עם אשתו לבבל (´לקח את אשתו וכל מה שהיה לו ועבר אל עראק´). סיפור מעשה ההצלה של האחות היה נשאר שלם ומרשים, גם אילו לא כלל בסיפור הבריחה את התיבה ´אשתו´. מי שבהסבר מעשה האחות החזיק בידו מסורת על בריחת ברוריה עם בעלה לבבל, שוב לא יכול היה, בשום פנים, לפרש את ´מעשה ברוריה´ כמוצע בפרושו של רש"י. אפשר, שמר שלו לא היה מודע למסקנה העולה מטיעוניו. בנסותו להגן על רש"י, שלא היה בודה דברים מליבו, העלה מר שלו חשד דומה כלפי ר´ ניסים, שהוא כביכול סילף את המציאות כדי לנחם את הבריות, וסיפר על הצטרפות ברוריה לבריחה. ספק אם מר שלו היה עושה כן, לו ידע שמדובר באחד מגדולי חכמי ישראל בימי הביניים שעמד בראש הישיבה בקירואן יחד עם חברו הדגול רבנו חננאל (הר"ח). כדאי לעיין בספרו המפואר של פרופ´ שרגא אברמסון ז"ל על ר´ ניסים ´גאון´, שקדם לרש"י בכשני דורות כדי להבין את גודל מעלתו ואת קשרו ההדוק אל תורתם ומסורותיהם של גאוני בבל. אברמסון אף הדגיש ש´לא לחנם אמרו עליו שדבריו מקובלים מפי הגאונים´. ולא בכדי ייחסו התוספות ערך רב למסורות הפרשניות שהיו באותה עת במרכז בצפון אפריקה, ראו את דברי רבנו חננאל כדברי קבלה ולעתים קרובות אף העדיפו אותן על המסורות שהיו בידי רש"י.
    ג) בטיעונו האחרון מעלה מר שלו פליאה על כל המהומה סביב פרשת ברוריה: ´מה בעצם מפריע לד"ר בקון? שברוריה החכמה, הבקיאה, החריפה והצדיקה נכשלה בפח הקשה שטמן לה בעלה? וכי מלאך היא ברוריה או בן אנוש?… גדולים וטובים מימי דוד המלך והלאה נכשלו ואין זה צריך להפריע לנו להזדהות עם גדולתם´. חבל שבנקל הוא נכון להמעיט מעוצמתה הרוחנית של ברוריה. ואולם יש כאן בעיה חריפה פי כמה: בכל דבריו לא נזקק מר שלו, ולו פעם אחת, לתמיהה הגדולה העולה מסיפור המעשה על פי רש"י: התנהגותו של ר´ מאיר. כיצד יכול תלמיד חכם דגול, אחד מגדולי התנאים, לטמון פח לאדם אחר ולהכשילו, ובמיוחד לאשת חיקו. והרי הוא עובר במפורש על הלאו ´לפני עיוור לא תיתן מכשול´. גם אם ברוריה "´לגלגה´ על דברי חכמים שנשים דעתן קלה, כלום יש בכך הצדקה למעשה נורא מעין זה? כיצד היינו שופטים אותה, לו טמנה פח דומה לבעלה וביקשה מעלמת חן לפתותו במשך שנים?! והרי כבר למדונו רבותינו שאין אפיטרופוס לעריות. העובדה שברוריה היא ´בן אנוש ולא מלאך´, דווקא מכבידה על ההנחה שר´ מאיר היה מרשה לעצמו להכשילה בצורה כה קשה.
    ד) אמנם, אין ביכולתנו לדעת מה היתה המסורת הפרשנית האלטרנטיבית של ר´ ניסים על ´מעשה ברוריה´, שהיתה שונה לחלוטין מזו של רש"י. לדעתי, ניתן לשער מה היה טיבו של אותו מעשה. אביה של ברוריה, ר´ חנינא בן תרדיון, היה אויב מושבע של הרומאים והפר במפורש את הציווי שלהם שלא ללמד תורה ברבים. הוא נתפס על ידם והוצא להורג בשריפה (כאחד מ´עשרת הרוגי מלכות´). כמו כן הרגו הרומאים את אשתו ואת בנו ש´נתפש לליסטות´ עוד לפני שנהרגו הוריו. אפשר שנצטרף למרידות ברומאים, כפי שכבר הציעו מספר חוקרים. את אחותה של ברוריה הושיבו הרומאים ב´קובה של זונות´. כך הענישו את כל בני המשפחה, גם כדי ללמד לקח לאחרים. ומדוע יחוסו על הבת הנוספת, ברוריה? בדרך כלשהי שלא פורטה בתלמוד ניסו לפגוע גם בה. לכן נאלץ ר´ מאיר לברוח לבבל, שהיתה תחת שלטון הפרתים, מחוץ להשגת ידם של הרומאים. אילו ברח בשל הבושה מהתאבדותה של ברוריה, כמוצע בפירוש של רש"י, מה תועלת היתה בכך? הקשרים בין ארץ ישראל לבבל היו הדוקים מאד והסיפור היה מתפשט במהרה. רכילות אינה יודעת גבולות פיזיים. רק חשש מפגיעת הרומאים יכול לשמש הסבר סביר לבריחה. ואולי אין זה מקרה, שבמדרש הגדול לספר בראשית נאמר שהעונש שהוטל על הבת היה שאילצו אותה לעשות מלאכה בשבת (עמ´ תסז במהדורת מ´ מרגליות, ועל מקבילות ראה שם בהערות המהדיר). אמנם, מסתבר שמדובר בטעות, והכוונה להושבת האחות ב´קובה של זונות´, כמצוי במקורות מקבילים, אך מי יודע אם לא נשתמר בזאת הד למסורת כלשהי על ניסיון לפגוע בברוריה על ידי אילוצה לחלל את השבת. סביר הוא שהרומאים יחפצו לכפות על הבנות לעבור על מצוות הדת היהודית, שאביהן מסר נפשו עליהן. ברור שאין בהצעתנו זאת יותר מאשר השערה בלבד.
    כללו של דבר, לפנינו שתי מסורות פרשניות קדומות על ´מעשה ברוריה´, אחת מפורשת ואחת סתומה, וכל אחד יטול את הנראה בעיניו. אני מעדיף את המסורת הסתומה שלא נתפרשה די צורכה בדבריו של ר´ ניסים ההולמת לא רק את אישיותם של ר´ מאיר ושל ברוריה, אלא כאמור גם את הנסיבות ההיסטוריות.

  5. בעקבות הקריאה במאמרה של ד"ר בקון ברצוני להעיר הערות מספר לדבריה ולדברי החוקרים הנוספים שהביאה, וכן להוסיף את דעתי בנדון.
    א. נכון הוא שברוריה מוצגת בגמרא כאשה ת"ח אשר בקיאותה גדולה וחכמתה מרובה ואף דעתה ההלכתית מתקבלת במספר הלכות. רבי מאיר אישה מכבד את חכמתה ומקבל את דעתה למשל בעניין שכניו החוטאים. חריפותה ושנינותה באים לידי ביטוי בדבריה לאנשים שונים .
    פרוש רש"י לע"ז י"ח ע"ב על סופה המביש והטרגי הוא ספור קשה מאד שמכתים את דמותה של כל אשה הגונה ק"ו לגבי ברוריה, שהינה סמל ומופת לנשים מלומדות בנות דורנו. צודקת, אפוא, ד"ר בקון שסופה של ברוריה עפ"י ספור רש"י מקשה להזדהות עם דמותה. אך האם קושי זה יכול לקבוע שלא לקבל את פירוש רש"י? תמהני אם טיעון כזה יכול לעמוד במבחן המחקר המדעי.

    ב. הרב הנקין מצוטט במאמר כאומר ש"הסיפור מוזר מאוד, אינו מתקבל על הדעת וכו´…". גרעין הסיפור, לדעתו, היא בעובדה שלברוריה לא היה עם מי לשוחח לכן שוחחה ארוכות עם תלמיד. וכבר הכותבת העירה שהשערה זו חסרה בסיס מוצק. מה גם שברוריה יכולה הייתה, בהחלט, לנהל שיחות ברמתה עם אביה התנא רבי חנינא בן תרדיון או עם בן זוגה התנא רבי מאיר.

    ג. התיאוריה שהוצגה בשמו של פרופ´ בויארין ש"הסיפור מטרתו להוכיח את הטענה של רבי אליעזר ש"כל המלמד את בתו תורה כאילו לימדה תפלות" כאשר עפ"י תפישתם של חכמי בבל למדנותם של הנשים מביאה לפירוק המשפחה". לדעתי, לו זה היה נכון היה התלמוד עצמו, מחד, מספר בגלוי סיפור זה ולא משאיר אותו לפרש"י מאידך, מסתיר את הסיפורים שסיפר, המתארים את הזוגיות היפה ואת החוכמה שבה ניהלה ברוריה את חייה עם בעלה. בכך שהוא רק רמז ל"מעשה ברוריה" סימן שלא רצה לפרסם ולפגוע באשה כ"כ חשובה ומוערכת, ממילא כל הטענה נראית תלושה מן המציאות.

    ד. בדומה לכך, גם הטענה המובאת בשמה של פרופ´ רחל אדלר שסיפור זה ברש"י "מהווה אמצעי עבור חכמי התלמוד להצביע על חולשתה של ברוריה, אמצעי הדרוש להם בשל חוסר נוחותם ואי יכולתם להשלים עם העובדה שישנה אשה חכמה כמותם". אם כך הוא הדבר, מדוע חכמי התלמוד עצמם הסתירו סיפור זה? שכן אילו רש"י לא היה קם ומגלה לנו את סופה לא היינו יודעים לעולם, כי אשה אסור לה להפגין עצמאות בלמוד לעומת שלטון החכמים.

    ה. ד"ר טל אילן מצוטטת במאמר כמי שרואה בסיפור זה "המצאה" של רש"י אשר לקח מספר מרכיבים* לעגה של ברוריה לדברי חכמים, הסיפור על רבי מאיר שמתפתה לזנות הנמצא בסמוך בתלמוד וכן הסיפור עליה ועל רבי יוסי ההולכים בדרך אשר יחד משמשים בסיס לסיפור ברש"י. לפי תיאוריה זו רש"י היה בעל דמיון ספרותי אשר שימש כיוצר עצמאי בגמרא ולא כמפרשה בלבד. אינני מקבלת דעה זו. לי נראה, עפ"י מעשים נוספים שרש"י מפרט ובתלמוד מובאים בקצרה או שחסרים כלל, כי היו לרש"י מקורות נוספים מחוץ לתלמוד ועל סמך מקור זה הוא פרט ופרש ושום דבר לא המציא משלו. למשל: "מעשה דרב פפא". רש"י מספר בפסחים קי"ב ע"ב על רב פפא שהואשם ברצח תינוק נוכרי והוצרך לברוח מן המדינה. ספור זה אינו נמצא בתלמוד המספר עליו בקצרה בברכות ח´ ע"ב. המובא בקצרה (ברכות ח´ ע"ב).
    2. "מעשה חולדה ובור" תענית ח´ ע"א. רש"י בפירושו שם מביא אגדה על בחור וריבה שהחולדה והבור היו עדיהם. האגדה אינה נמצאת בגמרא כלל אבל נמצאת "בערוך השלם" ערך חל"ד שם מבואר המעשה באריכות .
    3. מעשה "נתן דצוציתא" במסכת שבת נ"ו ע"ב ומרחיב אותו עוד יותר בסנהדרין ל"ב ע"ב שם רש"י אומר: ומצאתי בספר הגדה. שלוש מעשיות אלו בנוסף "למעשה ברוריה" מחזקים את ההשערה שהיו לרש"י מסורות נוספות מחוץ לתלמוד כספר ההגדה שמוזכר לעיל אשר עליהן הוא הסתמך.

    ו. ד"ר בקון הנכבדה מעדיפה את סוף הסיפור לפי גרסתו של רבינו נסים מקירואן בספרו "חיבור יפה מן הישועה" משום שהוא ממתיק את הטעם המר מקריאת סיפורו של רש"י. סופה של ברוריה עפ"י רש"י אינו תואם את ציפיותיהם של האנשים והנשים, שבחרו להעניק את השם "ברוריה" לתנועת החלוצות הדתיות או לאולפנות ולמכללות. לענ"ד לא נכון מסיבה זו גרידא לבחור כך את הגירסא הנכונה, וגם השיקול איך היה לה יותר מתאים לסיים את חייה אינו יכול לקבוע זאת.

    אני מבקשת להוכיח כי דווקא פירושו של רש"י נראה הפירוש האוטנטי ל"מעשה ברוריה". הגמרא בע"ז י"ח ע"ב מספרת על רבי מאיר שיצא לבקשתה של אשתו להציל את אחותה מקובה של זונות שנישבת לשם. הוא שחרר את אחות אשתו ע"י ששלם כסף לשומר. לאחר מכן אומרת הגמרא שרבי מאיר ברח לבבל, ועל סיבת הבריחה ישנה מחלוקת: "איכא דאמרי משום האי מעשה" – שחקקו את דמותו בפתחה של רומי וצוו לתופסו מפני ששחרר את אחות אשתו, ואז הוצרך לברוח. "ואיכא דאמרי – ממעשה ברוריה". על כך מספר רש"י את ספורו הידוע שלפיו ר"מ ברח לבבל מחמת הבושה ממעשה אשתו.
    מקובל הכלל התלמודי "דאיכא דאמרי" האחרון היא דעת רוב החכמים בגמרא . אם כן מה ראה התלמוד להסתיר דעה זו ולא פרט ב"מעשה ברוריה"? אין זאת משום שכנראה היה במעשה זה קלון. התלמוד, מתוך שחס על כבודה של ברוריה כתלמיד חכם בפני עצמה וכאשת חבר לרבי מאיר, לא פרט מהו המעשה. אילו היה המעשה מחמיא לה, קרוב לודאי שהיה מסופר בפרוטרוט כמו שאר המעשים אודותיה. העובדה שרבי מאיר הוצרך לברוח בגללה לבבל רומזת שהיה כאן ספור קשה ביותר. לכן פרוש רש"י המספר מעשה מביש וטרגי אודותיה תואם בהחלט לעניין.
    לעצם מרכיבי הסיפור: הביטוי "נשים דעתן קלות עליהן" מוזכר במסכת קידושין דף פ´ ע"ב בקשר להלכות יחוד בהסבר הטעם לנאמר במשנה "לא יתייחד אדם עם שתי נשים". ברוריה, שמעה את דברי החכמים, לגלגה עליהם ולא הסכימה לדבריהם, שנשים נוחות להתפתות. רבי מאיר חש שלגלוגה של אשתו חרג מגבולות השנינות המותרת. בראותו את הסכנה של יציאה נגד דברי חכמים ופגיעה בהם, עשה מעשה והכשיל את אשתו, כדי שתתנסה באותו דבר שלגלגה עליו, ובעל-כורחה תודה לדבריהם. היא מתנסה בפיתוי ולשבחה ייאמר שעמדה בניסיון ימים רבים, אך בסופו של דבר נפלה בפח שטמן לה. כשנודע לה הדבר, שהתלמיד הוא שלוחו של רבי מאיר , חנקה עצמה, אז ברח רבי מאיר לבבל.

    לדעתי, דווקא הסוף הזה מוסיף מימד אנושי לאשה דגולה זו, שהגיע להישגים לימודיים ורוחניים גדולים. רואים אנו, שאין לאדם להאמין בעצמו עד יום מותו (עפ"י אבות ד´ ב´), גם צדיקים וצדיקות כברוריה ובעלה עלולים לחטוא "כי אין אדם בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" (קהלת ז´ כ´). כן אנו לומדים עד כמה כל אדם באשר הוא, אפילו איש מעלה צדיק וחכם, חייב בכבוד חכמים ואסור לו ללגלג על דבריהם גם אם אינם מובנים או שקשה לקבלם.

    נראה לי, שגם בדורנו ניתן להסכים עם מסרים אלו הנובעים מ"מעשה ברוריה".
    ברוריה פלונצ´ק פתח תקוה

  6. הכותבת מחפשת "סיום אחר לסיפור". למה? כיון ש"סופה המביש של ברוריה מעיב על הזדהותנו המלאה איתה". כלומר, הכותבת מצהירה מראש שלא חקר האמת העובדתית לנגד עיניה, אלא חיפוש happy end לסיפור חייה של ברוריה כיון שהסיפור המובא ברש"י גורם לה אי נוחות. חוסר הנוחות הזה מביאה אף לצטט "חוקרת" הטוענת ש"הסיפור ברש"י מהווה אמצעי עבור חכמי התלמוד להצביע על חולשתה של ברוריה, אמצעי הדרוש להם בשל חוסר נוחותם ואי-יכולתם להשלים עם העודה שישנה אישה חכמה כמותם". כמובן, איך לא חשבונו על זה קודם? ברור(יה…) שרבי עקיבא ("שלי ושלכם – שלה הוא", זוכרות?), ושאר החכמים, שנתם נודדת בלילות בגלל למדנותה של ברוריה והם נאספים באיזה מרתף אפל בבני-ברק ומספרים לשון-הרע על ברוריה כל אותו הלילה … אלא שהחכמים אינם מעזים להעלות את ה"לשון הרע" הזה על הכתב עד שבא רש"י, שהיו לו לא אחת אלא שלוש נשים למדניות בביתו ר"ל, (עובדה שה"חוקרת" המלומדת השמיטה משום מה), והוא כבר לא יכול להתאפק. למען האמת, אחרי גיבוב כזה של דברי הבל אפילו "השערתה" של טל אילן שרש"י פשוט המציא את הסיפור כבר לא נראית כל כך אינפנטילית . אמנם רש"י אינו נרתע מלהודות בפה מלא ובלא מעט מקומות ש"לא ידעתי פירושו", אך כדי להכפיש את האישה הלמדנית מותר לבדות כל לשון הרע ורכילות. עפ"ל .

    ה"פתרון" של הכותבת פשוט בתכלית. לדידה לא חשוב אם רש"י המציא את הסיפור (רעיון עוועים מטופש אותו אין היא שוללת) או שהיה לו מקור בלתי ידוע. העיקר שמצאנו סוף אחר לסיפור בספרו של רב נסים גאון. העדפת גרסתו של ר´ נסים גאון, כמובן, אינה רציונלית ואינה מסקנה של חקירה מדעית, אלא נובעת מגישה רגשנית. על פי הציטוט מר´ נסים גאון "הלך [ר´ מאיר] לקח את אשתו וכל מה שהיה לו ועבר אל עראק (בבל)…". העובדה שהסיפור כפי שמובא מר´ נסים גאון אינו עולה בקנה אחד עם האמור בתלמוד וקריאה ביקורתית שלו מעלה את השאלה שמא ר´ נסים גאון הוא המשנה מהאמת מפני כבודם של ר´ מאיר ואשתו אינה חשובה לכותבת. (אגב, ר´ מאיר היה בעלה של ברוריה ולא "בן-זוגה"). שהרי מה שחשוב לה הוא לא האמת, ובוודאי שלא "אמיתה של תורה", אלא ש"סוף זה משמר את היחסים התקינים ושותפות הגורל הזוגית של רבי מאיר וברוריה, כמו גם על כבודם". ומאז הם חיים יחד, באושר ובעושר עד היום הזה… לילה טוב ילדות.

    נו באמת, אז הרמב"ם לא צדק?

    _________________
    מעניין שסופו המביש של יוחנן כה"ג, שאחרי שמונים שנה בכהונה גדולה נהיה צדוקי, עדיין לא הטריד איש עד כדי חיפוש happy end לסיפור. ניצחונם של הצדוקים בצודם כהן-גדול זה ברשתם אינו מאיים על שלוותם של החכמים כמו למדנותה של ברוריה.
    למעלה מן הצורך אשאל: אם אכן רש"י בדה את סופה של ברוריה מלבו הכיצד לא קם עד ימינו אלה שום חכם אחר, למשל, מבעלי התוספות (ובהם – מבני בנותיו של רש"י) ושואל "מנא הני מלי"? אלא שעצם הרעיון שרש"י יבדה סיפור כזה מלבו ויוציא על ברוריה שם רע שכזה הוא כה מטומטם עד שאיני מוצא טעם להתווכח עמו. זוהי עוד דוגמא ל"הוצאת דברי תורה לדברי הבאי".
    עצם הגישה של הכותבת וה"חוקרים" שהיא מצטטת לרש"י ולחז"ל מזכירה את ביקורתו של הראי"ה קוק על אותם "גמדים קטנים טרוטי עיניים" המבקשים לשפוט את שיר השירים על פי אמות המידה הספרותיות הקטנות שלהם. יותר משהמאמר מלמד על ר´ מאיר וברוריה אשתו, על חז"ל או על רש"י, הוא מלמד על הכותבת וה"חוקרים".

  7. בתחילת מאמרה ´סוף חדש למעשה ברוריה´, אומרת ד"ר בקון כי סופו המביש של מעשה ברוריה (רש"י, קידושין דף פ) (א) אינו מתאים לאופייה של ברוריה* (ב) מפריע לנשות דורנו המלומדות להזדהות עם ברוריה.
    לפיכך, בחפשה פתרונות לשתי הבעיות הנ"ל, סוקרת ד"ר בקון באריכות פרשנויות והערכות שונות של זמננו, עד שהיא מגיעה בסוף דבריה אל רבנו ניסים מקירואן, בעל ´חיבור יפה מן הישועה´. בחיבורו זה הוא מספר את הצלתה של אחותה של ברוריה, ומסיים בכך שרבי מאיר לקח את אשתו ורכושו והלך לעירק (בבל). זהו, בעיני הכותבת, סיום ראוי ההולם את אופייה של ברוריה וממילא מאפשר את ההזדהות עמה.
    אולם לעניות דעתי, רבנו ניסים מקירואן אינו פותר את הבעיות שהעלתה ד"ר בקון, מן הטענות הבאות:
    א) סיפורו איננו על ברוריה, אלא על אחותה. את השם ´מעשה ברוריה´ כותב התלמוד, ולפי רבנו ניסים השם היה צריך להיות ´מעשה דאחות דברוריה´. לצערי לא היה באפשרותי לבדוק תחת איזה שם כתב רבנו ניסים את הסיפור בחיבורו, ואני מציע לכותבת לבדוק זאת, אבל התלמוד כאמור מזכיר את ´מעשה ברוריה´.
    ב) לפי דברי הכותבת עצמה, מטרת רבנו ניסים בסיפוריו היתה ´לעודד את הקוראים דרך סיפורים מהתלמוד ומקורות נוספים על האפשרות של הצלה מפורענות´. ברור אם כן, למעלה מכל ספק לעניות דעתי, שמכיוון שבסיפור ברוריה של רש"י אין שום מרכיב של הצלה מפורענות (אלא ההפך מכך), השמיט אותו רבנו ניסים מסיפורו וקשר את בריחתו של רבי מאיר להצלתה של אחותה של ברוריה. כלומר, אין במעשה ברוריה של רבנו ניסים סוף אלטרנטיבי לזה של רש"י, אלא רבנו ניסים כלל אינו מספר את מעשה ברוריה.
    להלן ברצוני להגיב בשתי נקודות נוספות:
    א) הכותבת מעלה את ההשערה, ואף מצטטת חוקרים הסבורים, שרש"י ´המציא´ את הסיפור. רוצה אני לקוות כי אך רגע של חולשת דעת הביאה את הכותבת להשערה כוזבת זו. האם נעלם מעיני הכותבת כי רש"י לא בוש לומר ´איני יודע´ בכמה וכמה מקרים, עד שהיא עושה אותו בדאי?! והלא גם לסיפורו של רבנו ניסים הנ"ל אין שום מקור נוסף, אלא כל מעלתו שהוא מתקבל על דעת הכותבת, ומה בכך? האם יכולה הכותבת להצביע על מקרים נוספים שבהם רש"י ´המציא´ סיפורים, כדי לתמוך בהשערתה?
    ב) הערה אחרונה, והיא החשובה ביותר בעיני. מה בעצם מפריע לד"ר בקון? שברוריה החכמה, הבקיאה, החריפה והצדיקה נכשלה בפח הקשה שטמן לה בעלה? וכי מלאך היא ברוריה או בן אנוש? והעובדה המצערת שהיא חנקה את עצמה לאחר מכן, האם צריך להיות פסיכולוג מדופלם כדי להבין שלא יכלה לשאת את החרפה ממרומי גדולתה? גדולים וטובים מימי דוד המלך והלאה נכשלו ואין זה צריך להפריע לנו להזדהות עם גדולתם. אדרבה, התלמוד עצמו, בהימנעו מסיפור פרטי מעשה ברוריה מחד, ובהביאו סיפורים רבים על גדולתה מאידך, כמו אומר לנו: ´הניחו את הטפל והתרכזו בעיקר´. רש"י, עליו טפלה ד"ר בקון האשמה כבדה, בגלותו את הפרטים, רק מלמדנו את חשיבותה של ברוריה בעיני התלמוד, שלא ביטל ואף לא המעיט במאומה את דמותה.

  8. מאז שנתקלתי לראשונה באותה אגדה שמביא רש"י בדבר קיצה של ברוריה, אשת ר´ מאיר, ולמעשה קיצו שלו גם כן, הטריד אותי הסיפור. הוא פשוט לא נדבק. בענין זה אני מאד מזדהה עם ד"ר בקון בשאיפתה למצוא דרך מוצא מן המצוקה שסיפור זה מותיר בקורא. עמנואל שלו מסתיג מן הדרך שבוחרת ד"ר בקון וטעמיו עמו. ברצוני להציג מספר זויות שלא נזכרו במאמרים הנ"ל.
    נקודת המוצא שלי היא כמו של הרב הנקין. גם אם נאמר שברוריה נכשלה בפח קשה של עריות, יצר שכוחו הרב ידוע וגדולים וטובים נפלו בו בעבר (במקרא) או כמעט נפלו בו (בתלמוד), שלא לדבר על ההווה, הרי שאין להסביר את כשלונו של ר´ מאיר שטמן פח כזה לרעיתו, מעשה שקל שבקלים אינו עושה כן . וכי במה שונה הוא מרבו שסרח ונקרא ´אחר´ ?, מילא ברוריה שנכשלה בכוחו של יצר הרע של עריות, מה הכשיל את ר´ מאיר ? הכבוד הגברי האבוד ? הקנאה ? אין לרגשות אלו זכר במקורות. נראה בפשיטות שסיפור כזה לא מתאים לא לברוריה וכלש"כ לא לר´ מאיר.
    האם רש"י ´המציא´ אגדה זו ? עמנואל שלו מתחלחל למשמע הרעיון . אבל לאמיתו של דבר אין צורך ברעיון כה רדיקלי. האם אין זה מן הנמנע שידים זרות חלו ברש"י באי זה זמן מן הזמנים ? השערה זו אין לה אמנם על מה לסמוך (למיטב ידיעתי אין כ"י של רש"י שאגדה זו אינה מופיעה בו), אבל מן הראוי לחקור את דרכו של רש"י ומקורותיו על מנת להגיע לאיזו שהיא מסקנה בענין. כל עוד לא בוצע דבר זה, אין לנו אלא לנקוט דרכו של הרמב"ם : "כשתראה דבר מדבריהם שהדעת מרחיק אותו תעמוד ותתבונן בו ודע שהוא חידה ומשל, ותשכב עשוק הלב וטירוד הרעיון בחיבורו ובסברתו ותחשוב למצא כוונת השכל ואמונת היושר…"
    עד אז, מוטב שנתרכז בדברים הברורים על ברוריה, דברי הגמרא שאינם מותירים ספק לגבי דמותה כאשה חכמה חריפה ושנונה.

  9. משום כבודם של ברוריה ור´ מאיר ברצוני להגיב על דבריו של מר שלו, שהשיג על דיונה הממצה של ד"ר ברנדה בקון. באחד מטיעוניו הצדק עמו. קשה להניח שרש"י ´המציא´ את הסיפור על בגידתה והתאבדותה של ברוריה. חלילה לאותו צדיק וחסיד שהאמת היתה נר לרגליו שיבדה מליבו סיפור נורא כזה. קרוב לוודאי שמדובר במסורת פרשנית שהיתה בידו, וכבר הערתי על כך בספרי ´חסידות ומורדות´ (עמ´ 271). בשאר טיעוניו של מר שלו קשה להסכים עמו.
    א) לדעתו, ´ברור למעלה מכל ספק שמכיוון שבסיפור ברוריה של רש"י אין שום מרכיב של הצלה מפורענות (אלא ההיפך מכך), השמיט אותו רבנו ניסים מסיפורו וקשר את בריחתו של ר´ מאיר להצלתה של אחותה של ברוריה´. סברה זו בנויה על הנחה מוטעית שר´ ניסים הביא בספרו ´חיבור יפה מהישועה´ רק סיפורים שיש בהם מרכיב של ´הצלה מפורענות´. אך אליבא דאמת הביא ר´ ניסים לרוב גם סיפורים אחרים, שאין בהם כלל דברי נחמה אלא יש בהם הטפת מוסר ודברי חינוך. וכבר העיר על כך המהדיר של הספר, פרופ´ ח"ז הירשברג ז"ל (במבוא, עמ´ 52: ´המחבר עצמו הכניס לספרו גם עניינים, שאין להם כל קשר לניחום אבלים ואף לא לנחמה´). יתר על כן, ר´ ניסים הביא בספרו זה סיפורים על נשים בוגדניות וצבועות ועל כאלה שעסקו בכישוף. כל זאת כמסר חינוכי לבריות, עד כמה יש להיזהר בבחירת אישה ראויה. במיוחד הדגיש את הסכנה שהאישה תתפתה ותפתה אחרים גם לאחר נישואיה (כגון פרקים יב, כה בספרו). וכבר העיר הירשברג במבואו (עמ´ 80): ´בכלל תופסים המעשים על קלות דעתן של נשים ותככיהן מקום נרחב בספר´. ואכן מסקנתו המפורשת של ר´ ניסים היא: ´אין אשה שלמה כראוי´ (עמ´ לג). הסיפור על ´בגידתה´ של ברוריה הצדקת החכמה היה משרת בבירור מטרה זו, ובהחלט היה מקום להביאו.
    ב) נכון הוא ש´סיפורו של ר´ ניסים איננו על ברוריה אלא על אחותה´, אך אין בכך כלל כדי להמעיט מערך המסורת של ר´ ניסים על גורלה של ברוריה שברחה יחד עם בעלה לבבל. ההנחה הברורה של התלמוד (עבודה זרה יח, ע"ב) היא שהיו שני ´מעשים´: אחד קשור באחות והשני בברוריה. שניהם התרחשו בפועל ואין הם סותרים זה את זה. ברור שכל מפרשי התלמוד בימי הביניים, ובהם רש"י ור´ ניסים, הבינו כך את הדברים. הספק היחיד שמעלה התלמוד הוא איזה משני המעשים הללו גרם לר´ מאיר לברוח מארץ ישראל לבבל. אילו היתה בידיו של ר´ ניסים מסורת דומה לזו של רש"י ש´מעשה ברוריה´ משמעו בגידתה, התאבדותה ובריחתו של ר´ מאיר לבדו לבבל, כי אז לא היה כותב בפירוש המעשה הראשון, שר´ מאיר ברח עם אשתו לבבל (´לקח את אשתו וכל מה שהיה לו ועבר אל עראק´). סיפור מעשה ההצלה של האחות היה נשאר שלם ומרשים, גם אילו לא כלל בסיפור הבריחה את התיבה ´אשתו´. מי שבהסבר מעשה האחות החזיק בידו מסורת על בריחת ברוריה עם בעלה לבבל, שוב לא יכול היה, בשום פנים, לפרש את ´מעשה ברוריה´ כמוצע בפרושו של רש"י. אפשר, שמר שלו לא היה מודע למסקנה העולה מטיעוניו. בנסותו להגן על רש"י, שלא היה בודה דברים מליבו, העלה מר שלו חשד דומה כלפי ר´ ניסים, שהוא כביכול סילף את המציאות כדי לנחם את הבריות, וסיפר על הצטרפות ברוריה לבריחה. ספק אם מר שלו היה עושה כן, לו ידע שמדובר באחד מגדולי חכמי ישראל בימי הביניים שעמד בראש הישיבה בקירואן יחד עם חברו הדגול רבנו חננאל (הר"ח). כדאי לעיין בספרו המפואר של פרופ´ שרגא אברמסון ז"ל על ר´ ניסים ´גאון´, שקדם לרש"י בכשני דורות כדי להבין את גודל מעלתו ואת קשרו ההדוק אל תורתם ומסורותיהם של גאוני בבל. אברמסון אף הדגיש ש´לא לחנם אמרו עליו שדבריו מקובלים מפי הגאונים´. ולא בכדי ייחסו התוספות ערך רב למסורות הפרשניות שהיו באותה עת במרכז בצפון אפריקה, ראו את דברי רבנו חננאל כדברי קבלה ולעתים קרובות אף העדיפו אותן על המסורות שהיו בידי רש"י.
    ג) בטיעונו האחרון מעלה מר שלו פליאה על כל המהומה סביב פרשת ברוריה: ´מה בעצם מפריע לד"ר בקון? שברוריה החכמה, הבקיאה, החריפה והצדיקה נכשלה בפח הקשה שטמן לה בעלה? וכי מלאך היא ברוריה או בן אנוש?… גדולים וטובים מימי דוד המלך והלאה נכשלו ואין זה צריך להפריע לנו להזדהות עם גדולתם´. חבל שבנקל הוא נכון להמעיט מעוצמתה הרוחנית של ברוריה. ואולם יש כאן בעיה חריפה פי כמה: בכל דבריו לא נזקק מר שלו, ולו פעם אחת, לתמיהה הגדולה העולה מסיפור המעשה על פי רש"י: התנהגותו של ר´ מאיר. כיצד יכול תלמיד חכם דגול, אחד מגדולי התנאים, לטמון פח לאדם אחר ולהכשילו, ובמיוחד לאשת חיקו. והרי הוא עובר במפורש על הלאו ´לפני עיוור לא תיתן מכשול´. גם אם ברוריה "´לגלגה´ על דברי חכמים שנשים דעתן קלה, כלום יש בכך הצדקה למעשה נורא מעין זה? כיצד היינו שופטים אותה, לו טמנה פח דומה לבעלה וביקשה מעלמת חן לפתותו במשך שנים?! והרי כבר למדונו רבותינו שאין אפיטרופוס לעריות. העובדה שברוריה היא ´בן אנוש ולא מלאך´, דווקא מכבידה על ההנחה שר´ מאיר היה מרשה לעצמו להכשילה בצורה כה קשה.
    ד) אמנם, אין ביכולתנו לדעת מה היתה המסורת הפרשנית האלטרנטיבית של ר´ ניסים על ´מעשה ברוריה´, שהיתה שונה לחלוטין מזו של רש"י. לדעתי, ניתן לשער מה היה טיבו של אותו מעשה. אביה של ברוריה, ר´ חנינא בן תרדיון, היה אויב מושבע של הרומאים והפר במפורש את הציווי שלהם שלא ללמד תורה ברבים. הוא נתפס על ידם והוצא להורג בשריפה (כאחד מ´עשרת הרוגי מלכות´). כמו כן הרגו הרומאים את אשתו ואת בנו ש´נתפש לליסטות´ עוד לפני שנהרגו הוריו. אפשר שנצטרף למרידות ברומאים, כפי שכבר הציעו מספר חוקרים. את אחותה של ברוריה הושיבו הרומאים ב´קובה של זונות´. כך הענישו את כל בני המשפחה, גם כדי ללמד לקח לאחרים. ומדוע יחוסו על הבת הנוספת, ברוריה? בדרך כלשהי שלא פורטה בתלמוד ניסו לפגוע גם בה. לכן נאלץ ר´ מאיר לברוח לבבל, שהיתה תחת שלטון הפרתים, מחוץ להשגת ידם של הרומאים. אילו ברח בשל הבושה מהתאבדותה של ברוריה, כמוצע בפירוש של רש"י, מה תועלת היתה בכך? הקשרים בין ארץ ישראל לבבל היו הדוקים מאד והסיפור היה מתפשט במהרה. רכילות אינה יודעת גבולות פיזיים. רק חשש מפגיעת הרומאים יכול לשמש הסבר סביר לבריחה. ואולי אין זה מקרה, שבמדרש הגדול לספר בראשית נאמר שהעונש שהוטל על הבת היה שאילצו אותה לעשות מלאכה בשבת (עמ´ תסז במהדורת מ´ מרגליות, ועל מקבילות ראה שם בהערות המהדיר). אמנם, מסתבר שמדובר בטעות, והכוונה להושבת האחות ב´קובה של זונות´, כמצוי במקורות מקבילים, אך מי יודע אם לא נשתמר בזאת הד למסורת כלשהי על ניסיון לפגוע בברוריה על ידי אילוצה לחלל את השבת. סביר הוא שהרומאים יחפצו לכפות על הבנות לעבור על מצוות הדת היהודית, שאביהן מסר נפשו עליהן. ברור שאין בהצעתנו זאת יותר מאשר השערה בלבד.
    כללו של דבר, לפנינו שתי מסורות פרשניות קדומות על ´מעשה ברוריה´, אחת מפורשת ואחת סתומה, וכל אחד יטול את הנראה בעיניו. אני מעדיף את המסורת הסתומה שלא נתפרשה די צורכה בדבריו של ר´ ניסים ההולמת לא רק את אישיותם של ר´ מאיר ושל ברוריה, אלא כאמור גם את הנסיבות ההיסטוריות.

  10. בעקבות הקריאה במאמרה של ד"ר בקון ברצוני להעיר הערות מספר לדבריה ולדברי החוקרים הנוספים שהביאה, וכן להוסיף את דעתי בנדון.
    א. נכון הוא שברוריה מוצגת בגמרא כאשה ת"ח אשר בקיאותה גדולה וחכמתה מרובה ואף דעתה ההלכתית מתקבלת במספר הלכות. רבי מאיר אישה מכבד את חכמתה ומקבל את דעתה למשל בעניין שכניו החוטאים. חריפותה ושנינותה באים לידי ביטוי בדבריה לאנשים שונים .
    פרוש רש"י לע"ז י"ח ע"ב על סופה המביש והטרגי הוא ספור קשה מאד שמכתים את דמותה של כל אשה הגונה ק"ו לגבי ברוריה, שהינה סמל ומופת לנשים מלומדות בנות דורנו. צודקת, אפוא, ד"ר בקון שסופה של ברוריה עפ"י ספור רש"י מקשה להזדהות עם דמותה. אך האם קושי זה יכול לקבוע שלא לקבל את פירוש רש"י? תמהני אם טיעון כזה יכול לעמוד במבחן המחקר המדעי.

    ב. הרב הנקין מצוטט במאמר כאומר ש"הסיפור מוזר מאוד, אינו מתקבל על הדעת וכו´…". גרעין הסיפור, לדעתו, היא בעובדה שלברוריה לא היה עם מי לשוחח לכן שוחחה ארוכות עם תלמיד. וכבר הכותבת העירה שהשערה זו חסרה בסיס מוצק. מה גם שברוריה יכולה הייתה, בהחלט, לנהל שיחות ברמתה עם אביה התנא רבי חנינא בן תרדיון או עם בן זוגה התנא רבי מאיר.

    ג. התיאוריה שהוצגה בשמו של פרופ´ בויארין ש"הסיפור מטרתו להוכיח את הטענה של רבי אליעזר ש"כל המלמד את בתו תורה כאילו לימדה תפלות" כאשר עפ"י תפישתם של חכמי בבל למדנותם של הנשים מביאה לפירוק המשפחה". לדעתי, לו זה היה נכון היה התלמוד עצמו, מחד, מספר בגלוי סיפור זה ולא משאיר אותו לפרש"י מאידך, מסתיר את הסיפורים שסיפר, המתארים את הזוגיות היפה ואת החוכמה שבה ניהלה ברוריה את חייה עם בעלה. בכך שהוא רק רמז ל"מעשה ברוריה" סימן שלא רצה לפרסם ולפגוע באשה כ"כ חשובה ומוערכת, ממילא כל הטענה נראית תלושה מן המציאות.

    ד. בדומה לכך, גם הטענה המובאת בשמה של פרופ´ רחל אדלר שסיפור זה ברש"י "מהווה אמצעי עבור חכמי התלמוד להצביע על חולשתה של ברוריה, אמצעי הדרוש להם בשל חוסר נוחותם ואי יכולתם להשלים עם העובדה שישנה אשה חכמה כמותם". אם כך הוא הדבר, מדוע חכמי התלמוד עצמם הסתירו סיפור זה? שכן אילו רש"י לא היה קם ומגלה לנו את סופה לא היינו יודעים לעולם, כי אשה אסור לה להפגין עצמאות בלמוד לעומת שלטון החכמים.

    ה. ד"ר טל אילן מצוטטת במאמר כמי שרואה בסיפור זה "המצאה" של רש"י אשר לקח מספר מרכיבים* לעגה של ברוריה לדברי חכמים, הסיפור על רבי מאיר שמתפתה לזנות הנמצא בסמוך בתלמוד וכן הסיפור עליה ועל רבי יוסי ההולכים בדרך אשר יחד משמשים בסיס לסיפור ברש"י. לפי תיאוריה זו רש"י היה בעל דמיון ספרותי אשר שימש כיוצר עצמאי בגמרא ולא כמפרשה בלבד. אינני מקבלת דעה זו. לי נראה, עפ"י מעשים נוספים שרש"י מפרט ובתלמוד מובאים בקצרה או שחסרים כלל, כי היו לרש"י מקורות נוספים מחוץ לתלמוד ועל סמך מקור זה הוא פרט ופרש ושום דבר לא המציא משלו. למשל: "מעשה דרב פפא". רש"י מספר בפסחים קי"ב ע"ב על רב פפא שהואשם ברצח תינוק נוכרי והוצרך לברוח מן המדינה. ספור זה אינו נמצא בתלמוד המספר עליו בקצרה בברכות ח´ ע"ב. המובא בקצרה (ברכות ח´ ע"ב).
    2. "מעשה חולדה ובור" תענית ח´ ע"א. רש"י בפירושו שם מביא אגדה על בחור וריבה שהחולדה והבור היו עדיהם. האגדה אינה נמצאת בגמרא כלל אבל נמצאת "בערוך השלם" ערך חל"ד שם מבואר המעשה באריכות .
    3. מעשה "נתן דצוציתא" במסכת שבת נ"ו ע"ב ומרחיב אותו עוד יותר בסנהדרין ל"ב ע"ב שם רש"י אומר: ומצאתי בספר הגדה. שלוש מעשיות אלו בנוסף "למעשה ברוריה" מחזקים את ההשערה שהיו לרש"י מסורות נוספות מחוץ לתלמוד כספר ההגדה שמוזכר לעיל אשר עליהן הוא הסתמך.

    ו. ד"ר בקון הנכבדה מעדיפה את סוף הסיפור לפי גרסתו של רבינו נסים מקירואן בספרו "חיבור יפה מן הישועה" משום שהוא ממתיק את הטעם המר מקריאת סיפורו של רש"י. סופה של ברוריה עפ"י רש"י אינו תואם את ציפיותיהם של האנשים והנשים, שבחרו להעניק את השם "ברוריה" לתנועת החלוצות הדתיות או לאולפנות ולמכללות. לענ"ד לא נכון מסיבה זו גרידא לבחור כך את הגירסא הנכונה, וגם השיקול איך היה לה יותר מתאים לסיים את חייה אינו יכול לקבוע זאת.

    אני מבקשת להוכיח כי דווקא פירושו של רש"י נראה הפירוש האוטנטי ל"מעשה ברוריה". הגמרא בע"ז י"ח ע"ב מספרת על רבי מאיר שיצא לבקשתה של אשתו להציל את אחותה מקובה של זונות שנישבת לשם. הוא שחרר את אחות אשתו ע"י ששלם כסף לשומר. לאחר מכן אומרת הגמרא שרבי מאיר ברח לבבל, ועל סיבת הבריחה ישנה מחלוקת: "איכא דאמרי משום האי מעשה" – שחקקו את דמותו בפתחה של רומי וצוו לתופסו מפני ששחרר את אחות אשתו, ואז הוצרך לברוח. "ואיכא דאמרי – ממעשה ברוריה". על כך מספר רש"י את ספורו הידוע שלפיו ר"מ ברח לבבל מחמת הבושה ממעשה אשתו.
    מקובל הכלל התלמודי "דאיכא דאמרי" האחרון היא דעת רוב החכמים בגמרא . אם כן מה ראה התלמוד להסתיר דעה זו ולא פרט ב"מעשה ברוריה"? אין זאת משום שכנראה היה במעשה זה קלון. התלמוד, מתוך שחס על כבודה של ברוריה כתלמיד חכם בפני עצמה וכאשת חבר לרבי מאיר, לא פרט מהו המעשה. אילו היה המעשה מחמיא לה, קרוב לודאי שהיה מסופר בפרוטרוט כמו שאר המעשים אודותיה. העובדה שרבי מאיר הוצרך לברוח בגללה לבבל רומזת שהיה כאן ספור קשה ביותר. לכן פרוש רש"י המספר מעשה מביש וטרגי אודותיה תואם בהחלט לעניין.
    לעצם מרכיבי הסיפור: הביטוי "נשים דעתן קלות עליהן" מוזכר במסכת קידושין דף פ´ ע"ב בקשר להלכות יחוד בהסבר הטעם לנאמר במשנה "לא יתייחד אדם עם שתי נשים". ברוריה, שמעה את דברי החכמים, לגלגה עליהם ולא הסכימה לדבריהם, שנשים נוחות להתפתות. רבי מאיר חש שלגלוגה של אשתו חרג מגבולות השנינות המותרת. בראותו את הסכנה של יציאה נגד דברי חכמים ופגיעה בהם, עשה מעשה והכשיל את אשתו, כדי שתתנסה באותו דבר שלגלגה עליו, ובעל-כורחה תודה לדבריהם. היא מתנסה בפיתוי ולשבחה ייאמר שעמדה בניסיון ימים רבים, אך בסופו של דבר נפלה בפח שטמן לה. כשנודע לה הדבר, שהתלמיד הוא שלוחו של רבי מאיר , חנקה עצמה, אז ברח רבי מאיר לבבל.

    לדעתי, דווקא הסוף הזה מוסיף מימד אנושי לאשה דגולה זו, שהגיע להישגים לימודיים ורוחניים גדולים. רואים אנו, שאין לאדם להאמין בעצמו עד יום מותו (עפ"י אבות ד´ ב´), גם צדיקים וצדיקות כברוריה ובעלה עלולים לחטוא "כי אין אדם בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" (קהלת ז´ כ´). כן אנו לומדים עד כמה כל אדם באשר הוא, אפילו איש מעלה צדיק וחכם, חייב בכבוד חכמים ואסור לו ללגלג על דבריהם גם אם אינם מובנים או שקשה לקבלם.

    נראה לי, שגם בדורנו ניתן להסכים עם מסרים אלו הנובעים מ"מעשה ברוריה".
    ברוריה פלונצ´ק פתח תקוה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*