אם בבית הכנסת ע"ש נגל בבר אילן רק התפללו עד כה, הרי שלאחרונה גם דיברו בו על תפילה, וליתר דיוק: על תפילת נשים. ביום א' שחתם את חודש אדר התקיים יום עיון בנושא "נשים מתפללות ותפילת נשים". אולם ביהכנ"ס שהיה מלא בנשים (ובמעט גברים), ארח דוברות ודוברים שונים שהתייחסו לנושא הכנס בפרספקטיבות שונות. הדיונים בחנו את ההיבט ההסטורי, את ההיבט ההלכתי, ואת יחסי הגומלין עם ארון הספרים היהודי.

הפרספקטיבה ההסטורית – סופרת אחת, שני מקצועות נשיים ושלוש ירושות שמיימיות
פרופ' חוה טורניאנסקי תירגמה מאידיש את ספר זכרונותיה של גליקל ושוחחה על תפילה ותחנונים המופיעים בספר. גליקל גידלה 14 ילדים לבדה לאחר שבעלה הלך לעולמו, ולאחר פטירתו היא החלה בכתיבת ספר זכרונות. הספר משופע בסיפורים וגדוש בתפילות בעלות גוון אישי; יש בהן תחינה, הפצרה, שבח והודיה. תפילותיה של גליקל מורכבות מביטויים ייחודיים השזורים מן המקורות וממילותיה שלה. מריבוי התפילות נראה כי הספר מכוון אל הבורא ולא לילדיה, להם היא מייעדת את הספר. היא מתארת את תחושת קוצר ידה להלל ולשבח את הבורא די הצורך.."אילו כתבתי י' ספרים שלמים לא אוכל להלל שמו מספיק.. אין אני מבקשת אלא אורך רוח, שאנו, חוטאים עלובים נוכל לקבל הכל באהבה.."  לאחר מות בעלה היא ממשיכה לשאת תפילות, ומנהלת עם האל שיג ושיח אינטימי בו היא משלימה עם גזרות קשות. בתפילותיה היא אף מתייחסת לעניינים פיננסיים ולמאורעות התקופה, כמו דרישתה לגאולה על רקע פרשת שבתאי צבי. תפילותיה הייחודיות, הכורעות מעומס הבקשה, השבח וההודאה, פותחות פתח מרתק לעולמה של אשה יהודיה אחת מן המאה ה-17.

               פרופ' חוה טרוניאנסקי וד"ר אלישבע באומגרטן

ד"ר אלישבע באומגרטן המשיכה עם "מתפללת הנשים", תפקיד מרכזי וחשוב בו נשים התפללו עבור נשים אחרות. זהו ה"מקצוע" היחיד, מלבד מיילדות, בו זכו נשים לאיזכור על כך במצבתן. כדוגמא לכך הובאו סיפוריהן של דולצ'ה, אשת רבי אלעזר הרוקח שהיה דמות בולטת בחסידות אשכנז. דולצ'ה לא רק התפללה עבור עצמה ועבור אחרות, אלא לימדה נשים להתפלל. מלבד דולצ'ה ידועות עוד מספר "מתפללות לנשים". תפקיד "המתפללת" בימי הביניים צמח משום שרבים לא ידעו להתפלל, בקרב יהודים ואף בקרב נוצרים. מקורות חשובים על הנושא נלמדים מכתבי מומרים המלמדים על תפילות שלא ידועות לנו כיום. נסיון החיפוש אחר אותן תפילות חשוב מאד, כי הוא מרחיב את מאגר הידע על תפילות ומנהגים שלא השתמרו, ואולי יוכלו על ידי כך להגדירם מחדש.
פרופ' רחל אליאור בדקה את היחס שבין נשים טמאות והדרתן אל מחוץ לאזורי קדושה. ע"פ כהני בית צדוק, כותבי מגילות מדבר יהודה, רק גברים טהורים פקדו את ביהמ"ק (ביחס לבית ראשון אין עדויות). במגילת המקדש נאמר מפורשות שאסור לנשים להיות בעיר המקדש. מלבד "ספר יובלים" שכתבו כהני בית צדוק ובו מובאת פרשנות לתפילת רבקה, ישנן עוד שלוש תפילות בספרים חיצוניים המיוחסות לנשים- ב"תוספת לאסתר" מופיעה תפילה מופלאה שמתפללת אסתר לפני בואה למלך, "צוואת איוב" מעלה את סוגיית הירושה כדרכה של חברה פטריארכלית, בה שלוש בנות שאינן מקבלות ירושה חומרית, זוכות במתנה שונה: ירושה שמימית בצורת אפוד בעל השפעה רוחנית. "אזור רקום מן השמים.. ויהי לה לב אחר.. ופיה הביע שיח קדומים.. ויחל פיה לדבר בלשון שוכני מרומים.. ותפאר את אדון התהילות.." האפודים הופכים אותן למסוגלות לשיר שירי מלאכים.

הפרספקטיבה ההלכתית – על חיוב, הזדקקות, פסיקה ואלטרנטיבה.
ד"ר ורד נועם עסקה בנושא חיוב נשים בתפילה. השיחה בחנה את מקור החיוב מן התורה ומדרבנן, ואת חיובן של נשים בו. הרמב"ם, שסובר שמקור החיוב מדאורייתא, גורס שעיקר התפילה היא זו הספונטנית, הבאה מן הלב, ובה אשה יכולה להסתפק. טענה זו מתאימה ליסוד הספיריטואלי בו קשורות נשים. הרמב"ן גורס שמקור החיוב מדרבנן, והתפילה זוהי זכות שחובה לממש. כך התגלגלו תקנות חכמים ועיצבו את התפילה כפי שהיא. לטענותיהם של שני הפרשנים מתווספות משניות ממסכתות ברכות וקידושין הדנות בתפילה כמצווה שהזמן גרמה ובחיוב הנשים בתפילה בלבד, כשע"פ הרמב"ם "תפילה" כוללת שבח ובקשת צרכים. בסיום הדברים היה ניתן לראות שמנהג מנצח הלכה- אם רש"י טוען שחיוב התפילה הוא משום בקשת רחמים, הרי שנשים הולכות לבית הכנסת בשבתות בעיקר, בזמן בו אין מבקשים רחמים, ורוב הנשים הולכות בערב שבת דווקא, למרות שלא קיבלו על עצמן ערבית.

        הרב יובל שרלו, ד"ר עליזה לביא, מלכה פיוטרקובסקי וד"ר אלון גן

גב' מלכה פיוטרקובסקי פתחה בעונשו המשונה של הנחש- מזון המזומן לו תמיד. וכי זה עונש? אלא שהנחש מעולם לא מזדקק , וחוסר הזדקקות מהווה חסר נורא. הנחש מייצג את מי שאיננו צריך וזקוק. המתפלל בהגדרתו הוא זקוק. תפילה היא הזדקקות. "כל המרבה בתפילה נענה", מצד אחד, אך "כל המאריך בתפילתו סופו לבוא לידי כאב". רש"י מפרש שהבעיה טמונה במי שחושב שההארכה תביא להיענות. מי שעסוק בהארכת התפילה לשם היענותה, יבוא מכך לידי כאב. כיום אנו נדרשים לחנך למסר הכפול הזה- תפילה, בקשה ודרישה, ומצד שני לדעת שאין בכוחה להיענות דווקא. תפילה היא מבע של שורש אמונה מורכב, המטיל משימה כבדה וקשה, משימה שכנראה אין מנוס ממנה.
הרב שרלו דיבר על מקומו כפוסק. הוא פתח בתפילה המנוסחת, עליה הוטלו שתי משימות- האחת להוות תחליף לעבודת המקדש והשניה להוות תפילה כללית לכלל המתפללים, כמעין תפילה דמוקרטית המשותפת לכולם. כפוסק, קובע הרב שרלו שני תחומים הדורשים טיפוח: תחום הכוונה, שניזוק לא מעט, ועולם הברכות הפרטיות, בתוך התפילה הריטואלית ומחוצה לה.
ד"ר אלון גן עסק במימד הרליגיוזי שבתרבות החילונית. גן ניסה לעמוד בהרצאתו על החיבורים הנרקמים בין עולם הספרים היהודי לקהילות הרוצות להתחבר אליו בדרכן. "ביעור חמץ של מנטליות" עליו דיבר שלונסקי, היווה מקור למשבר גדול מאוחר יותר, כשדור הבנים של מלחמת יוה"כ חש בורות משום שנותק ממסורתו ע"י דור אבותיו השייך ל"דת העבודה". כיום יש נסיונות לחיות את התפילה ברלוונטיות התואמת קהילות חילוניות- החל בטקסטים שנכתבו לכבוד שבת, דרך החתונה כטקס ריבוני כאלטרנטיבה לטקס רבני, וכלה בקדיש האלטרנטיבי, המתחברים מתוך זיקה לארון הספרים היהודי.

              אחת הסדנאות, "קול באשה- שירת נשים ומעגל שירה"

למשתתפות הוצעו סדנאות חוויתיות שונות, ביניהן- מעגל קשב של נשים, סדנת שירה וקול, סדנת ניגון, התפילה כמקור כח, מקום התפילה בסיפור החיים האישי. חיילות שהשתתפו ביום העיון זכו לסדנא פרטית שהועברה ע"י יו"ר קולך, רחל קרן, על "כיוון, כוונה והתכוונות" בתפילה. הסדנאות היוו אתנחתא קלה, והציעו שעה של התבוננות פנימית, קשב עמוק, ודיבור חוויתי על תפילה מתוך אחווה נשית.

ניתן לסכם את התחושה בסוף היום, בו אט אט התפוגגה לה שכבת אבק שכיסתה מזה זמן רב על מילים יקרות ונשכחות; תחנונים,שבחים ובקשות יחידאיות שנגנזו בתהומות הזמן. נותר לאחל שעם העיסוק והדיון המחודש על נשים, ומפי נשים, ישוב ויעלה אותו אור יקרות השמור לתפילתן ולדמעתן של נשים.