"הייתי צריכה…לעזוב את כל הבלי העולם הזה ועם שארית הפליטה שנשאר לי לעלות לארץ הקדושה, כי שם יכולתי לחיות כבת ישראל כשרה", כך כתבה בזכרונותיה גליקל מהמל (  1645 – 1724), אלמנה יהודייה שחייתה באשכנז. בספר זכרונותיה נתנה גליקל ביטוי אישי נדיר לכמיהתן העתיקה של נשים יהודיות לעלות לארץ לחיות חיי קודש בארץ ישראל. מדבריה של גליקל, שלא מימשה את רצונה, עולה כי חיי הגולה נתפסו על ידה כחיי העולם הזה, ואילו החיים בארץ ישראל נתפסו כהיפוכם, כחיי קדושה ופרישות שהם מעין עולם הבא.

המחקר הדמוגרפי של ירושלים במאה הי"ט מעלה כי "היה עודף גדול של נשים על גברים באוכלוסיה הבוגרת". בין העולות היו אלמנות מרובות, רובן לא היו  אמידות והן חיו בבתי מחסה ויצרו הווי נשי מיוחד, מעין קהילה חד-מינית. עולות שהתאלמנו טרם עלייתן ועולות שהתאלמנו בארץ, הקדישו את שארית  חייהן בציון לתפילה, לעשיית צדקה ולטיפוח המקומות הקדושים. ביקורים בקברי קדושים  ובבתי העלמין הלמו אותן במיוחד. הן ראו בכך  הכנה לעולם האמת. יחס מיוחד גילו נשים אלו כלפי קבר רחל שסביבו צמח פולחן נשי.

סיפורה של הבתולה מלודמיר, חנה רחל ווערבערמאכער, מדגים באורח יוצא דופן את מקומה של עיר הקודש כאתר המאפשר מתן ביטוי לכמיהה דתית של נשים יהודיות. פרשת עלייתה של  הבתולה מלודמיר (1815 -?1888)   אפופה ערפל. כל המקורות הרבים המצויים אודות אגדת חייה, הם בבחינת 'סיפורי קדושים', וקשה להעריכם כמקורות מהימנים. רוב הסיפורים נכתבו עשרות שנים לאחר פטירתה  והם מתמקדים בסיפור ילדותה והתבגרותה, ורק מיעוטם מתייחסים לעלייתה ארצה. בכולם מובא סיפור לידתה, היותה בת יחידה להוריה, אהבת הלימוד שלה ואירוסיה.

המהפך שהתרחש  בחייה מתואר בכל הסיפורים כטראנספורמציה מיגדרית: בעקבות מחלתה קבלה חנה רחל "נשמה חדשה". היא ביטלה את אירושיה והחלה "לעסוק בתורה ובתפילה מהשכמת הבוקר ועד חצות היום, כשהיא עטופה בטלית ומעוטרת בתפילין" ובלשונו של חוקר החסידות הורודצקי: "התנהגה כגבר". במכתבה המשוחזר (או המדומיין) לארוסה בו הסבירה את

ביטול אירושיה כתבה: "הראו לי מן השמים על דרך חדש: איני רוצה עוד להיות ככל הנשים הנישאות ומסתפקות במצוות שהן לנשים בלבד. רצוני לקיים כל התורה, הכל כמו הגברים. ..".

רצונה של אשה יהודיה לחיות בפרישות ולנהוג מנהגי גבר נתפס בעיירתה  כמהלך על-טבעי ולא מקובל. המבוכה בלודמיר לנוכח נערה המסרבת לחיות חיי אישות היתה רבה והמוצא לכך היה אחד – עלייה לארץ ישראל. האם עלייתה לארץ ניזומה על ידה, או האם היתה זו יוזמתה של החברה החסידית שקצה באשה  שאיימה על גבולות המיגדר? אפרים טובנהויז (בנתיב היחיד, חיי לוחם וחולם בעיר המקובלים, חיפה 1959) שהעלה על הכתב את זיכרונות אביו אשר פגש את הבתולה מלודמיר בעיר הקודש  מעיר כי "אהבתה לארץ הקודש עברה כל גבול".  ישיבתה בירושלים שימשה מחד גיסא פתרון עבור בני עיירתה שהסתייגו מהתנהגותה, ומאידך גיסא, אפשרה לה לתת ביטוי לחווייתה הדתית כאוות נפשה – "שם בארץ הקודש תוכל לעבוד את השם כדרכה".

מזכרונות טובנהויז עולה כי  הבתולה מלודמיר ניהלה בירושלים אורח חיים דומה לזה של יתר האלמנות. היא היתה אצה מידי בוקר לכותל בבגדי לבן, לבושן המסורתי של בנות ירושלים, ומידי ראש חודש היתה צועדת לקבר רחל. ואולם, היא  בלטה בייחודה. בדרכה לכותל היא נשאה טלית ותפילין ובהולכה לקבר רחל היא הובילה אחריה תהלוכה של מעריצים. בזכות תכונותיה הגבריות מנהיגותה צלחה גם בירושלים ובשבת היתה עדת חסידים גדולה מתכנסת בחצרה בשכונת מאה שערים. אמונתה בכוחה וביכולתה לעשות מופתים באה לידי ביטוי באגדה לפיה  בקשה לקדם את הגאולה באמצעות קבלה מעשית בעצה אחת עם זקן מקובל ירושלמי,  אך אליהו הנביא מנע זאת בעדם.

מסיפורה של חנה רחל עולה כי בחברה המסורתית נשים יכולות היו להגיע לעמדות כוח כאשר הן אמצו תדמית גברית ופרשו מחיי מין. יחסה של החברה אליהן היה דו ערכי. מחד גיסא היתה התפעלות מיכולתן והישגיהן הגבריים והן נתפסו כתופעת טבע המעוררת תשומת לב והערצה. מאידך גיסא, הן עוררו חששות  והוצגו כיצורים הפוגעים בסדרי בראשית וחוצים את גבולות המגדר. נשים מופלאות אלה  זכו  להערכה ולדחייה  גם יחד.