ברצוני לקשר בין מאמרה של ימימה חובב על מרים 'לא קמה בישראל כמוה עוד' ('קולך' לפרשת חוקת) לבין התהיות של דניאל שרה ברנשטיין 'מה הועלת לי' (שם) בעניין הכאב הכרוך בלימוד תורה של נשים. אני חשה החמצה על כך שהדמות של מרים היתה תמיד דמות שולית בחינוך הדתי שקיבלתי, כמו גם בחינוך של רוב בנות דורי. רק לפני שלוש שנים, לאחר שגברה המודעות שלי לעובדת היעדרותן של נשים בתפקידי מנהיגות, שמתי לב לפרט מסוים בהפטרה, שאותה שמעתי בבית הכנסת שנים על גבי שנים. הפסוק הוא 'כי העליתיך מארץ מצרים ומבית עבדים ופדיתיך ואשלח לפניך את משה אהרן ומרים (מיכה ו, ד) ומשמעותו הפתיעה אותי. התרגום לספר מיכה כותב ששליחותה של מרים באה לידי ביטוי בכך שלימדה תורה לנשים. עדות לכך שתורתה של מרים לא נתפסה כלימוד שמועבר מפי סמכות, משתמעת מסיפור בנות צלפחד. כאשר בנות צלפחד ביקשו להבהיר הלכה, הן לא פנו למרים, שלמדה אותן תורה, אלא פנו למשה, אלעזר והנשיאים.

אנו נותרים עם שאלות רבות לגבי טיב מנהיגותה של מרים הנביאה, כל שנכתב עליה בתורה הוא דבר יציאתה בתוף ובמחולות בשירת הים. ופרשת האישה הכושית. כפי שאין אנו יודעים רבות על חייה, כך אין אנו יודעים הרבה על מותה.1

הגמרא מוסיפה לידע המועט בידינו, ומוצאת מכנה המשותף בין מיתתם של משה, אהרן ומרים: שלושתם מתו 'מיתת נשיקה'. הגמרא שואלת: 'והא מרים לא כתוב בה 'על פי ה'?' אמר רבי אליעזר – מרים נמי בנשיקה מתה, דאתיא שם שם ממשה. ומפני מה לא נאמר על פי? שגנאי הדבר לאמר' (בבא בתרא יז, א).

במדרש הנפלא הזה לומדת הגמרא מן החזרה על המילה 'שם' בקשר למותה של מרים (ותמת שם מרים ותיקבר שם [במדבר כ, א]), רמז לכך שגם היא מתה מיתת נשיקה. הרי על מותו של משה כתוב: וימת שם משה עבד ה' בארץ מואב על פי ה' (דברים לד, ה) ועל מותו של אהרן כתוב: 'ויעל הכהן על הר ההר על פי ה' וימת שם (במדבר לג, לח). המילים 'על פי ה'' מפורשות לא לפי פשוטו של מקרא – על פי הצו של ה'; אך בדרך הדרש – שהם מתו מיתת נשיקה, שהיא מיתה בידי ה' ולא בידי מלאך המוות (תורה תמימה, שם), או מיתה במצב של התעלות רוחנית ודבקות בה' (רמב"ם, מורה נבוכים ג, נא).

ומה פרוש 'גנאי הדבר לאמר'?

רש"י מבהיר לנו את הסוגיה: אף היא בנשיקה מתה ומפני מה לא נאמר בה על פי ה' 'שאינו דרך כבוד של מעלה', זאת אומרת שאין זה, כביכול, לכבודו של הקב"ה שייאמר עליו הדבר הזה.

לעומתו מפרש הרמב"ם את העניין 'שלא נזכר בה על פי ה' מפני שהיא אשה ואין ראוי להזכיר בה משל זה' (מורה נבוכים ג, נא). ברור בדברי הרמב"ם שהוא מחזיק בתפישה של 'דברה תורה כלשון בני אדם', כי הרי אין לקב"ה גוף ואין לו דמות הגוף, אך בכל זאת, דימוי זה אינו לכבודה של מרים. בשני המקרים משתמע שדמותו של הקב"ה היא, כביכול, זכרית. כנראה היה קשה בדורות קודמים לדבר על אישה שזכתה ל'מות בנשיקה' כמשל, כשהכוונה היא למוות ברגע של קירבה רוחנית לקב"ה שרק מעטים זכו בה. האם בגלל זה לא למדנו על גדלותה של מרים? כמה משקל מיוחס לרגישות זו בזמננו?

מחד, החברה הדתית מייחסת חשיבות רבה לערך של 'מכובדות' (honor), וערך זה תופש מקום מרכזי, ובצדק, כשמסביבנו ישנה חברה מתירנית הפורצת גבולות. ומאידך, כולנו מודעים לערך של 'כבוד עצמי' (dignity), המבוסס על היותנו כולנו, איש ואישה, נבראים בצלם אלוקים.² בכך כל אחד ואחת ראוי/ה לאותן אפשרויות של הנהגה וגם הכרה והערכה. כיצד ניתן לאזן בין הערך של מכובדות הכרוכה בצניעות והבא לידי ביטוי במושג 'כל כבודה בת מלך פנימה', והיתרונות בהנהגה נשית לצד הנהגה גברית- שהוא עניין של כבוד עצמי?

העדר פירוט מלא לגבי חייה של מרים, על אופי מנהיגותה ועל מותה אכן משאיר אותי עם הכאב שדניאל שרה ברנשטיין תארה. אבל הניסיון למלא את החסר, גם ממלא אותי בהתפעמות. סגנון המנהיגות של מרים מתבטא במילים 'שירו לה' כי גאה גאה' – המשתף את העם, לעומת המילים של משה 'אשירה לה' כי גאה גאה', כשהוא מוצב במרכז כסמכות. אילו משני הסגנונות מתאים יותר לדורנו? איזה מהם מתאים יותר לדור המדבר, שהוא דור של עבדים? האם בדורנו נוכל לשלב בין השניים – בין דרך מנהיגותה של מרים לבין דרך מנהיגותו של משה?

הערות:
1 בנושא זה ראו: In Life," Bible Review 15 (3) (Ejournal), June 1999 Erica Brown, "In Death As
2 הבסיס לאבחנה הוא בספר של P.L. Berger , B. Berger, H. Kellner , The Homeless Mind  (New York: Random House, 1973), pp. 83-96.