חיל, רעדה והתרגשות. אלו היו התחושות איתן התעוררתי הבוקר. בוקר של שמחת תורה. שמחה אמיתית על סיום תורה שרק היום ניתן האות, מבחינתי, להתחיל לקרוא בה.
התקבצנו יחד מספר נשים. לא פרסמנו את קיום הקריאה, כדי לא לעורר שדים. אבל כמו שנה שעברה הייתה הודעה על קיום "משהו" לנשים בזמן סבבי קריאת התורה של הגברים. עוד לפני שכולן הגיעו גלגלנו את הספר למקום המתאים, עברנו על ההנחיות האחרונות. מה עושים? מתי פותחים, מתי סוגרים, מתי ומה מברכים? וההתרגשות החלה לגאות.
הקריאה אצל הגברים החלה ולאחר פיזור הילדים בשיעורי התורה השונים, הנשים החלו להגיע ולמלא את הספסלים. לא כולן ידעו לשם מה ההתכנסות, אבל אף אחת לא עזבה לאחר שהעניין הוסבר.
"ויהי בנסוע הארון…" והנה אני מחזיקה ספר תורה, עוברת בין כל הנשים, חלקן מחייכות במבוכה, חלקן בציפייה.
הגבאית קוראת לעולה הראשונה. היא עולה, פותחת את ספר התורה ורוצה להתחיל לברך ומשתנקת מבכי של התרגשות. והדמעות אצל כולן מערפלות את הראייה. ברכה, קריאה עוד ברכה ומי שברך ואז אני עולה. רעד בידיים ודפיקות לב, אבל כמובן שהרציונאליות הנצחית שלי מנצחת ואני מברכת, קוראת בקול בטוח (כנראה ששנים של שמיעה משפיעות) ומברכת. ואז מי שברך ואני זוכה לקבל ברכה ומבקשת לברך את אמי ואבי ואישי וילדי וכל משפחתי וסוף סוף אני חלק מקהילה ויכולה לברך גם את הקהילה הקדושה.
ועוד עולה ועוד עולה ועוד דמעות התרגשות וברכות וכל האוויר מתמלא בתחושה של קדושה והתעלות. ומסתיים סבב ראשון ומתחיל סבב שני ואני כבר קצת מצטערת שהראשוניות הזו כבר מסתיימת.
וביציאה החוצה אני פוגשת את יהונתן, אוטוטו בר מצווה ואני שואלת מה נשמע? ומה עשית? והוא באגביות של בן עשרה אומר "עליתי לתורה, כולם עלו".