מחשבה אחת על “פמניזם ויהדות

  1. בין ההגדות החדשות הרבות בהן עלעלתי בחג, היו מספר הגדות שעוררו בי תשומת לב מיוחדת. הגדות המתיימרות להביא בשורות חידוש וריענון לאוצר המחשבה היהודית,
    אך ניכר שם מאמץ בכיוון ההפוך. העמקה וליטוש רעיוני של מחשבתיות נושנת, של סגנון שוביניסטי מובהק. כזו המתייחסת עדיין לאשה כפחותת ערך ביחס לגבר, כזו הרואה את האשה כמקבלת בחסד אך נותנת בחוב, כזו המחפיצה את האשה ומייעדת לה כפסגה – סינוף לעולם האמיתי הוא העולם הגברי.

    אביא מספר דוגמאות, כולן כמובן, מסתמכות או מפרשות את המקורות.

    בשה"ש מושג האהבה הקשר בין ישראל לקב"ה מקבל פנים חדשות ודרגה נשגבה.
    האנאלוגיה בין היחס של הרעיה-דוד, ליחס שבין כנסת ישראל לקוב"ה, מתבארת עפ"י הבנת תפקיד הרעיה.

    תפקיד הרעיה מתחלק לשתי תפקידים עיקריים,

    א. האשה, היא עזר לבעלה. כמ"ש (כתובות פ"ה) טוחנת, אופה, מכבסת, מבשלת, מניקה, מצעת המיטה, ועושה בצמר. כך נברא העולם, בכדי שהאדם יוכל לחיות באופן נאות הוא צריך עזר וסיוע, ולכך נבראה האשה. אינה אלא כלי עזר והשלמה לחסרונו.

    ב. לאשה תפקיד נוסף, עצם היותה לבעלה אשת בריתו ידידה ורעיה. מרחיבה את נפשו ומנעמת את חייו בשעשוע ונעימות. אפילו משלימה את הופעתו ומכבדת אותו בלוויתה, גם מעטרתו בשיעור קומתה.

    שורש שתי ענינים אלו כתפקיד הרעיה (העזר והידידות) מושרשים בעומק עצת הבריאה, והם סיבת וענין בריאת האדם ביחס לקוב"ה.

    בעוד שבפרשת הבריאה ב´ מתוארת האשה משתלשלת מהאדם להיות לו עזר וסיוע. מקבילה היא לענין האדם בעולם שכביכול הוא ´עזר לבורא´, להשלמת ושכלול הבריאה.

    בפרשת הבריאה א´ היא מתוארת כנבראת עימו יחד כשההדגשה היא ´בצלם אלוקים ברא אותו´ ´זכר ונקבה ברא אותם´. כי כמו שנבראה האשה להיות לווית חן לאדם, כן נברא האדם לעניין תפארת וידידות לפני קוב"ה.

    תמהה אני האם בימינו יש עדיין מי שרואה את תפקידה של האשה כמשני לסוג אדם נעלה יותר. לא כ"ש המשמשת בתפקיד סייענות.
    אם על התפיסה העתיקה הזו נשענת הבנת כוונת הבריאה ותפקיד האנושות בה, האם לא מתעוררת כאן דרישה לחשיבה מחדש בכל הקשור לפרשיות הבריאה?

    בהמשך מסביר אותו רעיוניסט את סיבות הגלות והרחוק מקוב"ה.

    מנו חכמים שלושה סיבות לגרוש האשה:

    א. מציאת ערות דבר.
    ב. הקדחת תבשילו.
    ג. מצא אחרת יפה הימנה.

    שלושת דברים אלו הם המקבילים לתפקיד הרעיה לבעלה.
    ביחס לתפקיד ה´בנים והמשכיות הבעל´ צריכה מציאת ערות דבר כסיבה להרחקתה הימנו. ביחס ל´עזר וסיוע´ מספיקה הקדחת תבשיל כדי להרחיקו. וביחס לידידות ורעות אותו אמורה היא לספק לבעל מספיקה מציאת אחרת הימנה.

    אינני מאמינה.
    האם זהו השלב האחרון או שצפוי בנו בהמשך ´סחר בבני אדם´ לסיפוק הצרכים ´מין הגבר העליון´.
    ושוב תמהה אני האם כל מושגי גאולה וגלות לא טעונים פתיחה מושגית מחדש.

    אסיים בקטע שלישי, בו שוב מודגשת חובת הריצוי של הרעיה לדודה, בעוד הוא פטור מכלום, כהמחשת ענין עבודת ה´.

    הגישה הנעלית ביותר בעבודת ה´ היא ´גישת הרעיה´.
    רצון האשה לעמוד לשרת את בעלה בתמידות, ולגרום לו נחת רוח ללא שום איכפתיות מדוע חפץ הוא בכך. הרצון למלאות בנאמנות בזריזות ובשלמות את חפצו. ביטול הרצון העצמי לגמרי, ובלבד שיתאים לרצון הבעל, וכמו שאמרו ´איזו אשה כשרה העושה רצון בעלה´.
    היא פסגת העבודה הנדרשת מעם ישראל לפני קוב"ה.

    ישנה פסגה נוספת, ומיוחדת למיוחדים והיא העבודה הרגשית. להפוך איש שמימי ורוחני. להיות בעלי נשמת אור וצמאון והשתוקקות וסערת רגשות, לפני קוב"ה. בחינת ´רעיה לפני דודה´ וזהו מעין העוה"ב.

    האם אין כאן זילות אנטרופומורפית כלפי קוב"ה בהפיכת ענין רגשות האהבה וידידות רגשית אנושית, למוטיב המרכזי בסיבת הבריאה וענין עבודת ה´, ועניני שכר ועונש?
    והאם לאור ההתעוררות הפמיניסטית בת זמנינו, לא הגיעה העת להפסיק לגמרי עם כל הדימויים השובינסטיים הללו.

    מה דעתכן?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*