לפני כעשרים וחמש שנים, בעקבות נשואים שניים, עברתי להתגורר ביישוב קהילתי קטן בשומרון. הגעתי לשם מקהילה ירושלמית משכילה מאד, עם נשים וגברים אקדמאים ובעלי מקצועות חופשיים, קהילה שהייתה אז די צעירה, עם פתיחות רבה, כמו בילויים משותפים, מסיבות עם, ריקודים מעורבים, וכן, גם רחצה מעורבת (כשהילדים היו עוד קטנים) והרגשת שייכות נהדרת.

עברתי ליישוב קטן, כ – 40 משפחות צעירות, אמנם עם פתיחות, מעורבות חברתית ובילויים משותפים, אבל בכל זאת עם הבדלים. במשך השנים ניסיתי והצלחתי לקדם עניינים פמיניסטיים במקום, לא בלי התנגדות. הנחתי שבמשך השנים הקהילה הירושלמית שעזבתי זזה גם היא עם רוח הזמן, אבל כשחזרתי לפני כשנתיים עקב מות אישי, התאכזבתי לגלות שהקהילה שלי בירושלים נשארה מאחור. ולא מצאתי בה את מקומי.

הרגשתי כאילו היישוב בשומרון נסע בזמן והצליח להשתנות, אמנם לאט ועם ויכוחים והתלבטויות, אבל ככל שעבר הזמן נראו שינויים קלים כמו קריאות נשים בשמחת תורה, ריקוד עם ספר תורה, עזרת-נשים באותה קומה, וילון שקוף ודק, שיחות ערניות בין החברים בנושאים שונים, ודווקא המניין בירושלים נשאר במקום, ואולי אף נסוג אחורנית.

אני ממש תמהה, מדוע הגברים שאינם מדקדקים בפרטי ההלכה ביומיום (לוקחים חלק בחברה מעורבת, שחיה וריקודים מעורבים ונשותיהם הולכות במכנסיים ואינן מכסות את הראש), מדוע הם נכנסים ממש להתקפת חרדה כאשר זה מגיע לבקשה להעביר את ספר התורה ליד המחיצה, כדי שגם הנשים תוכלנה לחלק כבוד לתורה. ההתנהגות שלהם ממש מוזרה: במקרה הטוב הם רק מסרבים; לפעמים הם נעתרים אבל עושים זאת עם חיוך מתנשא ופטרוני כאילו הם חלק מאיזה פורים שפיל; במקרה הגרוע ישנה התעלמות גמורה מרצון הנשים, וזאת על אף שזה התקבל לתקנון של בית הכנסת לפי בקשתי. יש לציין שכבר בתקנון נכתב במפורש, שאין לחייב את הגברים שמעבירים את ספר התורה ולקרב אותו לעזרת נשים, אלא שזו פעילות התנדבותית התלויה ברצון ובנכונות הגבר שזה תפקידו.

גם בגזרת דברי התורה המצב גרוע. לאחר מאמץ רב מאד הצליחו הנשים (עוד לפני שחזרתי לקהילה) לקבוע שבשבת מברכים אישה אומרת דבר תורה. אבל, נקבע ע"י הגבאים, שחס וחלילה לא בתוך בית הכנסת, לא מעזרת נשים, ובוודאי לא מהבימה בתוך עזרת הגברים. אלא אך ורק בזמן הקידוש, בעמידה, לעיתים ברחבת הכניסה של בית הכנסת.

אני תמהה מניין בא החשש העמוק הזה מכניסת אישה למרחב הגברי בבית הכנסת, במיוחד כיום, בשעה שמסביב קמים מניינים שוויוניים, עם הרבה מרחב ושיתוף לנשים אורתודוכסיות. מדוע הציונות הדתית הבורגנית, המנהלת אורח חיים מתון, לא מסוגלת לתת לאישה לשאת דברים בתוך בית הכנסת, בשם "כבוד הציבור"… ואם חלילה ספר התורה יעבור בין הנשים, שומו שמיים, האדמה תרעד.

במיוחד עצוב לי להודות, שלא מצאתי בבית הכנסת שותפות לתסכול שלי, למרות שמדובר בנשים משכילות ופעילות בחיי היום יום. הן מקבלות על עצמן את גזירת המקום בהשלמה מלאה, ומתייחסות לתלונות שלי לעיתים בהבנה אבל ללא כל רצון להילחם, ולעיתים כסתם מטרד.

בחודש הקרוב אני עוברת דירה, ועל אף שיש לי יחס מאד רגשי לקהילה הזאת (שהייתי בין המקימות שלה) היא לא תחסר לי. אבל אני חושבת שהעבודה שלנו היא דווקא במקומות אלו: לא חרדליים, לא קיצוניים, אלא סתם קהילות הספוגות בשמרנות. העבודה שם רבה.