הספר "האשה הגלובלית" מהווה אסופת מאמרים המהווים מסמך, תיעוד וסיפור של אי-שוויון גלובלי משווע.
התופעה של נשים מהעולם השלישי המהגרות לעבוד "בעבודת נשים" שהנשים מן המערב כבר אינן רוצות לעבוד בהן, נשארת סמויה ובלתי נידונה בתקשורת ובמחקר.

הודות לתהליכים שאנו מכנים בהכללה "גלובליזציה", נשים קמות ונודדות כפי שלא נדדו מעולם. לצד דימויים נוצצים של נשות קריירה ובנות העולם הגדול, ישנם דימויים פחות נעימים של עבודה ואנרגיה נשיות: ההגירה הגוברת של מיליוני נשים מארצות עניות לארצות עשירות כדי לשמש כמטפלות, עוזרות, ולעתים כשפחות מין. בהיעדר עזרה מבני זוגן, הצליחו נשים רבות בקריירות ב"עולם גברי" קשוח רק הודות להפקדת הטיפול בילדיהן, בהורים קשישים ובבתיהן בידי נשים מהעולם השלישי. זהו הצד הנשי הלא נראה של הגלובליזציה, שבו מיליוני נשים מהגרות מארצות עניות בדרום כדי לעשות את "עבודת הנשים" בצפון – עבודה שנשים אמידות כבר אינן יכולות או אינן רוצות לעשות. איש אינו נותן את דעתו על דור זה של ילדים הגדלים מנותקים מהוריהן, לרוב אימותיהן. ובעוד הפעוטות במערב זוכים לשתי "אמהות". רבות מהמטפלות הזרות מדווחות שהן מרגישות "משוגעות" מצער על ילדיהן שנשארו מאחור. אך עם כל סבלן של האמהות, סבלם של הילדים הקטנים גדול יותר.

מדוע נודדים שירותי נשים מסורתיים מאזורים עניים בעולם לאזורים עשירים? אין קושי להציע ניחושים פשטניים להסבר התופעה. עוד ועוד נשים בארצות המערב מקבלות עליהן עבודה בשכר ולכן הן זקוקות לנשים אחרות – עובדות משק בית ומטפלות בשכר בילדים ובקשישים – שיחליפו אותן. לנשים מהארצות העניות יש, מצדן, תמריץ ברור להגר: עוני יחסי ומוחלט. גירעון הטיפול שנוצר בארצות העשירות עם כניסתן של הנשים לשוק העבודה הוא שמושך מהגרות מהעולם השלישי ומהמדינות הקומוניסטיות לשעבר; העוני הוא שדוחף אותן.

דפוס זה של הגירה נשית משקף מה שאפשר לכנות מהפכת מיגדר כלל-עולמית. בארצות עניות ועשירות כאחת יכולות פחות ופחות משפחות להסתמך אך ורק על מפרנס גבר. צריך להבין שככל שארצות המערב הלכו והתעשרו, הארצות העניות התרוששו. נשים מערביות החלו להשתכר היטב והתחילו להצטרך למחליפות במשק הבית. עוזרת פיליפינית תרוויח פי 20 ויותר כמשרתת במערב מאשר כמורה בארצה.

בעוד שנשים אירופיות או אמריקאיות מבלות בנסיעה לעבודה עשרים ושמונה דקות ביום בממוצע, מטפלות רבות מהפיליפינים, סרי לנקה והודו חוצות יבשות וימים כדי להגיע למקום העבודה. יש מהגרות שאכן זוכות במעין "שחרור", או על כל פנים בסיכוי להפוך למפרנסות עצמאיות ולשפר את חייהם החומריים של ילדיהן, לאחרות המזל אינו מאיר פנים והן נופלות בידי מעסיקים עבריינים -דרכוניהן נגנבים, ניידותן נשללת, והן נאלצות לעבוד בלא שכר בבתי זונות או לספק שירותי מין בנוסף לעבודות ניקיון וטיפול בילדים בבתי עשירים. אבל גם במקרים שכיחים יותר, שבהם מעסיקים הגונים משלמים את המשכורת במועדה, מהגרות מהעולם השלישי נוחלות הצלחה רק כשהן מקבלות על עצמן את התפקידים הביתיים שנשים בעלות הכנסה בינונית וגבוהה בחלו בהם – תפקידים שנדחו עוד קודם, כמובן, בידי הגברים. מבחינתן, ה"נסיעה לעבודה" כרוכה במחיר שטרם עמדנו עליו במלואו.

כיצד זה שהנשים הפמיניסטיות עוד לא הרימו קול על עוולה המתרחשת אולי גם בבתיהן: נשים עובדות, שהן לרוב גם אימהות, שעזבו הכל מאחוריהן ובאו לשרת את נשות המערב.

האם הנשים שיצאו לעבודה "מכובדת" ושכרו עובדות בית מתייחסות אחרת לעוזרות? בדרך כלל לא. הנשים המנקות הן "הדאוס אקס מכינה" המנקה ומשיבה לבית את הסדר והניקיון. עוזרת הבית נשכרת כדי חסוך בריבים. התבוסה הקטנה הזו של הפמיניזם הביתי פתחה את דלת חדשה לנשים. כניסת המשרתות.

כדי לפתור את הבעיה "המוסרית" קמו חברות ניקיון. ללקוח, לרוב הלקוחה המזמינה, אין יותר קשר עם המנקה. היא קובעת את התנאים עם החברה וזו אמורה לדאוג לכל התנאים הסוציאליים החברתיים של המנקות. לא לחינם שמות רוב החברות בתוכן את המלה "מיידס" (maids ) האמורים להדגיש את הצורה העתיקה של העזרה הביתית. חברות התעסוקה הללו יוצרות אמנם צורת קיפוח כי הנשים מרוויחות פחות מהשכר שהיו מקבלות באופן עצמאי אך מצד שני הן הופכות את הבית למקום עבודה קפיטליסטי ומודות בעקיפין שהבית הוא מקום עבודה גם לנשים שאינן שוכרות עוזרות אלא עובדות בביתן בעצמן.

ניתן לומר שהגלובליזציה של הטיפול בילדים ועבודת הבית מפגישה במידת מה בין הנשים השאפתניות והעצמאיות בעולמנו: אלה ממדינות עשירות, נשות מעמד הבינוני-גבוה שפניהן לקריירה, ואלה מכלכלה מתפוררת בעולם השלישי או בעולם הפוסט-קומוניסטי הנאבקות לשפר את מצבן. אלא שהיא אינה מפגישה אותן באופן שהפמיניסטיות נשות הגל השני במדינות העשירות אהבו לצייר בדמיונן – כאחיות ובנות ברית הנאבקות להגשים מטרות משותפות. הן נפגשות כגברת ועוזרת, מעסיקה ועובדת, ותהום ענקית של הזדמנויות ויוקרה פעורה ביניהן.

המגמה הזו, של חלוקה מחדש גלובלית של מלאכתה המסורתית של האישה, מאירה באור חדש את תהליך הגלובליזציה כולו. מקובל להניח שהמדינות העניות הן התלויות בעשירות יותר, ואת תלותן מסמל החוב העצום שהן חייבות למוסדות מימון גלובליים. אבל בספר זה העורכות סוקרות תלות הפועלת בכיוון ההפוך דווקא, תלות מסוג אינטימי במיוחד. משפחות אמידות ובורגניות בעולם הראשון הולכות ונעשות תלויות במהגרות מאזורים עניים לצורך טיפול בילדים, ביצוע עבודת הבית ושירותי מין, ובתוך כך מתפתחת לא פעם מערכת יחסים גלובלית המשקפת במובן מסוים את היחסים המסורתיים בין המינים. העולם הראשון מקבל עליו תפקיד הדומה לתפקידו של הגבר מהסוג הישן במשפחה – מפונק, עתיר זכויות, לא מסוגל לבשל, לנקות או למצוא את גרביו. הארצות העניות מקבלות עליהן תפקיד הדומה לזה של האישה המסורתית במשפחה – סבלנית, מטפחת, ומתכחשת לצרכיה שלה. חלוקת העבודה שהפמיניסטיות מתחו עליה ביקורת כשהיתה "מקומית" נעשתה כיום, במובן מטאפורי, גלובלית.

הגלובליזציה של תפקידה המסורתי של האישה מציבה אתגרים חשובים בפני כל מי שפערים מיגדריים וכלכליים מדאיגים אותו. איך נוכל לשפר את חייהן של נשים מהגרות העוסקות במקצועות חוקיים כמו עוזרות ומטפלות ולפתוח בפניהן הזדמנויות חדשות? איך נוכל למנוע סחר בנשים ושעבודן? ולשורש העניין, האם בכוחנו למצוא משקל-נגד להעברה השיטתית של עבודת טיפול מארצות עניות לעשירות ולטראומה הבלתי נמנעת שחווים הילדים הנשארים מאחור? לכותבים ולכותבות בספר זה אין תשובות קלות, אבל מאמריהם, המבוססים על עבודת שטח עדכנית ונרחבת, בכל זאת עוזרים לנו לעשות את הצעד החיוני הראשון – להוציא אל האור את הנשים השקופות ביותר בעולם. אם ברצוננו למצוא פתרונות אקטיביסטיים, קודם כול עלינו לראות בנשים הללו בני אדם במלוא מובן המילה: לא רק קורבנות אלא גם לוחמות החותרות לשפר את חייהן, לא רק עובדות אלא גם רעיות ואמהות, ובמילים אחרות – אחיות(ינו) שאנו, נשות העולם הראשון, אולי נגדיר איתן ביום מן הימים סדר יום משותף.

תקציר ערוך מתוך המבוא של האשה הגלובלית: מטפלות, עוזרות ועובדות מין בכלכלה החדשה
עורכות: ברברה ארנרייך, ארלי ראסל הוכשילד, תירגמה מאנגלית: מיכל פורת.
הוצאת בבל, 432 עמ'