אבל אז משהו משתבש. פרעה מזלזל במשה ובאהרן ומסרב להיענות לבקשתם. זה כשלעצמו איננו מפתיע: הקב"ה הודיע למשה מראש שכך יהיה. אבל בכך לא די: כתוצאה מהבקשה מחליט פרעה להכביד על העם ולמנוע מהם את התבן. העם סובל, השוטרים מוכים, ופרעה רק ממשיך להתאכזר. השוטרים, בצר להם, מפנים את טענותיהם – בצדק – אל משה ואהרן.
בנקודה הזו, בסוף הפרשה הקודמת, משה נראה כעומד על סף יאוש. לא לכך הוא ציפה כשקיבל את השליחות. והוא פונה לקב"ה בדברים קשים וחריפים, כמעט קשים מדי: 'למה הרעתה לעם הזה, למה זה שלחתני: ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה והצל לא הצלת את עמך' (שמות ה, כג).
הקב"ה עונה למשה בנאום ארוך ומפורט, חגיגי מאוד, שמתוכו נלמדות לשונות הגאולה: והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, ולקחתי, והבאתי. הקב"ה מבטיח הצלה שלמה ומלאה, כולל ההבאה לארץ המובטחת. משה חוזר אל העם, ובניגוד חריף ומכאיב לנאום הנפלא והמרומם שקראנו זה עתה, באה השורה הקצרה והחותכת: 'וידבר משה כן אל בני ישראל ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה' (שם ו,ט). ההתלהבות והתקווה נעלמו, הסבל והכאב ניצחו.
בהמשך הפרשה מצב הדברים רק הולך ומחמיר. משה ואהרן באים אל פרעה, מציגים את המופתים – אבל את פרעה, המוקף חרטומים, קשה לשכנע בדרך זו. וגם המכות, הבאות לאחר מכן בזו אחר זו, אינן משנות את המצב: 'ויחזק לב פרעה', 'והכבד את לבו ולא שמע אליהם', 'ויכבד לב פרעה ולא שילח את העם' ובכך גם מסתיימת הפרשה. המקרא אמנם טורח להוסיף בכל פסוק כזה את ההערה 'כאשר דיבר ה' אל משה'; כלומר – אם לרגע עלה בקורא החשש שהדברים השתבשו ואינם מתנהלים בהתאם למה שהובטח, ראוי להזכיר שכל זה הוא רק חלק מהסיפור הגדול, חלק מהתכנית האלוהית, שאת סופה הטוב נראה רק בפרשות הבאות.
שאלתי את עצמי: אנחנו, הקוראים, יודעים היטב את סוף הסיפור. אנחנו חוזרים אליו מדי שנה בקריאת התורה; אנחנו חיים אותו מחדש כל שנה, בליל הסדר; ואנחנו מזכירים אותו לעצמנו מדי יום, במצוות הרבות שהן 'זכר ליציאת מצרים'. אבל מה חשו הגיבורים האמתיים שלו, בזמן אמת? האומנם היו ביניהם כאלה שידעו והאמינו כל העת שזה הולך להיגמר טוב? ומה עזר להם להחזיק מעמד?
נראה לי שכולנו מכירים את התחושה הזו,של להיות 'באמצע הסיפור'. ההתלהבות והאופטימיות של ההתחלה כבר מאחורינו, הפתרונות והתשובות – הרחק בעתיד המעורפל. זה מצב שיכול להתרחש בכל התחומים – האישי, המשפחתי, המקצועי, החברתי והלאומי; והוא עשוי להימשך ימים, שבועות, חודשים ואפילו שנים. האופטימיים שבינינו מאמינים תמיד שיש סוף טוב לסיפור, אבל אי-אפשר לדלג על האמצע ולהגיע ישירות אל הסוף. איך בכל זאת עוברים את 'משבר אמצע הסיפור'?
אני רוצה להצביע על כמה דרכי התמודדות, שעולות מתוך הרבדים השונים של המסורת היהודית.
הדרך הראשונה נרמזת כבר בפרשה עצמה. בפרק ו, פס' יא מצווה ה' על משה ללכת אל פרעה, ומשה תמה בצדק: 'הן בני ישראל לא שמעו אלי, ואיך ישמעני פרעה – ואני ערל שפתים?' (שם, יב)
מיד לאחר מכן נקטע רצף הסיפור, ומתחילה רשימת היוחסין של בני יעקב; בעצם, רק של שלושת הראשונים שבהם – ראובן, שמעון ולוי. הרשימה של שבט לוי היא המפורטת ביותר, ומגיעה עד פינחס, נכדו של אהרן. מן הכתוב נראה שמטרת הרשימה לחזור שוב על ייחוסם של משה ואהרן, ואכן כך היא מסתיימת: 'הם המדברים אל פרעה מלך מצרים להוציא את בני ישראל ממצרים, הוא משה ואהרן' (שם, כז). לאחר מכן חוזרת התורה, במילים כמעט זהות, על הקטע האחרון שקדם לרשימה – ציוויו של ה' ופקפוקו של משה, ומכאן ממשיך רצף הסיפור.
נדמה לי שרשימת היוחסין הזו באה לרמוז על אפשרות אחת להתמודדות עם הקושי. כשאתה נתון במצב משברי ולא ברור, כשתוקפים אותך החשש והספק, זכור שאינך לבד. הסיפור לא התחיל בך, ואינו עתיד להסתיים בך; אתה חוליה בשרשרת, וירושתם של הדורות הקודמים, כמו גם תקוותם של הדורות הבאים, יסייעו לך להתגבר. משה ואהרן העומדים לפני פרעה שואבים את כוחם ואמונתם הן מאבותיהם הן מבניהם.
דרך אחרת של התמודדות מופיעה במחשבה החסידית. החסידות רואה את גלות מצרים כ'גלות הדיבור', מצב של אילמות ואטימות, שמתבטא גם בכך שצורת הקשר האנושית הבסיסית, הדו-שיח, חדלה מלהתקיים. ערלות השפתיים וכובד הפה של משה הם סימפטום של מצב זה, וכך גם חוסר היכולת של העם להקשיב לבשורתו. נדמה לי שהתחושה הזו היא גם תחושה אופיינית למצב המשברי שתיארתי קודם: השגרה האפורה והמתמשכת, בלי התלהבות וחידוש, מביאה לעתים קרובות להסתגרות בעצמך, לשתיקה, וגם לחוסר יכולת להאזין לאחר. חוסר היכולת להקשיב גורם לזולת להיאלם גם הוא, ולוותר על הניסיון לקשר. בעל ה'שפת אמת' (ר' יהודה אריה לייב מגור, 1847-1905) מיטיב לתאר את היווצרות מעגל האלם, וגם את הדרך לפרוץ אותו; וזו לשונו: 'ייתכן לפרש כי כפי קבלת ושמיעת בני ישראל למשה רבנו עליו השלום, כך נפתח פיו ולשונו; ועל ידי שלא שמעו היה ערל שפתיים. ולכך אחר קריעת ים סוף, דכתיב "ויאמינו בה' ובמשה" – "אז ישיר משה", הרי שנפתח פיו על ידי קבלת בני ישראל' (שפת אמת לפרשת וארא, תרמ"ו). יש כאן עצה נפלאה: קבל את הזולת, שמע אותו – וכך ייפתח פיו, ובהמשך – גם פיך שלך. כובד הפה וכובד האוזן עשויים להיגאל ולהפוך לשירה.
דרך התמודדות נוספת אינה קשורה לפרשה אלא לתאריך שאנו עומדים בו. ראש חודש שבט, כפי שמציינת המשנה הראשונה במסכת ראש השנה, הוא לדעת בית שמאי ראש השנה לאילן. בתלמוד הירושלמי (ראש השנה פ"א, ה"ב) מוסבר מדוע נבחר דווקא מועד זה: 'עד כאן האילנות חיין ממי השנה שעברה, מכאן ואילך הן חיין ממי השנה הבאה'. יש משהו מעודד ומלא תקווה במחשבה שגם אם על פני השטח הכול עדיין שקוע בתרדמת החורף, הרי עמוק בפנים כבר מתרחשים תהליכים של התחדשות וחיוניות, המבשרים את האביב והפריחה שיבואו.
ראינו עד כאן שלוש דרכים שונות, המאפשרות למי שנמצא בעיצומו של התהליך, באמצע הסיפור, לשאוב כוח ואמונה שיסייעו לו לעבור את הדרך ולהגיע אל הסוף הטוב: (א) זכירת מקומנו בשרשרת הדורות, כפרק אחד בסיפור כולו; (ב) ההיפתחות לדו-שיח עם הזולת; ו- (ג) ההתחדשות הפנימית, יחד עם המחזוריות שבטבע ובלוח השנה. נדמה לי ששלוש הדרכים הללו, גם אם אינן ייחודיות לנשים בלבד, הרי שהן תואמות את הטבע הנשי ונובעות ממנו. דווקא הנשים, הנושאות ברחמן, מביאות לעולם ומטפחות את החוליות הבאות בשרשרת הדורות, חשות היטב את מקומן ותפקידן כיורשות הדורות הקודמים וכמצמיחות הדורות הבאים; בתחום הדיבור והשיחה אין צורך להכביר מילים על יכולותיהן של הנשים, ובמקרים רבים הן אלה המצליחות לפרוץ חומות של שתיקה, לדובב אילמים וליצור שיח פורה ומשחרר; ולגבי הדרך השלישית – מי כמו הנשים יודע את סוד המחזוריות שבטבע, את היכולת להתחדש ולפרוח אחרי תקופה של תרדמה ושקיעה?
לאור כל זאת ניתן להבין עוד יותר את קביעתם הידועה של חז"ל: 'בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור נגאלו ישראל ממצרים' (סוטה יא ע"ב).
אבל, עם כל זה נשאלת השאלה: האם העיקר הוא רק המטרה, ה'הפי אנד', הגאולה שתגיע בסופו של דבר? האם אין חשיבות לתהליך, לדרך עצמה, על ההתמודדויות והתובנות שהיא מספקת? האם איננו מפסידים הרבה כשאנו מדלגים על פרקי הספר ומדפדפים מיד אל השורה התחתונה?
בעל 'מי השילוח' (ר' מרדכי יוסף ליינער מאיז'ביצא, 1800-1854) בדבריו לפרשת וארא עוסק בשאלה זו, ואומר כך: 'אחר שאמר משה רבינו ע"ה להקב"ה: הלא בכוחך לגאול תיכף את ישראל, ולמה הרעות לסדר הסדר הזה? לזה אמר לו הש"י שילך אל ישראל, ולא שמעו אליו; והראה הקב"ה למשה: ראה, כי עודנו לא נשלם הבירור, ולא הגיע העת לגמור הגאולה'.
כלומר – הדרך היא חלק בלתי נפרד מתהליך הגאולה. היא נחוצה לצורך ה'בירורים', ההתמודדויות, העליות והירידות, שדרכם עובר האדם – או העם – תהליך של עבודה פנימית והכנה, שבסופו יגיע אל הגאולה שלם יותר ומסוגל יותר לקבל את הטוב הצפון לו. אין לי ספק שגם ההבנה הזו, הדורשת סבלנות, אורך נשימה וראייה לטווח רחוק, יכולה לבוא לעתים קרובות דווקא מנקודת המבט הנשית, המורגלת בריצות למרחקים ארוכים ובעבודה איטית וממושכת.
ולוואי שתהיה לכולנו – כיחידים וכחברה – דרך צלחה, שנדע להפיק ממנה את המיטב ושבסופה נגיע, בעזרת ה', אל השירה והפריחה.