31 מחשבות על “קופצת ונשבעת

  1. לחיותה שלום!
    קראתי את המאמר שלך. בסיום המאמר את מעלה שאלה ומשמיעה אותה כמעט כמו קול במדבר "…מדוע לידת הבן היא שמחה ולידת הבת היא עילה לעצב".השאלה שלך ליתר דיוק הזעקה הכנה שלך דיברה אלי. ואני (מוסיקאי,נשוי ואבא לתשעה, תושב בית אל)אשמח לשתף אותך בקיצור בכמה מן התובנות שלי בעניין.תסלחי לי על הסנגנון הלא כל כך מסודר של הכתיבה. נתאר לעצמינו מרצה שנכנס לאולם שבו יושבות תשעים ותשע נשים ונער אחד והוא פונה אליהם בלשון "שלום לכם".מה ההגיון בכך? מדוע הרוב לא קובע? דבר אחר: אישה יולדת תינוק ועל פי תורה מצוות פריה ורביה נזקפת לזכות בעלה בעוד שהיא נחשבת רק כ"עוזרת" למרות שאת כל צער ההריון והלידה היא נשאה בינה לבין עצמה.האם זה הוגן? כדי להבין את זה יש לשאול קודם כל מדוע הזכר נקרא כך בלשון הקודש. לדעתי יש כאן רמז לכך שבמקום שבו נמצא זכר- הנקבה פשוט "לא נזכרת". האם את מכירה את השיר "איך זה שכוכב אחד לבד מעז? לעניינינו, המסר שרמוז במילות השיר (של נתן זך,כמדומני) הוא: איך זה שאישה,חכמה וצודקת ככל שתהיה – מעיזה לנסות להראות שהיא "משהו" במחיצתם של רבנים גדולים וכד´.כי בעולם שוררת חוקיות של העדר והוויה. למשל, היום הוא ישותי יחסית ללילה. הכוכב ש"מעז" הוא בבחינת "העדר". בשעות היום האור של השמש גובר על אור הכוכבים. האור של הכוכב נכלל באור של השמש. אבל כמובן זה לא אומר שהוא לא קיים.(כיוצא בזה, פעם אחת אמרתי לחכם ממסדי שחצן תוך כדי ויכוח:זה שאתה פיקח זה לא אומר שאחרים מטומטמים). וזה רק משל להרגשת הפטרונות הטבעית של השובניסט כלפי האישה או כלפי הטיפוס היצירתי (שהוא על פי רוב אנטי ממסדי). מעלתה של אישה היא עניין שעתיד להתגלות לעתיד לבוא ובינתיים, על פי ההגיון של הדירוג וההעדפה האישה היא בבחינת "דרך ארץ" והאיש בבחינת "תורה". לא פלא שבעיני הפשטנים תורה חשובה מדרך ארץ כנ"ל, למרות שבלי דרך ארץ אין ערך לתורה.(ואגב, לדעתי נשים שמתעקשות להראות את כוחן בלימוד גמרא בוגדות בנשיות שלהן כי הגמרא היא "ישותית" ואישה טבעית היא לא הישגית). ועל פי אותו הגיון, הידע הפורמאלי חשוב יותר מאינטואיציה והיצירתיות. המדע גם הוא "ישותי" יחסית לאמנות שהיא משנית בחשיבותה.באחד המאמרים שכתבתי נתתי הסבר לנוסח "שלא עשני אישה" שתמיד מעורר פולמוס. לצורך העניין אני אצטט שתי פיסקאות הקשורות לעניין:

    &#61607** במסכת ברכות נלמד שמצוות ציצית נוהגת ביום שנאמר "וראיתם אותו", והדיוק הוא מכך שהיום הוא זמן ראייה והלילה שהוא חשוך הוא לא זמן ראיה. ולכאורה יש לשאול האם הטעם הזה באמת משכנע? האם בני אדם חיים על פי רוב בחשיכה בשעות הערב והלילה? איזה קושי מציאותי יש לקיים "וראיתם אותו" בשעות שלאחר השקיעה? אלא מן השאלה הזאת עולה יסוד חשוב והוא שהתורה וההלכה הפורמאלית מכוונים אל המהות ולא אל המציאות. על פי הבנת העיקרון הזה נוכל גם להבין את הטעם לעיקרון ההלכתי של "לא פלוג" שלפעמים מעורר תמיהה, משום שלכאורה הוא מתעלם מן המציאות הפרטית. למשל, אם בנוסח ברכות השחר קבעו חכמים לומר "ברוך שלא עשני אישה"- הרי שנוסח זה מחייב ככלל, גם אם עינינו הרואות שעולמינו כולל בין היתר גברים בטלנים ועמי הארצות ולעומתם נשים בעלות חסד ומשכילות. כי נוסח הברכה נקבע על פי העיקרון ששורשם הרוחני של הגברים הוא ממידת החסד ושורשן הרוחני של הנשים הוא ממידת הגבורה (על פי הגדרה מקטלגת של דירוג והעדפה- זה חיובי וזה שלילי למרות שיש כמובן חסד שלילי ודין חיובי) , ודי בכך כדי לחייב איש ואישה לברך דווקא על פי הנוסח שנקבע. מהבחינה הזאת התורה שהיא בבחינת "קבוע" אינה מתייחסת למציאות המורכבת שהיא גילוי של "ממד המשתנה". ואמנם שאלות גבוליות שעולות מתוך תסבוכות החיים אינן עולות בקנה אחד עם הכלל "לא פלוג רבנן". כמו כן כשהתורה מצווה על "ואהבת לרעך כמוך" היא אינה מתחשבת במורכבות הגדולה של יחסי האנוש בחברה, והשאלה איך ניתן לצוות על רגש של אהבה כלפי הזולת גם היא אינה שייכת על פי זווית ההסתכלות המצווה של התורה שבכתב .

    &#61607** מעיקר הדין נשים יכולות לעלות לתורה ובכל זאת חכמים קבעו: "אישה לא תקרא בתורה מפני כבוד הציבור" (מגילה כ"ג). ולכאורה למה הכוונה בדיוק? האם נוכחות של אישה על בימת בית הכנסת עושה את הקהל ל"לא מכובד"? האם זה יהיה נכון לומר שיש איזושהי פחיתות לקהל בכך כשמאפשרים לאישה צנועה כהלכה לעלות לתורה? הרי השקפה כזאת משפילה את ערך האישה ומקוממת כל בר דעת. אלא התבאר במקום אחר שכבוד הוא לשון הסתרה (בגד=מכבדותא ) . על פי זה אולי הביטוי "כבוד הציבור" ניתן להתפרש במובן של "הסתרת הציבור", דהיינו האישה צריכה להיות מוסתרת ומוצנעת מעיני הציבור משום שהיא (המייצגת בינה) היא בבחינת "עלמא דאתכסיא" .(עד כאן לעניינינו).

    יש לי עוד הרבה מה לומר בנושא אבל הבטחתי לקצר. ברכות, ממני- יצחק טל.

  2. לחיותה שלום!
    קראתי את המאמר שלך. בסיום המאמר את מעלה שאלה ומשמיעה אותה כמעט כמו קול במדבר "…מדוע לידת הבן היא שמחה ולידת הבת היא עילה לעצב".השאלה שלך ליתר דיוק הזעקה הכנה שלך דיברה אלי. ואני (מוסיקאי,נשוי ואבא לתשעה, תושב בית אל)אשמח לשתף אותך בקיצור בכמה מן התובנות שלי בעניין.תסלחי לי על הסנגנון הלא כל כך מסודר של הכתיבה. נתאר לעצמינו מרצה שנכנס לאולם שבו יושבות תשעים ותשע נשים ונער אחד והוא פונה אליהם בלשון "שלום לכם".מה ההגיון בכך? מדוע הרוב לא קובע? דבר אחר: אישה יולדת תינוק ועל פי תורה מצוות פריה ורביה נזקפת לזכות בעלה בעוד שהיא נחשבת רק כ"עוזרת" למרות שאת כל צער ההריון והלידה היא נשאה בינה לבין עצמה.האם זה הוגן? כדי להבין את זה יש לשאול קודם כל מדוע הזכר נקרא כך בלשון הקודש. לדעתי יש כאן רמז לכך שבמקום שבו נמצא זכר- הנקבה פשוט "לא נזכרת". האם את מכירה את השיר "איך זה שכוכב אחד לבד מעז? לעניינינו, המסר שרמוז במילות השיר (של נתן זך,כמדומני) הוא: איך זה שאישה,חכמה וצודקת ככל שתהיה – מעיזה לנסות להראות שהיא "משהו" במחיצתם של רבנים גדולים וכד´.כי בעולם שוררת חוקיות של העדר והוויה. למשל, היום הוא ישותי יחסית ללילה. הכוכב ש"מעז" הוא בבחינת "העדר". בשעות היום האור של השמש גובר על אור הכוכבים. האור של הכוכב נכלל באור של השמש. אבל כמובן זה לא אומר שהוא לא קיים.(כיוצא בזה, פעם אחת אמרתי לחכם ממסדי שחצן תוך כדי ויכוח:זה שאתה פיקח זה לא אומר שאחרים מטומטמים). וזה רק משל להרגשת הפטרונות הטבעית של השובניסט כלפי האישה או כלפי הטיפוס היצירתי (שהוא על פי רוב אנטי ממסדי). מעלתה של אישה היא עניין שעתיד להתגלות לעתיד לבוא ובינתיים, על פי ההגיון של הדירוג וההעדפה האישה היא בבחינת "דרך ארץ" והאיש בבחינת "תורה". לא פלא שבעיני הפשטנים תורה חשובה מדרך ארץ כנ"ל, למרות שבלי דרך ארץ אין ערך לתורה.(ואגב, לדעתי נשים שמתעקשות להראות את כוחן בלימוד גמרא בוגדות בנשיות שלהן כי הגמרא היא "ישותית" ואישה טבעית היא לא הישגית). ועל פי אותו הגיון, הידע הפורמאלי חשוב יותר מאינטואיציה והיצירתיות. המדע גם הוא "ישותי" יחסית לאמנות שהיא משנית בחשיבותה.באחד המאמרים שכתבתי נתתי הסבר לנוסח "שלא עשני אישה" שתמיד מעורר פולמוס. לצורך העניין אני אצטט שתי פיסקאות הקשורות לעניין:

    &#61607** במסכת ברכות נלמד שמצוות ציצית נוהגת ביום שנאמר "וראיתם אותו", והדיוק הוא מכך שהיום הוא זמן ראייה והלילה שהוא חשוך הוא לא זמן ראיה. ולכאורה יש לשאול האם הטעם הזה באמת משכנע? האם בני אדם חיים על פי רוב בחשיכה בשעות הערב והלילה? איזה קושי מציאותי יש לקיים "וראיתם אותו" בשעות שלאחר השקיעה? אלא מן השאלה הזאת עולה יסוד חשוב והוא שהתורה וההלכה הפורמאלית מכוונים אל המהות ולא אל המציאות. על פי הבנת העיקרון הזה נוכל גם להבין את הטעם לעיקרון ההלכתי של "לא פלוג" שלפעמים מעורר תמיהה, משום שלכאורה הוא מתעלם מן המציאות הפרטית. למשל, אם בנוסח ברכות השחר קבעו חכמים לומר "ברוך שלא עשני אישה"- הרי שנוסח זה מחייב ככלל, גם אם עינינו הרואות שעולמינו כולל בין היתר גברים בטלנים ועמי הארצות ולעומתם נשים בעלות חסד ומשכילות. כי נוסח הברכה נקבע על פי העיקרון ששורשם הרוחני של הגברים הוא ממידת החסד ושורשן הרוחני של הנשים הוא ממידת הגבורה (על פי הגדרה מקטלגת של דירוג והעדפה- זה חיובי וזה שלילי למרות שיש כמובן חסד שלילי ודין חיובי) , ודי בכך כדי לחייב איש ואישה לברך דווקא על פי הנוסח שנקבע. מהבחינה הזאת התורה שהיא בבחינת "קבוע" אינה מתייחסת למציאות המורכבת שהיא גילוי של "ממד המשתנה". ואמנם שאלות גבוליות שעולות מתוך תסבוכות החיים אינן עולות בקנה אחד עם הכלל "לא פלוג רבנן". כמו כן כשהתורה מצווה על "ואהבת לרעך כמוך" היא אינה מתחשבת במורכבות הגדולה של יחסי האנוש בחברה, והשאלה איך ניתן לצוות על רגש של אהבה כלפי הזולת גם היא אינה שייכת על פי זווית ההסתכלות המצווה של התורה שבכתב .

    &#61607** מעיקר הדין נשים יכולות לעלות לתורה ובכל זאת חכמים קבעו: "אישה לא תקרא בתורה מפני כבוד הציבור" (מגילה כ"ג). ולכאורה למה הכוונה בדיוק? האם נוכחות של אישה על בימת בית הכנסת עושה את הקהל ל"לא מכובד"? האם זה יהיה נכון לומר שיש איזושהי פחיתות לקהל בכך כשמאפשרים לאישה צנועה כהלכה לעלות לתורה? הרי השקפה כזאת משפילה את ערך האישה ומקוממת כל בר דעת. אלא התבאר במקום אחר שכבוד הוא לשון הסתרה (בגד=מכבדותא ) . על פי זה אולי הביטוי "כבוד הציבור" ניתן להתפרש במובן של "הסתרת הציבור", דהיינו האישה צריכה להיות מוסתרת ומוצנעת מעיני הציבור משום שהיא (המייצגת בינה) היא בבחינת "עלמא דאתכסיא" .(עד כאן לעניינינו).

    יש לי עוד הרבה מה לומר בנושא אבל הבטחתי לקצר. ברכות, ממני- יצחק טל.

  3. לחיותה שלום!
    קראתי את המאמר שלך. בסיום המאמר את מעלה שאלה ומשמיעה אותה כמעט כמו קול במדבר "…מדוע לידת הבן היא שמחה ולידת הבת היא עילה לעצב".השאלה שלך ליתר דיוק הזעקה הכנה שלך דיברה אלי. ואני (מוסיקאי,נשוי ואבא לתשעה, תושב בית אל)אשמח לשתף אותך בקיצור בכמה מן התובנות שלי בעניין.תסלחי לי על הסנגנון הלא כל כך מסודר של הכתיבה. נתאר לעצמינו מרצה שנכנס לאולם שבו יושבות תשעים ותשע נשים ונער אחד והוא פונה אליהם בלשון "שלום לכם".מה ההגיון בכך? מדוע הרוב לא קובע? דבר אחר: אישה יולדת תינוק ועל פי תורה מצוות פריה ורביה נזקפת לזכות בעלה בעוד שהיא נחשבת רק כ"עוזרת" למרות שאת כל צער ההריון והלידה היא נשאה בינה לבין עצמה.האם זה הוגן? כדי להבין את זה יש לשאול קודם כל מדוע הזכר נקרא כך בלשון הקודש. לדעתי יש כאן רמז לכך שבמקום שבו נמצא זכר- הנקבה פשוט "לא נזכרת". האם את מכירה את השיר "איך זה שכוכב אחד לבד מעז? לעניינינו, המסר שרמוז במילות השיר (של נתן זך,כמדומני) הוא: איך זה שאישה,חכמה וצודקת ככל שתהיה – מעיזה לנסות להראות שהיא "משהו" במחיצתם של רבנים גדולים וכד´.כי בעולם שוררת חוקיות של העדר והוויה. למשל, היום הוא ישותי יחסית ללילה. הכוכב ש"מעז" הוא בבחינת "העדר". בשעות היום האור של השמש גובר על אור הכוכבים. האור של הכוכב נכלל באור של השמש. אבל כמובן זה לא אומר שהוא לא קיים.(כיוצא בזה, פעם אחת אמרתי לחכם ממסדי שחצן תוך כדי ויכוח:זה שאתה פיקח זה לא אומר שאחרים מטומטמים). וזה רק משל להרגשת הפטרונות הטבעית של השובניסט כלפי האישה או כלפי הטיפוס היצירתי (שהוא על פי רוב אנטי ממסדי). מעלתה של אישה היא עניין שעתיד להתגלות לעתיד לבוא ובינתיים, על פי ההגיון של הדירוג וההעדפה האישה היא בבחינת "דרך ארץ" והאיש בבחינת "תורה". לא פלא שבעיני הפשטנים תורה חשובה מדרך ארץ כנ"ל, למרות שבלי דרך ארץ אין ערך לתורה.(ואגב, לדעתי נשים שמתעקשות להראות את כוחן בלימוד גמרא בוגדות בנשיות שלהן כי הגמרא היא "ישותית" ואישה טבעית היא לא הישגית). ועל פי אותו הגיון, הידע הפורמאלי חשוב יותר מאינטואיציה והיצירתיות. המדע גם הוא "ישותי" יחסית לאמנות שהיא משנית בחשיבותה.באחד המאמרים שכתבתי נתתי הסבר לנוסח "שלא עשני אישה" שתמיד מעורר פולמוס. לצורך העניין אני אצטט שתי פיסקאות הקשורות לעניין:

    &#61607** במסכת ברכות נלמד שמצוות ציצית נוהגת ביום שנאמר "וראיתם אותו", והדיוק הוא מכך שהיום הוא זמן ראייה והלילה שהוא חשוך הוא לא זמן ראיה. ולכאורה יש לשאול האם הטעם הזה באמת משכנע? האם בני אדם חיים על פי רוב בחשיכה בשעות הערב והלילה? איזה קושי מציאותי יש לקיים "וראיתם אותו" בשעות שלאחר השקיעה? אלא מן השאלה הזאת עולה יסוד חשוב והוא שהתורה וההלכה הפורמאלית מכוונים אל המהות ולא אל המציאות. על פי הבנת העיקרון הזה נוכל גם להבין את הטעם לעיקרון ההלכתי של "לא פלוג" שלפעמים מעורר תמיהה, משום שלכאורה הוא מתעלם מן המציאות הפרטית. למשל, אם בנוסח ברכות השחר קבעו חכמים לומר "ברוך שלא עשני אישה"- הרי שנוסח זה מחייב ככלל, גם אם עינינו הרואות שעולמינו כולל בין היתר גברים בטלנים ועמי הארצות ולעומתם נשים בעלות חסד ומשכילות. כי נוסח הברכה נקבע על פי העיקרון ששורשם הרוחני של הגברים הוא ממידת החסד ושורשן הרוחני של הנשים הוא ממידת הגבורה (על פי הגדרה מקטלגת של דירוג והעדפה- זה חיובי וזה שלילי למרות שיש כמובן חסד שלילי ודין חיובי) , ודי בכך כדי לחייב איש ואישה לברך דווקא על פי הנוסח שנקבע. מהבחינה הזאת התורה שהיא בבחינת "קבוע" אינה מתייחסת למציאות המורכבת שהיא גילוי של "ממד המשתנה". ואמנם שאלות גבוליות שעולות מתוך תסבוכות החיים אינן עולות בקנה אחד עם הכלל "לא פלוג רבנן". כמו כן כשהתורה מצווה על "ואהבת לרעך כמוך" היא אינה מתחשבת במורכבות הגדולה של יחסי האנוש בחברה, והשאלה איך ניתן לצוות על רגש של אהבה כלפי הזולת גם היא אינה שייכת על פי זווית ההסתכלות המצווה של התורה שבכתב .

    &#61607** מעיקר הדין נשים יכולות לעלות לתורה ובכל זאת חכמים קבעו: "אישה לא תקרא בתורה מפני כבוד הציבור" (מגילה כ"ג). ולכאורה למה הכוונה בדיוק? האם נוכחות של אישה על בימת בית הכנסת עושה את הקהל ל"לא מכובד"? האם זה יהיה נכון לומר שיש איזושהי פחיתות לקהל בכך כשמאפשרים לאישה צנועה כהלכה לעלות לתורה? הרי השקפה כזאת משפילה את ערך האישה ומקוממת כל בר דעת. אלא התבאר במקום אחר שכבוד הוא לשון הסתרה (בגד=מכבדותא ) . על פי זה אולי הביטוי "כבוד הציבור" ניתן להתפרש במובן של "הסתרת הציבור", דהיינו האישה צריכה להיות מוסתרת ומוצנעת מעיני הציבור משום שהיא (המייצגת בינה) היא בבחינת "עלמא דאתכסיא" .(עד כאן לעניינינו).

    יש לי עוד הרבה מה לומר בנושא אבל הבטחתי לקצר. ברכות, ממני- יצחק טל.

  4. לחיותה שלום!
    קראתי את המאמר שלך. בסיום המאמר את מעלה שאלה ומשמיעה אותה כמעט כמו קול במדבר "…מדוע לידת הבן היא שמחה ולידת הבת היא עילה לעצב".השאלה שלך ליתר דיוק הזעקה הכנה שלך דיברה אלי. ואני (מוסיקאי,נשוי ואבא לתשעה, תושב בית אל)אשמח לשתף אותך בקיצור בכמה מן התובנות שלי בעניין.תסלחי לי על הסנגנון הלא כל כך מסודר של הכתיבה. נתאר לעצמינו מרצה שנכנס לאולם שבו יושבות תשעים ותשע נשים ונער אחד והוא פונה אליהם בלשון "שלום לכם".מה ההגיון בכך? מדוע הרוב לא קובע? דבר אחר: אישה יולדת תינוק ועל פי תורה מצוות פריה ורביה נזקפת לזכות בעלה בעוד שהיא נחשבת רק כ"עוזרת" למרות שאת כל צער ההריון והלידה היא נשאה בינה לבין עצמה.האם זה הוגן? כדי להבין את זה יש לשאול קודם כל מדוע הזכר נקרא כך בלשון הקודש. לדעתי יש כאן רמז לכך שבמקום שבו נמצא זכר- הנקבה פשוט "לא נזכרת". האם את מכירה את השיר "איך זה שכוכב אחד לבד מעז? לעניינינו, המסר שרמוז במילות השיר (של נתן זך,כמדומני) הוא: איך זה שאישה,חכמה וצודקת ככל שתהיה – מעיזה לנסות להראות שהיא "משהו" במחיצתם של רבנים גדולים וכד´.כי בעולם שוררת חוקיות של העדר והוויה. למשל, היום הוא ישותי יחסית ללילה. הכוכב ש"מעז" הוא בבחינת "העדר". בשעות היום האור של השמש גובר על אור הכוכבים. האור של הכוכב נכלל באור של השמש. אבל כמובן זה לא אומר שהוא לא קיים.(כיוצא בזה, פעם אחת אמרתי לחכם ממסדי שחצן תוך כדי ויכוח:זה שאתה פיקח זה לא אומר שאחרים מטומטמים). וזה רק משל להרגשת הפטרונות הטבעית של השובניסט כלפי האישה או כלפי הטיפוס היצירתי (שהוא על פי רוב אנטי ממסדי). מעלתה של אישה היא עניין שעתיד להתגלות לעתיד לבוא ובינתיים, על פי ההגיון של הדירוג וההעדפה האישה היא בבחינת "דרך ארץ" והאיש בבחינת "תורה". לא פלא שבעיני הפשטנים תורה חשובה מדרך ארץ כנ"ל, למרות שבלי דרך ארץ אין ערך לתורה.(ואגב, לדעתי נשים שמתעקשות להראות את כוחן בלימוד גמרא בוגדות בנשיות שלהן כי הגמרא היא "ישותית" ואישה טבעית היא לא הישגית). ועל פי אותו הגיון, הידע הפורמאלי חשוב יותר מאינטואיציה והיצירתיות. המדע גם הוא "ישותי" יחסית לאמנות שהיא משנית בחשיבותה.באחד המאמרים שכתבתי נתתי הסבר לנוסח "שלא עשני אישה" שתמיד מעורר פולמוס. לצורך העניין אני אצטט שתי פיסקאות הקשורות לעניין:

    &#61607** במסכת ברכות נלמד שמצוות ציצית נוהגת ביום שנאמר "וראיתם אותו", והדיוק הוא מכך שהיום הוא זמן ראייה והלילה שהוא חשוך הוא לא זמן ראיה. ולכאורה יש לשאול האם הטעם הזה באמת משכנע? האם בני אדם חיים על פי רוב בחשיכה בשעות הערב והלילה? איזה קושי מציאותי יש לקיים "וראיתם אותו" בשעות שלאחר השקיעה? אלא מן השאלה הזאת עולה יסוד חשוב והוא שהתורה וההלכה הפורמאלית מכוונים אל המהות ולא אל המציאות. על פי הבנת העיקרון הזה נוכל גם להבין את הטעם לעיקרון ההלכתי של "לא פלוג" שלפעמים מעורר תמיהה, משום שלכאורה הוא מתעלם מן המציאות הפרטית. למשל, אם בנוסח ברכות השחר קבעו חכמים לומר "ברוך שלא עשני אישה"- הרי שנוסח זה מחייב ככלל, גם אם עינינו הרואות שעולמינו כולל בין היתר גברים בטלנים ועמי הארצות ולעומתם נשים בעלות חסד ומשכילות. כי נוסח הברכה נקבע על פי העיקרון ששורשם הרוחני של הגברים הוא ממידת החסד ושורשן הרוחני של הנשים הוא ממידת הגבורה (על פי הגדרה מקטלגת של דירוג והעדפה- זה חיובי וזה שלילי למרות שיש כמובן חסד שלילי ודין חיובי) , ודי בכך כדי לחייב איש ואישה לברך דווקא על פי הנוסח שנקבע. מהבחינה הזאת התורה שהיא בבחינת "קבוע" אינה מתייחסת למציאות המורכבת שהיא גילוי של "ממד המשתנה". ואמנם שאלות גבוליות שעולות מתוך תסבוכות החיים אינן עולות בקנה אחד עם הכלל "לא פלוג רבנן". כמו כן כשהתורה מצווה על "ואהבת לרעך כמוך" היא אינה מתחשבת במורכבות הגדולה של יחסי האנוש בחברה, והשאלה איך ניתן לצוות על רגש של אהבה כלפי הזולת גם היא אינה שייכת על פי זווית ההסתכלות המצווה של התורה שבכתב .

    &#61607** מעיקר הדין נשים יכולות לעלות לתורה ובכל זאת חכמים קבעו: "אישה לא תקרא בתורה מפני כבוד הציבור" (מגילה כ"ג). ולכאורה למה הכוונה בדיוק? האם נוכחות של אישה על בימת בית הכנסת עושה את הקהל ל"לא מכובד"? האם זה יהיה נכון לומר שיש איזושהי פחיתות לקהל בכך כשמאפשרים לאישה צנועה כהלכה לעלות לתורה? הרי השקפה כזאת משפילה את ערך האישה ומקוממת כל בר דעת. אלא התבאר במקום אחר שכבוד הוא לשון הסתרה (בגד=מכבדותא ) . על פי זה אולי הביטוי "כבוד הציבור" ניתן להתפרש במובן של "הסתרת הציבור", דהיינו האישה צריכה להיות מוסתרת ומוצנעת מעיני הציבור משום שהיא (המייצגת בינה) היא בבחינת "עלמא דאתכסיא" .(עד כאן לעניינינו).

    יש לי עוד הרבה מה לומר בנושא אבל הבטחתי לקצר. ברכות, ממני- יצחק טל.

  5. לחיותה שלום!
    קראתי את המאמר שלך. בסיום המאמר את מעלה שאלה ומשמיעה אותה כמעט כמו קול במדבר "…מדוע לידת הבן היא שמחה ולידת הבת היא עילה לעצב".השאלה שלך ליתר דיוק הזעקה הכנה שלך דיברה אלי. ואני (מוסיקאי,נשוי ואבא לתשעה, תושב בית אל)אשמח לשתף אותך בקיצור בכמה מן התובנות שלי בעניין.תסלחי לי על הסנגנון הלא כל כך מסודר של הכתיבה. נתאר לעצמינו מרצה שנכנס לאולם שבו יושבות תשעים ותשע נשים ונער אחד והוא פונה אליהם בלשון "שלום לכם".מה ההגיון בכך? מדוע הרוב לא קובע? דבר אחר: אישה יולדת תינוק ועל פי תורה מצוות פריה ורביה נזקפת לזכות בעלה בעוד שהיא נחשבת רק כ"עוזרת" למרות שאת כל צער ההריון והלידה היא נשאה בינה לבין עצמה.האם זה הוגן? כדי להבין את זה יש לשאול קודם כל מדוע הזכר נקרא כך בלשון הקודש. לדעתי יש כאן רמז לכך שבמקום שבו נמצא זכר- הנקבה פשוט "לא נזכרת". האם את מכירה את השיר "איך זה שכוכב אחד לבד מעז? לעניינינו, המסר שרמוז במילות השיר (של נתן זך,כמדומני) הוא: איך זה שאישה,חכמה וצודקת ככל שתהיה – מעיזה לנסות להראות שהיא "משהו" במחיצתם של רבנים גדולים וכד´.כי בעולם שוררת חוקיות של העדר והוויה. למשל, היום הוא ישותי יחסית ללילה. הכוכב ש"מעז" הוא בבחינת "העדר". בשעות היום האור של השמש גובר על אור הכוכבים. האור של הכוכב נכלל באור של השמש. אבל כמובן זה לא אומר שהוא לא קיים.(כיוצא בזה, פעם אחת אמרתי לחכם ממסדי שחצן תוך כדי ויכוח:זה שאתה פיקח זה לא אומר שאחרים מטומטמים). וזה רק משל להרגשת הפטרונות הטבעית של השובניסט כלפי האישה או כלפי הטיפוס היצירתי (שהוא על פי רוב אנטי ממסדי). מעלתה של אישה היא עניין שעתיד להתגלות לעתיד לבוא ובינתיים, על פי ההגיון של הדירוג וההעדפה האישה היא בבחינת "דרך ארץ" והאיש בבחינת "תורה". לא פלא שבעיני הפשטנים תורה חשובה מדרך ארץ כנ"ל, למרות שבלי דרך ארץ אין ערך לתורה.(ואגב, לדעתי נשים שמתעקשות להראות את כוחן בלימוד גמרא בוגדות בנשיות שלהן כי הגמרא היא "ישותית" ואישה טבעית היא לא הישגית). ועל פי אותו הגיון, הידע הפורמאלי חשוב יותר מאינטואיציה והיצירתיות. המדע גם הוא "ישותי" יחסית לאמנות שהיא משנית בחשיבותה.באחד המאמרים שכתבתי נתתי הסבר לנוסח "שלא עשני אישה" שתמיד מעורר פולמוס. לצורך העניין אני אצטט שתי פיסקאות הקשורות לעניין:

    &#61607** במסכת ברכות נלמד שמצוות ציצית נוהגת ביום שנאמר "וראיתם אותו", והדיוק הוא מכך שהיום הוא זמן ראייה והלילה שהוא חשוך הוא לא זמן ראיה. ולכאורה יש לשאול האם הטעם הזה באמת משכנע? האם בני אדם חיים על פי רוב בחשיכה בשעות הערב והלילה? איזה קושי מציאותי יש לקיים "וראיתם אותו" בשעות שלאחר השקיעה? אלא מן השאלה הזאת עולה יסוד חשוב והוא שהתורה וההלכה הפורמאלית מכוונים אל המהות ולא אל המציאות. על פי הבנת העיקרון הזה נוכל גם להבין את הטעם לעיקרון ההלכתי של "לא פלוג" שלפעמים מעורר תמיהה, משום שלכאורה הוא מתעלם מן המציאות הפרטית. למשל, אם בנוסח ברכות השחר קבעו חכמים לומר "ברוך שלא עשני אישה"- הרי שנוסח זה מחייב ככלל, גם אם עינינו הרואות שעולמינו כולל בין היתר גברים בטלנים ועמי הארצות ולעומתם נשים בעלות חסד ומשכילות. כי נוסח הברכה נקבע על פי העיקרון ששורשם הרוחני של הגברים הוא ממידת החסד ושורשן הרוחני של הנשים הוא ממידת הגבורה (על פי הגדרה מקטלגת של דירוג והעדפה- זה חיובי וזה שלילי למרות שיש כמובן חסד שלילי ודין חיובי) , ודי בכך כדי לחייב איש ואישה לברך דווקא על פי הנוסח שנקבע. מהבחינה הזאת התורה שהיא בבחינת "קבוע" אינה מתייחסת למציאות המורכבת שהיא גילוי של "ממד המשתנה". ואמנם שאלות גבוליות שעולות מתוך תסבוכות החיים אינן עולות בקנה אחד עם הכלל "לא פלוג רבנן". כמו כן כשהתורה מצווה על "ואהבת לרעך כמוך" היא אינה מתחשבת במורכבות הגדולה של יחסי האנוש בחברה, והשאלה איך ניתן לצוות על רגש של אהבה כלפי הזולת גם היא אינה שייכת על פי זווית ההסתכלות המצווה של התורה שבכתב .

    &#61607** מעיקר הדין נשים יכולות לעלות לתורה ובכל זאת חכמים קבעו: "אישה לא תקרא בתורה מפני כבוד הציבור" (מגילה כ"ג). ולכאורה למה הכוונה בדיוק? האם נוכחות של אישה על בימת בית הכנסת עושה את הקהל ל"לא מכובד"? האם זה יהיה נכון לומר שיש איזושהי פחיתות לקהל בכך כשמאפשרים לאישה צנועה כהלכה לעלות לתורה? הרי השקפה כזאת משפילה את ערך האישה ומקוממת כל בר דעת. אלא התבאר במקום אחר שכבוד הוא לשון הסתרה (בגד=מכבדותא ) . על פי זה אולי הביטוי "כבוד הציבור" ניתן להתפרש במובן של "הסתרת הציבור", דהיינו האישה צריכה להיות מוסתרת ומוצנעת מעיני הציבור משום שהיא (המייצגת בינה) היא בבחינת "עלמא דאתכסיא" .(עד כאן לעניינינו).

    יש לי עוד הרבה מה לומר בנושא אבל הבטחתי לקצר. ברכות, ממני- יצחק טל.

  6. לחיותה שלום!
    קראתי את המאמר שלך. בסיום המאמר את מעלה שאלה ומשמיעה אותה כמעט כמו קול במדבר "…מדוע לידת הבן היא שמחה ולידת הבת היא עילה לעצב".השאלה שלך ליתר דיוק הזעקה הכנה שלך דיברה אלי. ואני (מוסיקאי,נשוי ואבא לתשעה, תושב בית אל)אשמח לשתף אותך בקיצור בכמה מן התובנות שלי בעניין.תסלחי לי על הסנגנון הלא כל כך מסודר של הכתיבה. נתאר לעצמינו מרצה שנכנס לאולם שבו יושבות תשעים ותשע נשים ונער אחד והוא פונה אליהם בלשון "שלום לכם".מה ההגיון בכך? מדוע הרוב לא קובע? דבר אחר: אישה יולדת תינוק ועל פי תורה מצוות פריה ורביה נזקפת לזכות בעלה בעוד שהיא נחשבת רק כ"עוזרת" למרות שאת כל צער ההריון והלידה היא נשאה בינה לבין עצמה.האם זה הוגן? כדי להבין את זה יש לשאול קודם כל מדוע הזכר נקרא כך בלשון הקודש. לדעתי יש כאן רמז לכך שבמקום שבו נמצא זכר- הנקבה פשוט "לא נזכרת". האם את מכירה את השיר "איך זה שכוכב אחד לבד מעז? לעניינינו, המסר שרמוז במילות השיר (של נתן זך,כמדומני) הוא: איך זה שאישה,חכמה וצודקת ככל שתהיה – מעיזה לנסות להראות שהיא "משהו" במחיצתם של רבנים גדולים וכד´.כי בעולם שוררת חוקיות של העדר והוויה. למשל, היום הוא ישותי יחסית ללילה. הכוכב ש"מעז" הוא בבחינת "העדר". בשעות היום האור של השמש גובר על אור הכוכבים. האור של הכוכב נכלל באור של השמש. אבל כמובן זה לא אומר שהוא לא קיים.(כיוצא בזה, פעם אחת אמרתי לחכם ממסדי שחצן תוך כדי ויכוח:זה שאתה פיקח זה לא אומר שאחרים מטומטמים). וזה רק משל להרגשת הפטרונות הטבעית של השובניסט כלפי האישה או כלפי הטיפוס היצירתי (שהוא על פי רוב אנטי ממסדי). מעלתה של אישה היא עניין שעתיד להתגלות לעתיד לבוא ובינתיים, על פי ההגיון של הדירוג וההעדפה האישה היא בבחינת "דרך ארץ" והאיש בבחינת "תורה". לא פלא שבעיני הפשטנים תורה חשובה מדרך ארץ כנ"ל, למרות שבלי דרך ארץ אין ערך לתורה.(ואגב, לדעתי נשים שמתעקשות להראות את כוחן בלימוד גמרא בוגדות בנשיות שלהן כי הגמרא היא "ישותית" ואישה טבעית היא לא הישגית). ועל פי אותו הגיון, הידע הפורמאלי חשוב יותר מאינטואיציה והיצירתיות. המדע גם הוא "ישותי" יחסית לאמנות שהיא משנית בחשיבותה.באחד המאמרים שכתבתי נתתי הסבר לנוסח "שלא עשני אישה" שתמיד מעורר פולמוס. לצורך העניין אני אצטט שתי פיסקאות הקשורות לעניין:

    &#61607** במסכת ברכות נלמד שמצוות ציצית נוהגת ביום שנאמר "וראיתם אותו", והדיוק הוא מכך שהיום הוא זמן ראייה והלילה שהוא חשוך הוא לא זמן ראיה. ולכאורה יש לשאול האם הטעם הזה באמת משכנע? האם בני אדם חיים על פי רוב בחשיכה בשעות הערב והלילה? איזה קושי מציאותי יש לקיים "וראיתם אותו" בשעות שלאחר השקיעה? אלא מן השאלה הזאת עולה יסוד חשוב והוא שהתורה וההלכה הפורמאלית מכוונים אל המהות ולא אל המציאות. על פי הבנת העיקרון הזה נוכל גם להבין את הטעם לעיקרון ההלכתי של "לא פלוג" שלפעמים מעורר תמיהה, משום שלכאורה הוא מתעלם מן המציאות הפרטית. למשל, אם בנוסח ברכות השחר קבעו חכמים לומר "ברוך שלא עשני אישה"- הרי שנוסח זה מחייב ככלל, גם אם עינינו הרואות שעולמינו כולל בין היתר גברים בטלנים ועמי הארצות ולעומתם נשים בעלות חסד ומשכילות. כי נוסח הברכה נקבע על פי העיקרון ששורשם הרוחני של הגברים הוא ממידת החסד ושורשן הרוחני של הנשים הוא ממידת הגבורה (על פי הגדרה מקטלגת של דירוג והעדפה- זה חיובי וזה שלילי למרות שיש כמובן חסד שלילי ודין חיובי) , ודי בכך כדי לחייב איש ואישה לברך דווקא על פי הנוסח שנקבע. מהבחינה הזאת התורה שהיא בבחינת "קבוע" אינה מתייחסת למציאות המורכבת שהיא גילוי של "ממד המשתנה". ואמנם שאלות גבוליות שעולות מתוך תסבוכות החיים אינן עולות בקנה אחד עם הכלל "לא פלוג רבנן". כמו כן כשהתורה מצווה על "ואהבת לרעך כמוך" היא אינה מתחשבת במורכבות הגדולה של יחסי האנוש בחברה, והשאלה איך ניתן לצוות על רגש של אהבה כלפי הזולת גם היא אינה שייכת על פי זווית ההסתכלות המצווה של התורה שבכתב .

    &#61607** מעיקר הדין נשים יכולות לעלות לתורה ובכל זאת חכמים קבעו: "אישה לא תקרא בתורה מפני כבוד הציבור" (מגילה כ"ג). ולכאורה למה הכוונה בדיוק? האם נוכחות של אישה על בימת בית הכנסת עושה את הקהל ל"לא מכובד"? האם זה יהיה נכון לומר שיש איזושהי פחיתות לקהל בכך כשמאפשרים לאישה צנועה כהלכה לעלות לתורה? הרי השקפה כזאת משפילה את ערך האישה ומקוממת כל בר דעת. אלא התבאר במקום אחר שכבוד הוא לשון הסתרה (בגד=מכבדותא ) . על פי זה אולי הביטוי "כבוד הציבור" ניתן להתפרש במובן של "הסתרת הציבור", דהיינו האישה צריכה להיות מוסתרת ומוצנעת מעיני הציבור משום שהיא (המייצגת בינה) היא בבחינת "עלמא דאתכסיא" .(עד כאן לעניינינו).

    יש לי עוד הרבה מה לומר בנושא אבל הבטחתי לקצר. ברכות, ממני- יצחק טל.

  7. לחיותה שלום!
    קראתי את המאמר שלך. בסיום המאמר את מעלה שאלה ומשמיעה אותה כמעט כמו קול במדבר "…מדוע לידת הבן היא שמחה ולידת הבת היא עילה לעצב".השאלה שלך ליתר דיוק הזעקה הכנה שלך דיברה אלי. ואני (מוסיקאי,נשוי ואבא לתשעה, תושב בית אל)אשמח לשתף אותך בקיצור בכמה מן התובנות שלי בעניין.תסלחי לי על הסנגנון הלא כל כך מסודר של הכתיבה. נתאר לעצמינו מרצה שנכנס לאולם שבו יושבות תשעים ותשע נשים ונער אחד והוא פונה אליהם בלשון "שלום לכם".מה ההגיון בכך? מדוע הרוב לא קובע? דבר אחר: אישה יולדת תינוק ועל פי תורה מצוות פריה ורביה נזקפת לזכות בעלה בעוד שהיא נחשבת רק כ"עוזרת" למרות שאת כל צער ההריון והלידה היא נשאה בינה לבין עצמה.האם זה הוגן? כדי להבין את זה יש לשאול קודם כל מדוע הזכר נקרא כך בלשון הקודש. לדעתי יש כאן רמז לכך שבמקום שבו נמצא זכר- הנקבה פשוט "לא נזכרת". האם את מכירה את השיר "איך זה שכוכב אחד לבד מעז? לעניינינו, המסר שרמוז במילות השיר (של נתן זך,כמדומני) הוא: איך זה שאישה,חכמה וצודקת ככל שתהיה – מעיזה לנסות להראות שהיא "משהו" במחיצתם של רבנים גדולים וכד´.כי בעולם שוררת חוקיות של העדר והוויה. למשל, היום הוא ישותי יחסית ללילה. הכוכב ש"מעז" הוא בבחינת "העדר". בשעות היום האור של השמש גובר על אור הכוכבים. האור של הכוכב נכלל באור של השמש. אבל כמובן זה לא אומר שהוא לא קיים.(כיוצא בזה, פעם אחת אמרתי לחכם ממסדי שחצן תוך כדי ויכוח:זה שאתה פיקח זה לא אומר שאחרים מטומטמים). וזה רק משל להרגשת הפטרונות הטבעית של השובניסט כלפי האישה או כלפי הטיפוס היצירתי (שהוא על פי רוב אנטי ממסדי). מעלתה של אישה היא עניין שעתיד להתגלות לעתיד לבוא ובינתיים, על פי ההגיון של הדירוג וההעדפה האישה היא בבחינת "דרך ארץ" והאיש בבחינת "תורה". לא פלא שבעיני הפשטנים תורה חשובה מדרך ארץ כנ"ל, למרות שבלי דרך ארץ אין ערך לתורה.(ואגב, לדעתי נשים שמתעקשות להראות את כוחן בלימוד גמרא בוגדות בנשיות שלהן כי הגמרא היא "ישותית" ואישה טבעית היא לא הישגית). ועל פי אותו הגיון, הידע הפורמאלי חשוב יותר מאינטואיציה והיצירתיות. המדע גם הוא "ישותי" יחסית לאמנות שהיא משנית בחשיבותה.באחד המאמרים שכתבתי נתתי הסבר לנוסח "שלא עשני אישה" שתמיד מעורר פולמוס. לצורך העניין אני אצטט שתי פיסקאות הקשורות לעניין:

    &#61607** במסכת ברכות נלמד שמצוות ציצית נוהגת ביום שנאמר "וראיתם אותו", והדיוק הוא מכך שהיום הוא זמן ראייה והלילה שהוא חשוך הוא לא זמן ראיה. ולכאורה יש לשאול האם הטעם הזה באמת משכנע? האם בני אדם חיים על פי רוב בחשיכה בשעות הערב והלילה? איזה קושי מציאותי יש לקיים "וראיתם אותו" בשעות שלאחר השקיעה? אלא מן השאלה הזאת עולה יסוד חשוב והוא שהתורה וההלכה הפורמאלית מכוונים אל המהות ולא אל המציאות. על פי הבנת העיקרון הזה נוכל גם להבין את הטעם לעיקרון ההלכתי של "לא פלוג" שלפעמים מעורר תמיהה, משום שלכאורה הוא מתעלם מן המציאות הפרטית. למשל, אם בנוסח ברכות השחר קבעו חכמים לומר "ברוך שלא עשני אישה"- הרי שנוסח זה מחייב ככלל, גם אם עינינו הרואות שעולמינו כולל בין היתר גברים בטלנים ועמי הארצות ולעומתם נשים בעלות חסד ומשכילות. כי נוסח הברכה נקבע על פי העיקרון ששורשם הרוחני של הגברים הוא ממידת החסד ושורשן הרוחני של הנשים הוא ממידת הגבורה (על פי הגדרה מקטלגת של דירוג והעדפה- זה חיובי וזה שלילי למרות שיש כמובן חסד שלילי ודין חיובי) , ודי בכך כדי לחייב איש ואישה לברך דווקא על פי הנוסח שנקבע. מהבחינה הזאת התורה שהיא בבחינת "קבוע" אינה מתייחסת למציאות המורכבת שהיא גילוי של "ממד המשתנה". ואמנם שאלות גבוליות שעולות מתוך תסבוכות החיים אינן עולות בקנה אחד עם הכלל "לא פלוג רבנן". כמו כן כשהתורה מצווה על "ואהבת לרעך כמוך" היא אינה מתחשבת במורכבות הגדולה של יחסי האנוש בחברה, והשאלה איך ניתן לצוות על רגש של אהבה כלפי הזולת גם היא אינה שייכת על פי זווית ההסתכלות המצווה של התורה שבכתב .

    &#61607** מעיקר הדין נשים יכולות לעלות לתורה ובכל זאת חכמים קבעו: "אישה לא תקרא בתורה מפני כבוד הציבור" (מגילה כ"ג). ולכאורה למה הכוונה בדיוק? האם נוכחות של אישה על בימת בית הכנסת עושה את הקהל ל"לא מכובד"? האם זה יהיה נכון לומר שיש איזושהי פחיתות לקהל בכך כשמאפשרים לאישה צנועה כהלכה לעלות לתורה? הרי השקפה כזאת משפילה את ערך האישה ומקוממת כל בר דעת. אלא התבאר במקום אחר שכבוד הוא לשון הסתרה (בגד=מכבדותא ) . על פי זה אולי הביטוי "כבוד הציבור" ניתן להתפרש במובן של "הסתרת הציבור", דהיינו האישה צריכה להיות מוסתרת ומוצנעת מעיני הציבור משום שהיא (המייצגת בינה) היא בבחינת "עלמא דאתכסיא" .(עד כאן לעניינינו).

    יש לי עוד הרבה מה לומר בנושא אבל הבטחתי לקצר. ברכות, ממני- יצחק טל.

  8. לחיותה שלום!
    קראתי את המאמר שלך. בסיום המאמר את מעלה שאלה ומשמיעה אותה כמעט כמו קול במדבר "…מדוע לידת הבן היא שמחה ולידת הבת היא עילה לעצב".השאלה שלך ליתר דיוק הזעקה הכנה שלך דיברה אלי. ואני (מוסיקאי,נשוי ואבא לתשעה, תושב בית אל)אשמח לשתף אותך בקיצור בכמה מן התובנות שלי בעניין.תסלחי לי על הסנגנון הלא כל כך מסודר של הכתיבה. נתאר לעצמינו מרצה שנכנס לאולם שבו יושבות תשעים ותשע נשים ונער אחד והוא פונה אליהם בלשון "שלום לכם".מה ההגיון בכך? מדוע הרוב לא קובע? דבר אחר: אישה יולדת תינוק ועל פי תורה מצוות פריה ורביה נזקפת לזכות בעלה בעוד שהיא נחשבת רק כ"עוזרת" למרות שאת כל צער ההריון והלידה היא נשאה בינה לבין עצמה.האם זה הוגן? כדי להבין את זה יש לשאול קודם כל מדוע הזכר נקרא כך בלשון הקודש. לדעתי יש כאן רמז לכך שבמקום שבו נמצא זכר- הנקבה פשוט "לא נזכרת". האם את מכירה את השיר "איך זה שכוכב אחד לבד מעז? לעניינינו, המסר שרמוז במילות השיר (של נתן זך,כמדומני) הוא: איך זה שאישה,חכמה וצודקת ככל שתהיה – מעיזה לנסות להראות שהיא "משהו" במחיצתם של רבנים גדולים וכד´.כי בעולם שוררת חוקיות של העדר והוויה. למשל, היום הוא ישותי יחסית ללילה. הכוכב ש"מעז" הוא בבחינת "העדר". בשעות היום האור של השמש גובר על אור הכוכבים. האור של הכוכב נכלל באור של השמש. אבל כמובן זה לא אומר שהוא לא קיים.(כיוצא בזה, פעם אחת אמרתי לחכם ממסדי שחצן תוך כדי ויכוח:זה שאתה פיקח זה לא אומר שאחרים מטומטמים). וזה רק משל להרגשת הפטרונות הטבעית של השובניסט כלפי האישה או כלפי הטיפוס היצירתי (שהוא על פי רוב אנטי ממסדי). מעלתה של אישה היא עניין שעתיד להתגלות לעתיד לבוא ובינתיים, על פי ההגיון של הדירוג וההעדפה האישה היא בבחינת "דרך ארץ" והאיש בבחינת "תורה". לא פלא שבעיני הפשטנים תורה חשובה מדרך ארץ כנ"ל, למרות שבלי דרך ארץ אין ערך לתורה.(ואגב, לדעתי נשים שמתעקשות להראות את כוחן בלימוד גמרא בוגדות בנשיות שלהן כי הגמרא היא "ישותית" ואישה טבעית היא לא הישגית). ועל פי אותו הגיון, הידע הפורמאלי חשוב יותר מאינטואיציה והיצירתיות. המדע גם הוא "ישותי" יחסית לאמנות שהיא משנית בחשיבותה.באחד המאמרים שכתבתי נתתי הסבר לנוסח "שלא עשני אישה" שתמיד מעורר פולמוס. לצורך העניין אני אצטט שתי פיסקאות הקשורות לעניין:

    &#61607** במסכת ברכות נלמד שמצוות ציצית נוהגת ביום שנאמר "וראיתם אותו", והדיוק הוא מכך שהיום הוא זמן ראייה והלילה שהוא חשוך הוא לא זמן ראיה. ולכאורה יש לשאול האם הטעם הזה באמת משכנע? האם בני אדם חיים על פי רוב בחשיכה בשעות הערב והלילה? איזה קושי מציאותי יש לקיים "וראיתם אותו" בשעות שלאחר השקיעה? אלא מן השאלה הזאת עולה יסוד חשוב והוא שהתורה וההלכה הפורמאלית מכוונים אל המהות ולא אל המציאות. על פי הבנת העיקרון הזה נוכל גם להבין את הטעם לעיקרון ההלכתי של "לא פלוג" שלפעמים מעורר תמיהה, משום שלכאורה הוא מתעלם מן המציאות הפרטית. למשל, אם בנוסח ברכות השחר קבעו חכמים לומר "ברוך שלא עשני אישה"- הרי שנוסח זה מחייב ככלל, גם אם עינינו הרואות שעולמינו כולל בין היתר גברים בטלנים ועמי הארצות ולעומתם נשים בעלות חסד ומשכילות. כי נוסח הברכה נקבע על פי העיקרון ששורשם הרוחני של הגברים הוא ממידת החסד ושורשן הרוחני של הנשים הוא ממידת הגבורה (על פי הגדרה מקטלגת של דירוג והעדפה- זה חיובי וזה שלילי למרות שיש כמובן חסד שלילי ודין חיובי) , ודי בכך כדי לחייב איש ואישה לברך דווקא על פי הנוסח שנקבע. מהבחינה הזאת התורה שהיא בבחינת "קבוע" אינה מתייחסת למציאות המורכבת שהיא גילוי של "ממד המשתנה". ואמנם שאלות גבוליות שעולות מתוך תסבוכות החיים אינן עולות בקנה אחד עם הכלל "לא פלוג רבנן". כמו כן כשהתורה מצווה על "ואהבת לרעך כמוך" היא אינה מתחשבת במורכבות הגדולה של יחסי האנוש בחברה, והשאלה איך ניתן לצוות על רגש של אהבה כלפי הזולת גם היא אינה שייכת על פי זווית ההסתכלות המצווה של התורה שבכתב .

    &#61607** מעיקר הדין נשים יכולות לעלות לתורה ובכל זאת חכמים קבעו: "אישה לא תקרא בתורה מפני כבוד הציבור" (מגילה כ"ג). ולכאורה למה הכוונה בדיוק? האם נוכחות של אישה על בימת בית הכנסת עושה את הקהל ל"לא מכובד"? האם זה יהיה נכון לומר שיש איזושהי פחיתות לקהל בכך כשמאפשרים לאישה צנועה כהלכה לעלות לתורה? הרי השקפה כזאת משפילה את ערך האישה ומקוממת כל בר דעת. אלא התבאר במקום אחר שכבוד הוא לשון הסתרה (בגד=מכבדותא ) . על פי זה אולי הביטוי "כבוד הציבור" ניתן להתפרש במובן של "הסתרת הציבור", דהיינו האישה צריכה להיות מוסתרת ומוצנעת מעיני הציבור משום שהיא (המייצגת בינה) היא בבחינת "עלמא דאתכסיא" .(עד כאן לעניינינו).

    יש לי עוד הרבה מה לומר בנושא אבל הבטחתי לקצר. ברכות, ממני- יצחק טל.

  9. לחיותה שלום!
    קראתי את המאמר שלך. בסיום המאמר את מעלה שאלה ומשמיעה אותה כמעט כמו קול במדבר "…מדוע לידת הבן היא שמחה ולידת הבת היא עילה לעצב".השאלה שלך ליתר דיוק הזעקה הכנה שלך דיברה אלי. ואני (מוסיקאי,נשוי ואבא לתשעה, תושב בית אל)אשמח לשתף אותך בקיצור בכמה מן התובנות שלי בעניין.תסלחי לי על הסנגנון הלא כל כך מסודר של הכתיבה. נתאר לעצמינו מרצה שנכנס לאולם שבו יושבות תשעים ותשע נשים ונער אחד והוא פונה אליהם בלשון "שלום לכם".מה ההגיון בכך? מדוע הרוב לא קובע? דבר אחר: אישה יולדת תינוק ועל פי תורה מצוות פריה ורביה נזקפת לזכות בעלה בעוד שהיא נחשבת רק כ"עוזרת" למרות שאת כל צער ההריון והלידה היא נשאה בינה לבין עצמה.האם זה הוגן? כדי להבין את זה יש לשאול קודם כל מדוע הזכר נקרא כך בלשון הקודש. לדעתי יש כאן רמז לכך שבמקום שבו נמצא זכר- הנקבה פשוט "לא נזכרת". האם את מכירה את השיר "איך זה שכוכב אחד לבד מעז? לעניינינו, המסר שרמוז במילות השיר (של נתן זך,כמדומני) הוא: איך זה שאישה,חכמה וצודקת ככל שתהיה – מעיזה לנסות להראות שהיא "משהו" במחיצתם של רבנים גדולים וכד´.כי בעולם שוררת חוקיות של העדר והוויה. למשל, היום הוא ישותי יחסית ללילה. הכוכב ש"מעז" הוא בבחינת "העדר". בשעות היום האור של השמש גובר על אור הכוכבים. האור של הכוכב נכלל באור של השמש. אבל כמובן זה לא אומר שהוא לא קיים.(כיוצא בזה, פעם אחת אמרתי לחכם ממסדי שחצן תוך כדי ויכוח:זה שאתה פיקח זה לא אומר שאחרים מטומטמים). וזה רק משל להרגשת הפטרונות הטבעית של השובניסט כלפי האישה או כלפי הטיפוס היצירתי (שהוא על פי רוב אנטי ממסדי). מעלתה של אישה היא עניין שעתיד להתגלות לעתיד לבוא ובינתיים, על פי ההגיון של הדירוג וההעדפה האישה היא בבחינת "דרך ארץ" והאיש בבחינת "תורה". לא פלא שבעיני הפשטנים תורה חשובה מדרך ארץ כנ"ל, למרות שבלי דרך ארץ אין ערך לתורה.(ואגב, לדעתי נשים שמתעקשות להראות את כוחן בלימוד גמרא בוגדות בנשיות שלהן כי הגמרא היא "ישותית" ואישה טבעית היא לא הישגית). ועל פי אותו הגיון, הידע הפורמאלי חשוב יותר מאינטואיציה והיצירתיות. המדע גם הוא "ישותי" יחסית לאמנות שהיא משנית בחשיבותה.באחד המאמרים שכתבתי נתתי הסבר לנוסח "שלא עשני אישה" שתמיד מעורר פולמוס. לצורך העניין אני אצטט שתי פיסקאות הקשורות לעניין:

    &#61607** במסכת ברכות נלמד שמצוות ציצית נוהגת ביום שנאמר "וראיתם אותו", והדיוק הוא מכך שהיום הוא זמן ראייה והלילה שהוא חשוך הוא לא זמן ראיה. ולכאורה יש לשאול האם הטעם הזה באמת משכנע? האם בני אדם חיים על פי רוב בחשיכה בשעות הערב והלילה? איזה קושי מציאותי יש לקיים "וראיתם אותו" בשעות שלאחר השקיעה? אלא מן השאלה הזאת עולה יסוד חשוב והוא שהתורה וההלכה הפורמאלית מכוונים אל המהות ולא אל המציאות. על פי הבנת העיקרון הזה נוכל גם להבין את הטעם לעיקרון ההלכתי של "לא פלוג" שלפעמים מעורר תמיהה, משום שלכאורה הוא מתעלם מן המציאות הפרטית. למשל, אם בנוסח ברכות השחר קבעו חכמים לומר "ברוך שלא עשני אישה"- הרי שנוסח זה מחייב ככלל, גם אם עינינו הרואות שעולמינו כולל בין היתר גברים בטלנים ועמי הארצות ולעומתם נשים בעלות חסד ומשכילות. כי נוסח הברכה נקבע על פי העיקרון ששורשם הרוחני של הגברים הוא ממידת החסד ושורשן הרוחני של הנשים הוא ממידת הגבורה (על פי הגדרה מקטלגת של דירוג והעדפה- זה חיובי וזה שלילי למרות שיש כמובן חסד שלילי ודין חיובי) , ודי בכך כדי לחייב איש ואישה לברך דווקא על פי הנוסח שנקבע. מהבחינה הזאת התורה שהיא בבחינת "קבוע" אינה מתייחסת למציאות המורכבת שהיא גילוי של "ממד המשתנה". ואמנם שאלות גבוליות שעולות מתוך תסבוכות החיים אינן עולות בקנה אחד עם הכלל "לא פלוג רבנן". כמו כן כשהתורה מצווה על "ואהבת לרעך כמוך" היא אינה מתחשבת במורכבות הגדולה של יחסי האנוש בחברה, והשאלה איך ניתן לצוות על רגש של אהבה כלפי הזולת גם היא אינה שייכת על פי זווית ההסתכלות המצווה של התורה שבכתב .

    &#61607** מעיקר הדין נשים יכולות לעלות לתורה ובכל זאת חכמים קבעו: "אישה לא תקרא בתורה מפני כבוד הציבור" (מגילה כ"ג). ולכאורה למה הכוונה בדיוק? האם נוכחות של אישה על בימת בית הכנסת עושה את הקהל ל"לא מכובד"? האם זה יהיה נכון לומר שיש איזושהי פחיתות לקהל בכך כשמאפשרים לאישה צנועה כהלכה לעלות לתורה? הרי השקפה כזאת משפילה את ערך האישה ומקוממת כל בר דעת. אלא התבאר במקום אחר שכבוד הוא לשון הסתרה (בגד=מכבדותא ) . על פי זה אולי הביטוי "כבוד הציבור" ניתן להתפרש במובן של "הסתרת הציבור", דהיינו האישה צריכה להיות מוסתרת ומוצנעת מעיני הציבור משום שהיא (המייצגת בינה) היא בבחינת "עלמא דאתכסיא" .(עד כאן לעניינינו).

    יש לי עוד הרבה מה לומר בנושא אבל הבטחתי לקצר. ברכות, ממני- יצחק טל.

  10. לחיותה שלום!
    קראתי את המאמר שלך. בסיום המאמר את מעלה שאלה ומשמיעה אותה כמעט כמו קול במדבר "…מדוע לידת הבן היא שמחה ולידת הבת היא עילה לעצב".השאלה שלך ליתר דיוק הזעקה הכנה שלך דיברה אלי. ואני (מוסיקאי,נשוי ואבא לתשעה, תושב בית אל)אשמח לשתף אותך בקיצור בכמה מן התובנות שלי בעניין.תסלחי לי על הסנגנון הלא כל כך מסודר של הכתיבה. נתאר לעצמינו מרצה שנכנס לאולם שבו יושבות תשעים ותשע נשים ונער אחד והוא פונה אליהם בלשון "שלום לכם".מה ההגיון בכך? מדוע הרוב לא קובע? דבר אחר: אישה יולדת תינוק ועל פי תורה מצוות פריה ורביה נזקפת לזכות בעלה בעוד שהיא נחשבת רק כ"עוזרת" למרות שאת כל צער ההריון והלידה היא נשאה בינה לבין עצמה.האם זה הוגן? כדי להבין את זה יש לשאול קודם כל מדוע הזכר נקרא כך בלשון הקודש. לדעתי יש כאן רמז לכך שבמקום שבו נמצא זכר- הנקבה פשוט "לא נזכרת". האם את מכירה את השיר "איך זה שכוכב אחד לבד מעז? לעניינינו, המסר שרמוז במילות השיר (של נתן זך,כמדומני) הוא: איך זה שאישה,חכמה וצודקת ככל שתהיה – מעיזה לנסות להראות שהיא "משהו" במחיצתם של רבנים גדולים וכד´.כי בעולם שוררת חוקיות של העדר והוויה. למשל, היום הוא ישותי יחסית ללילה. הכוכב ש"מעז" הוא בבחינת "העדר". בשעות היום האור של השמש גובר על אור הכוכבים. האור של הכוכב נכלל באור של השמש. אבל כמובן זה לא אומר שהוא לא קיים.(כיוצא בזה, פעם אחת אמרתי לחכם ממסדי שחצן תוך כדי ויכוח:זה שאתה פיקח זה לא אומר שאחרים מטומטמים). וזה רק משל להרגשת הפטרונות הטבעית של השובניסט כלפי האישה או כלפי הטיפוס היצירתי (שהוא על פי רוב אנטי ממסדי). מעלתה של אישה היא עניין שעתיד להתגלות לעתיד לבוא ובינתיים, על פי ההגיון של הדירוג וההעדפה האישה היא בבחינת "דרך ארץ" והאיש בבחינת "תורה". לא פלא שבעיני הפשטנים תורה חשובה מדרך ארץ כנ"ל, למרות שבלי דרך ארץ אין ערך לתורה.(ואגב, לדעתי נשים שמתעקשות להראות את כוחן בלימוד גמרא בוגדות בנשיות שלהן כי הגמרא היא "ישותית" ואישה טבעית היא לא הישגית). ועל פי אותו הגיון, הידע הפורמאלי חשוב יותר מאינטואיציה והיצירתיות. המדע גם הוא "ישותי" יחסית לאמנות שהיא משנית בחשיבותה.באחד המאמרים שכתבתי נתתי הסבר לנוסח "שלא עשני אישה" שתמיד מעורר פולמוס. לצורך העניין אני אצטט שתי פיסקאות הקשורות לעניין:

    &#61607** במסכת ברכות נלמד שמצוות ציצית נוהגת ביום שנאמר "וראיתם אותו", והדיוק הוא מכך שהיום הוא זמן ראייה והלילה שהוא חשוך הוא לא זמן ראיה. ולכאורה יש לשאול האם הטעם הזה באמת משכנע? האם בני אדם חיים על פי רוב בחשיכה בשעות הערב והלילה? איזה קושי מציאותי יש לקיים "וראיתם אותו" בשעות שלאחר השקיעה? אלא מן השאלה הזאת עולה יסוד חשוב והוא שהתורה וההלכה הפורמאלית מכוונים אל המהות ולא אל המציאות. על פי הבנת העיקרון הזה נוכל גם להבין את הטעם לעיקרון ההלכתי של "לא פלוג" שלפעמים מעורר תמיהה, משום שלכאורה הוא מתעלם מן המציאות הפרטית. למשל, אם בנוסח ברכות השחר קבעו חכמים לומר "ברוך שלא עשני אישה"- הרי שנוסח זה מחייב ככלל, גם אם עינינו הרואות שעולמינו כולל בין היתר גברים בטלנים ועמי הארצות ולעומתם נשים בעלות חסד ומשכילות. כי נוסח הברכה נקבע על פי העיקרון ששורשם הרוחני של הגברים הוא ממידת החסד ושורשן הרוחני של הנשים הוא ממידת הגבורה (על פי הגדרה מקטלגת של דירוג והעדפה- זה חיובי וזה שלילי למרות שיש כמובן חסד שלילי ודין חיובי) , ודי בכך כדי לחייב איש ואישה לברך דווקא על פי הנוסח שנקבע. מהבחינה הזאת התורה שהיא בבחינת "קבוע" אינה מתייחסת למציאות המורכבת שהיא גילוי של "ממד המשתנה". ואמנם שאלות גבוליות שעולות מתוך תסבוכות החיים אינן עולות בקנה אחד עם הכלל "לא פלוג רבנן". כמו כן כשהתורה מצווה על "ואהבת לרעך כמוך" היא אינה מתחשבת במורכבות הגדולה של יחסי האנוש בחברה, והשאלה איך ניתן לצוות על רגש של אהבה כלפי הזולת גם היא אינה שייכת על פי זווית ההסתכלות המצווה של התורה שבכתב .

    &#61607** מעיקר הדין נשים יכולות לעלות לתורה ובכל זאת חכמים קבעו: "אישה לא תקרא בתורה מפני כבוד הציבור" (מגילה כ"ג). ולכאורה למה הכוונה בדיוק? האם נוכחות של אישה על בימת בית הכנסת עושה את הקהל ל"לא מכובד"? האם זה יהיה נכון לומר שיש איזושהי פחיתות לקהל בכך כשמאפשרים לאישה צנועה כהלכה לעלות לתורה? הרי השקפה כזאת משפילה את ערך האישה ומקוממת כל בר דעת. אלא התבאר במקום אחר שכבוד הוא לשון הסתרה (בגד=מכבדותא ) . על פי זה אולי הביטוי "כבוד הציבור" ניתן להתפרש במובן של "הסתרת הציבור", דהיינו האישה צריכה להיות מוסתרת ומוצנעת מעיני הציבור משום שהיא (המייצגת בינה) היא בבחינת "עלמא דאתכסיא" .(עד כאן לעניינינו).

    יש לי עוד הרבה מה לומר בנושא אבל הבטחתי לקצר. ברכות, ממני- יצחק טל.

  11. לחיותה שלום!
    קראתי את המאמר שלך. בסיום המאמר את מעלה שאלה ומשמיעה אותה כמעט כמו קול במדבר "…מדוע לידת הבן היא שמחה ולידת הבת היא עילה לעצב".השאלה שלך ליתר דיוק הזעקה הכנה שלך דיברה אלי. ואני (מוסיקאי,נשוי ואבא לתשעה, תושב בית אל)אשמח לשתף אותך בקיצור בכמה מן התובנות שלי בעניין.תסלחי לי על הסנגנון הלא כל כך מסודר של הכתיבה. נתאר לעצמינו מרצה שנכנס לאולם שבו יושבות תשעים ותשע נשים ונער אחד והוא פונה אליהם בלשון "שלום לכם".מה ההגיון בכך? מדוע הרוב לא קובע? דבר אחר: אישה יולדת תינוק ועל פי תורה מצוות פריה ורביה נזקפת לזכות בעלה בעוד שהיא נחשבת רק כ"עוזרת" למרות שאת כל צער ההריון והלידה היא נשאה בינה לבין עצמה.האם זה הוגן? כדי להבין את זה יש לשאול קודם כל מדוע הזכר נקרא כך בלשון הקודש. לדעתי יש כאן רמז לכך שבמקום שבו נמצא זכר- הנקבה פשוט "לא נזכרת". האם את מכירה את השיר "איך זה שכוכב אחד לבד מעז? לעניינינו, המסר שרמוז במילות השיר (של נתן זך,כמדומני) הוא: איך זה שאישה,חכמה וצודקת ככל שתהיה – מעיזה לנסות להראות שהיא "משהו" במחיצתם של רבנים גדולים וכד´.כי בעולם שוררת חוקיות של העדר והוויה. למשל, היום הוא ישותי יחסית ללילה. הכוכב ש"מעז" הוא בבחינת "העדר". בשעות היום האור של השמש גובר על אור הכוכבים. האור של הכוכב נכלל באור של השמש. אבל כמובן זה לא אומר שהוא לא קיים.(כיוצא בזה, פעם אחת אמרתי לחכם ממסדי שחצן תוך כדי ויכוח:זה שאתה פיקח זה לא אומר שאחרים מטומטמים). וזה רק משל להרגשת הפטרונות הטבעית של השובניסט כלפי האישה או כלפי הטיפוס היצירתי (שהוא על פי רוב אנטי ממסדי). מעלתה של אישה היא עניין שעתיד להתגלות לעתיד לבוא ובינתיים, על פי ההגיון של הדירוג וההעדפה האישה היא בבחינת "דרך ארץ" והאיש בבחינת "תורה". לא פלא שבעיני הפשטנים תורה חשובה מדרך ארץ כנ"ל, למרות שבלי דרך ארץ אין ערך לתורה.(ואגב, לדעתי נשים שמתעקשות להראות את כוחן בלימוד גמרא בוגדות בנשיות שלהן כי הגמרא היא "ישותית" ואישה טבעית היא לא הישגית). ועל פי אותו הגיון, הידע הפורמאלי חשוב יותר מאינטואיציה והיצירתיות. המדע גם הוא "ישותי" יחסית לאמנות שהיא משנית בחשיבותה.באחד המאמרים שכתבתי נתתי הסבר לנוסח "שלא עשני אישה" שתמיד מעורר פולמוס. לצורך העניין אני אצטט שתי פיסקאות הקשורות לעניין:

    &#61607** במסכת ברכות נלמד שמצוות ציצית נוהגת ביום שנאמר "וראיתם אותו", והדיוק הוא מכך שהיום הוא זמן ראייה והלילה שהוא חשוך הוא לא זמן ראיה. ולכאורה יש לשאול האם הטעם הזה באמת משכנע? האם בני אדם חיים על פי רוב בחשיכה בשעות הערב והלילה? איזה קושי מציאותי יש לקיים "וראיתם אותו" בשעות שלאחר השקיעה? אלא מן השאלה הזאת עולה יסוד חשוב והוא שהתורה וההלכה הפורמאלית מכוונים אל המהות ולא אל המציאות. על פי הבנת העיקרון הזה נוכל גם להבין את הטעם לעיקרון ההלכתי של "לא פלוג" שלפעמים מעורר תמיהה, משום שלכאורה הוא מתעלם מן המציאות הפרטית. למשל, אם בנוסח ברכות השחר קבעו חכמים לומר "ברוך שלא עשני אישה"- הרי שנוסח זה מחייב ככלל, גם אם עינינו הרואות שעולמינו כולל בין היתר גברים בטלנים ועמי הארצות ולעומתם נשים בעלות חסד ומשכילות. כי נוסח הברכה נקבע על פי העיקרון ששורשם הרוחני של הגברים הוא ממידת החסד ושורשן הרוחני של הנשים הוא ממידת הגבורה (על פי הגדרה מקטלגת של דירוג והעדפה- זה חיובי וזה שלילי למרות שיש כמובן חסד שלילי ודין חיובי) , ודי בכך כדי לחייב איש ואישה לברך דווקא על פי הנוסח שנקבע. מהבחינה הזאת התורה שהיא בבחינת "קבוע" אינה מתייחסת למציאות המורכבת שהיא גילוי של "ממד המשתנה". ואמנם שאלות גבוליות שעולות מתוך תסבוכות החיים אינן עולות בקנה אחד עם הכלל "לא פלוג רבנן". כמו כן כשהתורה מצווה על "ואהבת לרעך כמוך" היא אינה מתחשבת במורכבות הגדולה של יחסי האנוש בחברה, והשאלה איך ניתן לצוות על רגש של אהבה כלפי הזולת גם היא אינה שייכת על פי זווית ההסתכלות המצווה של התורה שבכתב .

    &#61607** מעיקר הדין נשים יכולות לעלות לתורה ובכל זאת חכמים קבעו: "אישה לא תקרא בתורה מפני כבוד הציבור" (מגילה כ"ג). ולכאורה למה הכוונה בדיוק? האם נוכחות של אישה על בימת בית הכנסת עושה את הקהל ל"לא מכובד"? האם זה יהיה נכון לומר שיש איזושהי פחיתות לקהל בכך כשמאפשרים לאישה צנועה כהלכה לעלות לתורה? הרי השקפה כזאת משפילה את ערך האישה ומקוממת כל בר דעת. אלא התבאר במקום אחר שכבוד הוא לשון הסתרה (בגד=מכבדותא ) . על פי זה אולי הביטוי "כבוד הציבור" ניתן להתפרש במובן של "הסתרת הציבור", דהיינו האישה צריכה להיות מוסתרת ומוצנעת מעיני הציבור משום שהיא (המייצגת בינה) היא בבחינת "עלמא דאתכסיא" .(עד כאן לעניינינו).

    יש לי עוד הרבה מה לומר בנושא אבל הבטחתי לקצר. ברכות, ממני- יצחק טל.

  12. לחיותה שלום!
    קראתי את המאמר שלך. בסיום המאמר את מעלה שאלה ומשמיעה אותה כמעט כמו קול במדבר "…מדוע לידת הבן היא שמחה ולידת הבת היא עילה לעצב".השאלה שלך ליתר דיוק הזעקה הכנה שלך דיברה אלי. ואני (מוסיקאי,נשוי ואבא לתשעה, תושב בית אל)אשמח לשתף אותך בקיצור בכמה מן התובנות שלי בעניין.תסלחי לי על הסנגנון הלא כל כך מסודר של הכתיבה. נתאר לעצמינו מרצה שנכנס לאולם שבו יושבות תשעים ותשע נשים ונער אחד והוא פונה אליהם בלשון "שלום לכם".מה ההגיון בכך? מדוע הרוב לא קובע? דבר אחר: אישה יולדת תינוק ועל פי תורה מצוות פריה ורביה נזקפת לזכות בעלה בעוד שהיא נחשבת רק כ"עוזרת" למרות שאת כל צער ההריון והלידה היא נשאה בינה לבין עצמה.האם זה הוגן? כדי להבין את זה יש לשאול קודם כל מדוע הזכר נקרא כך בלשון הקודש. לדעתי יש כאן רמז לכך שבמקום שבו נמצא זכר- הנקבה פשוט "לא נזכרת". האם את מכירה את השיר "איך זה שכוכב אחד לבד מעז? לעניינינו, המסר שרמוז במילות השיר (של נתן זך,כמדומני) הוא: איך זה שאישה,חכמה וצודקת ככל שתהיה – מעיזה לנסות להראות שהיא "משהו" במחיצתם של רבנים גדולים וכד´.כי בעולם שוררת חוקיות של העדר והוויה. למשל, היום הוא ישותי יחסית ללילה. הכוכב ש"מעז" הוא בבחינת "העדר". בשעות היום האור של השמש גובר על אור הכוכבים. האור של הכוכב נכלל באור של השמש. אבל כמובן זה לא אומר שהוא לא קיים.(כיוצא בזה, פעם אחת אמרתי לחכם ממסדי שחצן תוך כדי ויכוח:זה שאתה פיקח זה לא אומר שאחרים מטומטמים). וזה רק משל להרגשת הפטרונות הטבעית של השובניסט כלפי האישה או כלפי הטיפוס היצירתי (שהוא על פי רוב אנטי ממסדי). מעלתה של אישה היא עניין שעתיד להתגלות לעתיד לבוא ובינתיים, על פי ההגיון של הדירוג וההעדפה האישה היא בבחינת "דרך ארץ" והאיש בבחינת "תורה". לא פלא שבעיני הפשטנים תורה חשובה מדרך ארץ כנ"ל, למרות שבלי דרך ארץ אין ערך לתורה.(ואגב, לדעתי נשים שמתעקשות להראות את כוחן בלימוד גמרא בוגדות בנשיות שלהן כי הגמרא היא "ישותית" ואישה טבעית היא לא הישגית). ועל פי אותו הגיון, הידע הפורמאלי חשוב יותר מאינטואיציה והיצירתיות. המדע גם הוא "ישותי" יחסית לאמנות שהיא משנית בחשיבותה.באחד המאמרים שכתבתי נתתי הסבר לנוסח "שלא עשני אישה" שתמיד מעורר פולמוס. לצורך העניין אני אצטט שתי פיסקאות הקשורות לעניין:

    &#61607** במסכת ברכות נלמד שמצוות ציצית נוהגת ביום שנאמר "וראיתם אותו", והדיוק הוא מכך שהיום הוא זמן ראייה והלילה שהוא חשוך הוא לא זמן ראיה. ולכאורה יש לשאול האם הטעם הזה באמת משכנע? האם בני אדם חיים על פי רוב בחשיכה בשעות הערב והלילה? איזה קושי מציאותי יש לקיים "וראיתם אותו" בשעות שלאחר השקיעה? אלא מן השאלה הזאת עולה יסוד חשוב והוא שהתורה וההלכה הפורמאלית מכוונים אל המהות ולא אל המציאות. על פי הבנת העיקרון הזה נוכל גם להבין את הטעם לעיקרון ההלכתי של "לא פלוג" שלפעמים מעורר תמיהה, משום שלכאורה הוא מתעלם מן המציאות הפרטית. למשל, אם בנוסח ברכות השחר קבעו חכמים לומר "ברוך שלא עשני אישה"- הרי שנוסח זה מחייב ככלל, גם אם עינינו הרואות שעולמינו כולל בין היתר גברים בטלנים ועמי הארצות ולעומתם נשים בעלות חסד ומשכילות. כי נוסח הברכה נקבע על פי העיקרון ששורשם הרוחני של הגברים הוא ממידת החסד ושורשן הרוחני של הנשים הוא ממידת הגבורה (על פי הגדרה מקטלגת של דירוג והעדפה- זה חיובי וזה שלילי למרות שיש כמובן חסד שלילי ודין חיובי) , ודי בכך כדי לחייב איש ואישה לברך דווקא על פי הנוסח שנקבע. מהבחינה הזאת התורה שהיא בבחינת "קבוע" אינה מתייחסת למציאות המורכבת שהיא גילוי של "ממד המשתנה". ואמנם שאלות גבוליות שעולות מתוך תסבוכות החיים אינן עולות בקנה אחד עם הכלל "לא פלוג רבנן". כמו כן כשהתורה מצווה על "ואהבת לרעך כמוך" היא אינה מתחשבת במורכבות הגדולה של יחסי האנוש בחברה, והשאלה איך ניתן לצוות על רגש של אהבה כלפי הזולת גם היא אינה שייכת על פי זווית ההסתכלות המצווה של התורה שבכתב .

    &#61607** מעיקר הדין נשים יכולות לעלות לתורה ובכל זאת חכמים קבעו: "אישה לא תקרא בתורה מפני כבוד הציבור" (מגילה כ"ג). ולכאורה למה הכוונה בדיוק? האם נוכחות של אישה על בימת בית הכנסת עושה את הקהל ל"לא מכובד"? האם זה יהיה נכון לומר שיש איזושהי פחיתות לקהל בכך כשמאפשרים לאישה צנועה כהלכה לעלות לתורה? הרי השקפה כזאת משפילה את ערך האישה ומקוממת כל בר דעת. אלא התבאר במקום אחר שכבוד הוא לשון הסתרה (בגד=מכבדותא ) . על פי זה אולי הביטוי "כבוד הציבור" ניתן להתפרש במובן של "הסתרת הציבור", דהיינו האישה צריכה להיות מוסתרת ומוצנעת מעיני הציבור משום שהיא (המייצגת בינה) היא בבחינת "עלמא דאתכסיא" .(עד כאן לעניינינו).

    יש לי עוד הרבה מה לומר בנושא אבל הבטחתי לקצר. ברכות, ממני- יצחק טל.

  13. לחיותה שלום!
    קראתי את המאמר שלך. בסיום המאמר את מעלה שאלה ומשמיעה אותה כמעט כמו קול במדבר "…מדוע לידת הבן היא שמחה ולידת הבת היא עילה לעצב".השאלה שלך ליתר דיוק הזעקה הכנה שלך דיברה אלי. ואני (מוסיקאי,נשוי ואבא לתשעה, תושב בית אל)אשמח לשתף אותך בקיצור בכמה מן התובנות שלי בעניין.תסלחי לי על הסנגנון הלא כל כך מסודר של הכתיבה. נתאר לעצמינו מרצה שנכנס לאולם שבו יושבות תשעים ותשע נשים ונער אחד והוא פונה אליהם בלשון "שלום לכם".מה ההגיון בכך? מדוע הרוב לא קובע? דבר אחר: אישה יולדת תינוק ועל פי תורה מצוות פריה ורביה נזקפת לזכות בעלה בעוד שהיא נחשבת רק כ"עוזרת" למרות שאת כל צער ההריון והלידה היא נשאה בינה לבין עצמה.האם זה הוגן? כדי להבין את זה יש לשאול קודם כל מדוע הזכר נקרא כך בלשון הקודש. לדעתי יש כאן רמז לכך שבמקום שבו נמצא זכר- הנקבה פשוט "לא נזכרת". האם את מכירה את השיר "איך זה שכוכב אחד לבד מעז? לעניינינו, המסר שרמוז במילות השיר (של נתן זך,כמדומני) הוא: איך זה שאישה,חכמה וצודקת ככל שתהיה – מעיזה לנסות להראות שהיא "משהו" במחיצתם של רבנים גדולים וכד´.כי בעולם שוררת חוקיות של העדר והוויה. למשל, היום הוא ישותי יחסית ללילה. הכוכב ש"מעז" הוא בבחינת "העדר". בשעות היום האור של השמש גובר על אור הכוכבים. האור של הכוכב נכלל באור של השמש. אבל כמובן זה לא אומר שהוא לא קיים.(כיוצא בזה, פעם אחת אמרתי לחכם ממסדי שחצן תוך כדי ויכוח:זה שאתה פיקח זה לא אומר שאחרים מטומטמים). וזה רק משל להרגשת הפטרונות הטבעית של השובניסט כלפי האישה או כלפי הטיפוס היצירתי (שהוא על פי רוב אנטי ממסדי). מעלתה של אישה היא עניין שעתיד להתגלות לעתיד לבוא ובינתיים, על פי ההגיון של הדירוג וההעדפה האישה היא בבחינת "דרך ארץ" והאיש בבחינת "תורה". לא פלא שבעיני הפשטנים תורה חשובה מדרך ארץ כנ"ל, למרות שבלי דרך ארץ אין ערך לתורה.(ואגב, לדעתי נשים שמתעקשות להראות את כוחן בלימוד גמרא בוגדות בנשיות שלהן כי הגמרא היא "ישותית" ואישה טבעית היא לא הישגית). ועל פי אותו הגיון, הידע הפורמאלי חשוב יותר מאינטואיציה והיצירתיות. המדע גם הוא "ישותי" יחסית לאמנות שהיא משנית בחשיבותה.באחד המאמרים שכתבתי נתתי הסבר לנוסח "שלא עשני אישה" שתמיד מעורר פולמוס. לצורך העניין אני אצטט שתי פיסקאות הקשורות לעניין:

    &#61607** במסכת ברכות נלמד שמצוות ציצית נוהגת ביום שנאמר "וראיתם אותו", והדיוק הוא מכך שהיום הוא זמן ראייה והלילה שהוא חשוך הוא לא זמן ראיה. ולכאורה יש לשאול האם הטעם הזה באמת משכנע? האם בני אדם חיים על פי רוב בחשיכה בשעות הערב והלילה? איזה קושי מציאותי יש לקיים "וראיתם אותו" בשעות שלאחר השקיעה? אלא מן השאלה הזאת עולה יסוד חשוב והוא שהתורה וההלכה הפורמאלית מכוונים אל המהות ולא אל המציאות. על פי הבנת העיקרון הזה נוכל גם להבין את הטעם לעיקרון ההלכתי של "לא פלוג" שלפעמים מעורר תמיהה, משום שלכאורה הוא מתעלם מן המציאות הפרטית. למשל, אם בנוסח ברכות השחר קבעו חכמים לומר "ברוך שלא עשני אישה"- הרי שנוסח זה מחייב ככלל, גם אם עינינו הרואות שעולמינו כולל בין היתר גברים בטלנים ועמי הארצות ולעומתם נשים בעלות חסד ומשכילות. כי נוסח הברכה נקבע על פי העיקרון ששורשם הרוחני של הגברים הוא ממידת החסד ושורשן הרוחני של הנשים הוא ממידת הגבורה (על פי הגדרה מקטלגת של דירוג והעדפה- זה חיובי וזה שלילי למרות שיש כמובן חסד שלילי ודין חיובי) , ודי בכך כדי לחייב איש ואישה לברך דווקא על פי הנוסח שנקבע. מהבחינה הזאת התורה שהיא בבחינת "קבוע" אינה מתייחסת למציאות המורכבת שהיא גילוי של "ממד המשתנה". ואמנם שאלות גבוליות שעולות מתוך תסבוכות החיים אינן עולות בקנה אחד עם הכלל "לא פלוג רבנן". כמו כן כשהתורה מצווה על "ואהבת לרעך כמוך" היא אינה מתחשבת במורכבות הגדולה של יחסי האנוש בחברה, והשאלה איך ניתן לצוות על רגש של אהבה כלפי הזולת גם היא אינה שייכת על פי זווית ההסתכלות המצווה של התורה שבכתב .

    &#61607** מעיקר הדין נשים יכולות לעלות לתורה ובכל זאת חכמים קבעו: "אישה לא תקרא בתורה מפני כבוד הציבור" (מגילה כ"ג). ולכאורה למה הכוונה בדיוק? האם נוכחות של אישה על בימת בית הכנסת עושה את הקהל ל"לא מכובד"? האם זה יהיה נכון לומר שיש איזושהי פחיתות לקהל בכך כשמאפשרים לאישה צנועה כהלכה לעלות לתורה? הרי השקפה כזאת משפילה את ערך האישה ומקוממת כל בר דעת. אלא התבאר במקום אחר שכבוד הוא לשון הסתרה (בגד=מכבדותא ) . על פי זה אולי הביטוי "כבוד הציבור" ניתן להתפרש במובן של "הסתרת הציבור", דהיינו האישה צריכה להיות מוסתרת ומוצנעת מעיני הציבור משום שהיא (המייצגת בינה) היא בבחינת "עלמא דאתכסיא" .(עד כאן לעניינינו).

    יש לי עוד הרבה מה לומר בנושא אבל הבטחתי לקצר. ברכות, ממני- יצחק טל.

  14. לחיותה שלום!
    קראתי את המאמר שלך. בסיום המאמר את מעלה שאלה ומשמיעה אותה כמעט כמו קול במדבר "…מדוע לידת הבן היא שמחה ולידת הבת היא עילה לעצב".השאלה שלך ליתר דיוק הזעקה הכנה שלך דיברה אלי. ואני (מוסיקאי,נשוי ואבא לתשעה, תושב בית אל)אשמח לשתף אותך בקיצור בכמה מן התובנות שלי בעניין.תסלחי לי על הסנגנון הלא כל כך מסודר של הכתיבה. נתאר לעצמינו מרצה שנכנס לאולם שבו יושבות תשעים ותשע נשים ונער אחד והוא פונה אליהם בלשון "שלום לכם".מה ההגיון בכך? מדוע הרוב לא קובע? דבר אחר: אישה יולדת תינוק ועל פי תורה מצוות פריה ורביה נזקפת לזכות בעלה בעוד שהיא נחשבת רק כ"עוזרת" למרות שאת כל צער ההריון והלידה היא נשאה בינה לבין עצמה.האם זה הוגן? כדי להבין את זה יש לשאול קודם כל מדוע הזכר נקרא כך בלשון הקודש. לדעתי יש כאן רמז לכך שבמקום שבו נמצא זכר- הנקבה פשוט "לא נזכרת". האם את מכירה את השיר "איך זה שכוכב אחד לבד מעז? לעניינינו, המסר שרמוז במילות השיר (של נתן זך,כמדומני) הוא: איך זה שאישה,חכמה וצודקת ככל שתהיה – מעיזה לנסות להראות שהיא "משהו" במחיצתם של רבנים גדולים וכד´.כי בעולם שוררת חוקיות של העדר והוויה. למשל, היום הוא ישותי יחסית ללילה. הכוכב ש"מעז" הוא בבחינת "העדר". בשעות היום האור של השמש גובר על אור הכוכבים. האור של הכוכב נכלל באור של השמש. אבל כמובן זה לא אומר שהוא לא קיים.(כיוצא בזה, פעם אחת אמרתי לחכם ממסדי שחצן תוך כדי ויכוח:זה שאתה פיקח זה לא אומר שאחרים מטומטמים). וזה רק משל להרגשת הפטרונות הטבעית של השובניסט כלפי האישה או כלפי הטיפוס היצירתי (שהוא על פי רוב אנטי ממסדי). מעלתה של אישה היא עניין שעתיד להתגלות לעתיד לבוא ובינתיים, על פי ההגיון של הדירוג וההעדפה האישה היא בבחינת "דרך ארץ" והאיש בבחינת "תורה". לא פלא שבעיני הפשטנים תורה חשובה מדרך ארץ כנ"ל, למרות שבלי דרך ארץ אין ערך לתורה.(ואגב, לדעתי נשים שמתעקשות להראות את כוחן בלימוד גמרא בוגדות בנשיות שלהן כי הגמרא היא "ישותית" ואישה טבעית היא לא הישגית). ועל פי אותו הגיון, הידע הפורמאלי חשוב יותר מאינטואיציה והיצירתיות. המדע גם הוא "ישותי" יחסית לאמנות שהיא משנית בחשיבותה.באחד המאמרים שכתבתי נתתי הסבר לנוסח "שלא עשני אישה" שתמיד מעורר פולמוס. לצורך העניין אני אצטט שתי פיסקאות הקשורות לעניין:

    &#61607** במסכת ברכות נלמד שמצוות ציצית נוהגת ביום שנאמר "וראיתם אותו", והדיוק הוא מכך שהיום הוא זמן ראייה והלילה שהוא חשוך הוא לא זמן ראיה. ולכאורה יש לשאול האם הטעם הזה באמת משכנע? האם בני אדם חיים על פי רוב בחשיכה בשעות הערב והלילה? איזה קושי מציאותי יש לקיים "וראיתם אותו" בשעות שלאחר השקיעה? אלא מן השאלה הזאת עולה יסוד חשוב והוא שהתורה וההלכה הפורמאלית מכוונים אל המהות ולא אל המציאות. על פי הבנת העיקרון הזה נוכל גם להבין את הטעם לעיקרון ההלכתי של "לא פלוג" שלפעמים מעורר תמיהה, משום שלכאורה הוא מתעלם מן המציאות הפרטית. למשל, אם בנוסח ברכות השחר קבעו חכמים לומר "ברוך שלא עשני אישה"- הרי שנוסח זה מחייב ככלל, גם אם עינינו הרואות שעולמינו כולל בין היתר גברים בטלנים ועמי הארצות ולעומתם נשים בעלות חסד ומשכילות. כי נוסח הברכה נקבע על פי העיקרון ששורשם הרוחני של הגברים הוא ממידת החסד ושורשן הרוחני של הנשים הוא ממידת הגבורה (על פי הגדרה מקטלגת של דירוג והעדפה- זה חיובי וזה שלילי למרות שיש כמובן חסד שלילי ודין חיובי) , ודי בכך כדי לחייב איש ואישה לברך דווקא על פי הנוסח שנקבע. מהבחינה הזאת התורה שהיא בבחינת "קבוע" אינה מתייחסת למציאות המורכבת שהיא גילוי של "ממד המשתנה". ואמנם שאלות גבוליות שעולות מתוך תסבוכות החיים אינן עולות בקנה אחד עם הכלל "לא פלוג רבנן". כמו כן כשהתורה מצווה על "ואהבת לרעך כמוך" היא אינה מתחשבת במורכבות הגדולה של יחסי האנוש בחברה, והשאלה איך ניתן לצוות על רגש של אהבה כלפי הזולת גם היא אינה שייכת על פי זווית ההסתכלות המצווה של התורה שבכתב .

    &#61607** מעיקר הדין נשים יכולות לעלות לתורה ובכל זאת חכמים קבעו: "אישה לא תקרא בתורה מפני כבוד הציבור" (מגילה כ"ג). ולכאורה למה הכוונה בדיוק? האם נוכחות של אישה על בימת בית הכנסת עושה את הקהל ל"לא מכובד"? האם זה יהיה נכון לומר שיש איזושהי פחיתות לקהל בכך כשמאפשרים לאישה צנועה כהלכה לעלות לתורה? הרי השקפה כזאת משפילה את ערך האישה ומקוממת כל בר דעת. אלא התבאר במקום אחר שכבוד הוא לשון הסתרה (בגד=מכבדותא ) . על פי זה אולי הביטוי "כבוד הציבור" ניתן להתפרש במובן של "הסתרת הציבור", דהיינו האישה צריכה להיות מוסתרת ומוצנעת מעיני הציבור משום שהיא (המייצגת בינה) היא בבחינת "עלמא דאתכסיא" .(עד כאן לעניינינו).

    יש לי עוד הרבה מה לומר בנושא אבל הבטחתי לקצר. ברכות, ממני- יצחק טל.

  15. לחיותה שלום!
    קראתי את המאמר שלך. בסיום המאמר את מעלה שאלה ומשמיעה אותה כמעט כמו קול במדבר "…מדוע לידת הבן היא שמחה ולידת הבת היא עילה לעצב".השאלה שלך ליתר דיוק הזעקה הכנה שלך דיברה אלי. ואני (מוסיקאי,נשוי ואבא לתשעה, תושב בית אל)אשמח לשתף אותך בקיצור בכמה מן התובנות שלי בעניין.תסלחי לי על הסנגנון הלא כל כך מסודר של הכתיבה. נתאר לעצמינו מרצה שנכנס לאולם שבו יושבות תשעים ותשע נשים ונער אחד והוא פונה אליהם בלשון "שלום לכם".מה ההגיון בכך? מדוע הרוב לא קובע? דבר אחר: אישה יולדת תינוק ועל פי תורה מצוות פריה ורביה נזקפת לזכות בעלה בעוד שהיא נחשבת רק כ"עוזרת" למרות שאת כל צער ההריון והלידה היא נשאה בינה לבין עצמה.האם זה הוגן? כדי להבין את זה יש לשאול קודם כל מדוע הזכר נקרא כך בלשון הקודש. לדעתי יש כאן רמז לכך שבמקום שבו נמצא זכר- הנקבה פשוט "לא נזכרת". האם את מכירה את השיר "איך זה שכוכב אחד לבד מעז? לעניינינו, המסר שרמוז במילות השיר (של נתן זך,כמדומני) הוא: איך זה שאישה,חכמה וצודקת ככל שתהיה – מעיזה לנסות להראות שהיא "משהו" במחיצתם של רבנים גדולים וכד´.כי בעולם שוררת חוקיות של העדר והוויה. למשל, היום הוא ישותי יחסית ללילה. הכוכב ש"מעז" הוא בבחינת "העדר". בשעות היום האור של השמש גובר על אור הכוכבים. האור של הכוכב נכלל באור של השמש. אבל כמובן זה לא אומר שהוא לא קיים.(כיוצא בזה, פעם אחת אמרתי לחכם ממסדי שחצן תוך כדי ויכוח:זה שאתה פיקח זה לא אומר שאחרים מטומטמים). וזה רק משל להרגשת הפטרונות הטבעית של השובניסט כלפי האישה או כלפי הטיפוס היצירתי (שהוא על פי רוב אנטי ממסדי). מעלתה של אישה היא עניין שעתיד להתגלות לעתיד לבוא ובינתיים, על פי ההגיון של הדירוג וההעדפה האישה היא בבחינת "דרך ארץ" והאיש בבחינת "תורה". לא פלא שבעיני הפשטנים תורה חשובה מדרך ארץ כנ"ל, למרות שבלי דרך ארץ אין ערך לתורה.(ואגב, לדעתי נשים שמתעקשות להראות את כוחן בלימוד גמרא בוגדות בנשיות שלהן כי הגמרא היא "ישותית" ואישה טבעית היא לא הישגית). ועל פי אותו הגיון, הידע הפורמאלי חשוב יותר מאינטואיציה והיצירתיות. המדע גם הוא "ישותי" יחסית לאמנות שהיא משנית בחשיבותה.באחד המאמרים שכתבתי נתתי הסבר לנוסח "שלא עשני אישה" שתמיד מעורר פולמוס. לצורך העניין אני אצטט שתי פיסקאות הקשורות לעניין:

    &#61607** במסכת ברכות נלמד שמצוות ציצית נוהגת ביום שנאמר "וראיתם אותו", והדיוק הוא מכך שהיום הוא זמן ראייה והלילה שהוא חשוך הוא לא זמן ראיה. ולכאורה יש לשאול האם הטעם הזה באמת משכנע? האם בני אדם חיים על פי רוב בחשיכה בשעות הערב והלילה? איזה קושי מציאותי יש לקיים "וראיתם אותו" בשעות שלאחר השקיעה? אלא מן השאלה הזאת עולה יסוד חשוב והוא שהתורה וההלכה הפורמאלית מכוונים אל המהות ולא אל המציאות. על פי הבנת העיקרון הזה נוכל גם להבין את הטעם לעיקרון ההלכתי של "לא פלוג" שלפעמים מעורר תמיהה, משום שלכאורה הוא מתעלם מן המציאות הפרטית. למשל, אם בנוסח ברכות השחר קבעו חכמים לומר "ברוך שלא עשני אישה"- הרי שנוסח זה מחייב ככלל, גם אם עינינו הרואות שעולמינו כולל בין היתר גברים בטלנים ועמי הארצות ולעומתם נשים בעלות חסד ומשכילות. כי נוסח הברכה נקבע על פי העיקרון ששורשם הרוחני של הגברים הוא ממידת החסד ושורשן הרוחני של הנשים הוא ממידת הגבורה (על פי הגדרה מקטלגת של דירוג והעדפה- זה חיובי וזה שלילי למרות שיש כמובן חסד שלילי ודין חיובי) , ודי בכך כדי לחייב איש ואישה לברך דווקא על פי הנוסח שנקבע. מהבחינה הזאת התורה שהיא בבחינת "קבוע" אינה מתייחסת למציאות המורכבת שהיא גילוי של "ממד המשתנה". ואמנם שאלות גבוליות שעולות מתוך תסבוכות החיים אינן עולות בקנה אחד עם הכלל "לא פלוג רבנן". כמו כן כשהתורה מצווה על "ואהבת לרעך כמוך" היא אינה מתחשבת במורכבות הגדולה של יחסי האנוש בחברה, והשאלה איך ניתן לצוות על רגש של אהבה כלפי הזולת גם היא אינה שייכת על פי זווית ההסתכלות המצווה של התורה שבכתב .

    &#61607** מעיקר הדין נשים יכולות לעלות לתורה ובכל זאת חכמים קבעו: "אישה לא תקרא בתורה מפני כבוד הציבור" (מגילה כ"ג). ולכאורה למה הכוונה בדיוק? האם נוכחות של אישה על בימת בית הכנסת עושה את הקהל ל"לא מכובד"? האם זה יהיה נכון לומר שיש איזושהי פחיתות לקהל בכך כשמאפשרים לאישה צנועה כהלכה לעלות לתורה? הרי השקפה כזאת משפילה את ערך האישה ומקוממת כל בר דעת. אלא התבאר במקום אחר שכבוד הוא לשון הסתרה (בגד=מכבדותא ) . על פי זה אולי הביטוי "כבוד הציבור" ניתן להתפרש במובן של "הסתרת הציבור", דהיינו האישה צריכה להיות מוסתרת ומוצנעת מעיני הציבור משום שהיא (המייצגת בינה) היא בבחינת "עלמא דאתכסיא" .(עד כאן לעניינינו).

    יש לי עוד הרבה מה לומר בנושא אבל הבטחתי לקצר. ברכות, ממני- יצחק טל.

  16. לחיותה שלום!
    קראתי את המאמר שלך. בסיום המאמר את מעלה שאלה ומשמיעה אותה כמעט כמו קול במדבר "…מדוע לידת הבן היא שמחה ולידת הבת היא עילה לעצב".השאלה שלך ליתר דיוק הזעקה הכנה שלך דיברה אלי. ואני (מוסיקאי,נשוי ואבא לתשעה, תושב בית אל)אשמח לשתף אותך בקיצור בכמה מן התובנות שלי בעניין.תסלחי לי על הסנגנון הלא כל כך מסודר של הכתיבה. נתאר לעצמינו מרצה שנכנס לאולם שבו יושבות תשעים ותשע נשים ונער אחד והוא פונה אליהם בלשון "שלום לכם".מה ההגיון בכך? מדוע הרוב לא קובע? דבר אחר: אישה יולדת תינוק ועל פי תורה מצוות פריה ורביה נזקפת לזכות בעלה בעוד שהיא נחשבת רק כ"עוזרת" למרות שאת כל צער ההריון והלידה היא נשאה בינה לבין עצמה.האם זה הוגן? כדי להבין את זה יש לשאול קודם כל מדוע הזכר נקרא כך בלשון הקודש. לדעתי יש כאן רמז לכך שבמקום שבו נמצא זכר- הנקבה פשוט "לא נזכרת". האם את מכירה את השיר "איך זה שכוכב אחד לבד מעז? לעניינינו, המסר שרמוז במילות השיר (של נתן זך,כמדומני) הוא: איך זה שאישה,חכמה וצודקת ככל שתהיה – מעיזה לנסות להראות שהיא "משהו" במחיצתם של רבנים גדולים וכד´.כי בעולם שוררת חוקיות של העדר והוויה. למשל, היום הוא ישותי יחסית ללילה. הכוכב ש"מעז" הוא בבחינת "העדר". בשעות היום האור של השמש גובר על אור הכוכבים. האור של הכוכב נכלל באור של השמש. אבל כמובן זה לא אומר שהוא לא קיים.(כיוצא בזה, פעם אחת אמרתי לחכם ממסדי שחצן תוך כדי ויכוח:זה שאתה פיקח זה לא אומר שאחרים מטומטמים). וזה רק משל להרגשת הפטרונות הטבעית של השובניסט כלפי האישה או כלפי הטיפוס היצירתי (שהוא על פי רוב אנטי ממסדי). מעלתה של אישה היא עניין שעתיד להתגלות לעתיד לבוא ובינתיים, על פי ההגיון של הדירוג וההעדפה האישה היא בבחינת "דרך ארץ" והאיש בבחינת "תורה". לא פלא שבעיני הפשטנים תורה חשובה מדרך ארץ כנ"ל, למרות שבלי דרך ארץ אין ערך לתורה.(ואגב, לדעתי נשים שמתעקשות להראות את כוחן בלימוד גמרא בוגדות בנשיות שלהן כי הגמרא היא "ישותית" ואישה טבעית היא לא הישגית). ועל פי אותו הגיון, הידע הפורמאלי חשוב יותר מאינטואיציה והיצירתיות. המדע גם הוא "ישותי" יחסית לאמנות שהיא משנית בחשיבותה.באחד המאמרים שכתבתי נתתי הסבר לנוסח "שלא עשני אישה" שתמיד מעורר פולמוס. לצורך העניין אני אצטט שתי פיסקאות הקשורות לעניין:

    &#61607** במסכת ברכות נלמד שמצוות ציצית נוהגת ביום שנאמר "וראיתם אותו", והדיוק הוא מכך שהיום הוא זמן ראייה והלילה שהוא חשוך הוא לא זמן ראיה. ולכאורה יש לשאול האם הטעם הזה באמת משכנע? האם בני אדם חיים על פי רוב בחשיכה בשעות הערב והלילה? איזה קושי מציאותי יש לקיים "וראיתם אותו" בשעות שלאחר השקיעה? אלא מן השאלה הזאת עולה יסוד חשוב והוא שהתורה וההלכה הפורמאלית מכוונים אל המהות ולא אל המציאות. על פי הבנת העיקרון הזה נוכל גם להבין את הטעם לעיקרון ההלכתי של "לא פלוג" שלפעמים מעורר תמיהה, משום שלכאורה הוא מתעלם מן המציאות הפרטית. למשל, אם בנוסח ברכות השחר קבעו חכמים לומר "ברוך שלא עשני אישה"- הרי שנוסח זה מחייב ככלל, גם אם עינינו הרואות שעולמינו כולל בין היתר גברים בטלנים ועמי הארצות ולעומתם נשים בעלות חסד ומשכילות. כי נוסח הברכה נקבע על פי העיקרון ששורשם הרוחני של הגברים הוא ממידת החסד ושורשן הרוחני של הנשים הוא ממידת הגבורה (על פי הגדרה מקטלגת של דירוג והעדפה- זה חיובי וזה שלילי למרות שיש כמובן חסד שלילי ודין חיובי) , ודי בכך כדי לחייב איש ואישה לברך דווקא על פי הנוסח שנקבע. מהבחינה הזאת התורה שהיא בבחינת "קבוע" אינה מתייחסת למציאות המורכבת שהיא גילוי של "ממד המשתנה". ואמנם שאלות גבוליות שעולות מתוך תסבוכות החיים אינן עולות בקנה אחד עם הכלל "לא פלוג רבנן". כמו כן כשהתורה מצווה על "ואהבת לרעך כמוך" היא אינה מתחשבת במורכבות הגדולה של יחסי האנוש בחברה, והשאלה איך ניתן לצוות על רגש של אהבה כלפי הזולת גם היא אינה שייכת על פי זווית ההסתכלות המצווה של התורה שבכתב .

    &#61607** מעיקר הדין נשים יכולות לעלות לתורה ובכל זאת חכמים קבעו: "אישה לא תקרא בתורה מפני כבוד הציבור" (מגילה כ"ג). ולכאורה למה הכוונה בדיוק? האם נוכחות של אישה על בימת בית הכנסת עושה את הקהל ל"לא מכובד"? האם זה יהיה נכון לומר שיש איזושהי פחיתות לקהל בכך כשמאפשרים לאישה צנועה כהלכה לעלות לתורה? הרי השקפה כזאת משפילה את ערך האישה ומקוממת כל בר דעת. אלא התבאר במקום אחר שכבוד הוא לשון הסתרה (בגד=מכבדותא ) . על פי זה אולי הביטוי "כבוד הציבור" ניתן להתפרש במובן של "הסתרת הציבור", דהיינו האישה צריכה להיות מוסתרת ומוצנעת מעיני הציבור משום שהיא (המייצגת בינה) היא בבחינת "עלמא דאתכסיא" .(עד כאן לעניינינו).

    יש לי עוד הרבה מה לומר בנושא אבל הבטחתי לקצר. ברכות, ממני- יצחק טל.

  17. לחיותה שלום!
    קראתי את המאמר שלך. בסיום המאמר את מעלה שאלה ומשמיעה אותה כמעט כמו קול במדבר "…מדוע לידת הבן היא שמחה ולידת הבת היא עילה לעצב".השאלה שלך ליתר דיוק הזעקה הכנה שלך דיברה אלי. ואני (מוסיקאי,נשוי ואבא לתשעה, תושב בית אל)אשמח לשתף אותך בקיצור בכמה מן התובנות שלי בעניין.תסלחי לי על הסנגנון הלא כל כך מסודר של הכתיבה. נתאר לעצמינו מרצה שנכנס לאולם שבו יושבות תשעים ותשע נשים ונער אחד והוא פונה אליהם בלשון "שלום לכם".מה ההגיון בכך? מדוע הרוב לא קובע? דבר אחר: אישה יולדת תינוק ועל פי תורה מצוות פריה ורביה נזקפת לזכות בעלה בעוד שהיא נחשבת רק כ"עוזרת" למרות שאת כל צער ההריון והלידה היא נשאה בינה לבין עצמה.האם זה הוגן? כדי להבין את זה יש לשאול קודם כל מדוע הזכר נקרא כך בלשון הקודש. לדעתי יש כאן רמז לכך שבמקום שבו נמצא זכר- הנקבה פשוט "לא נזכרת". האם את מכירה את השיר "איך זה שכוכב אחד לבד מעז? לעניינינו, המסר שרמוז במילות השיר (של נתן זך,כמדומני) הוא: איך זה שאישה,חכמה וצודקת ככל שתהיה – מעיזה לנסות להראות שהיא "משהו" במחיצתם של רבנים גדולים וכד´.כי בעולם שוררת חוקיות של העדר והוויה. למשל, היום הוא ישותי יחסית ללילה. הכוכב ש"מעז" הוא בבחינת "העדר". בשעות היום האור של השמש גובר על אור הכוכבים. האור של הכוכב נכלל באור של השמש. אבל כמובן זה לא אומר שהוא לא קיים.(כיוצא בזה, פעם אחת אמרתי לחכם ממסדי שחצן תוך כדי ויכוח:זה שאתה פיקח זה לא אומר שאחרים מטומטמים). וזה רק משל להרגשת הפטרונות הטבעית של השובניסט כלפי האישה או כלפי הטיפוס היצירתי (שהוא על פי רוב אנטי ממסדי). מעלתה של אישה היא עניין שעתיד להתגלות לעתיד לבוא ובינתיים, על פי ההגיון של הדירוג וההעדפה האישה היא בבחינת "דרך ארץ" והאיש בבחינת "תורה". לא פלא שבעיני הפשטנים תורה חשובה מדרך ארץ כנ"ל, למרות שבלי דרך ארץ אין ערך לתורה.(ואגב, לדעתי נשים שמתעקשות להראות את כוחן בלימוד גמרא בוגדות בנשיות שלהן כי הגמרא היא "ישותית" ואישה טבעית היא לא הישגית). ועל פי אותו הגיון, הידע הפורמאלי חשוב יותר מאינטואיציה והיצירתיות. המדע גם הוא "ישותי" יחסית לאמנות שהיא משנית בחשיבותה.באחד המאמרים שכתבתי נתתי הסבר לנוסח "שלא עשני אישה" שתמיד מעורר פולמוס. לצורך העניין אני אצטט שתי פיסקאות הקשורות לעניין:

    &#61607** במסכת ברכות נלמד שמצוות ציצית נוהגת ביום שנאמר "וראיתם אותו", והדיוק הוא מכך שהיום הוא זמן ראייה והלילה שהוא חשוך הוא לא זמן ראיה. ולכאורה יש לשאול האם הטעם הזה באמת משכנע? האם בני אדם חיים על פי רוב בחשיכה בשעות הערב והלילה? איזה קושי מציאותי יש לקיים "וראיתם אותו" בשעות שלאחר השקיעה? אלא מן השאלה הזאת עולה יסוד חשוב והוא שהתורה וההלכה הפורמאלית מכוונים אל המהות ולא אל המציאות. על פי הבנת העיקרון הזה נוכל גם להבין את הטעם לעיקרון ההלכתי של "לא פלוג" שלפעמים מעורר תמיהה, משום שלכאורה הוא מתעלם מן המציאות הפרטית. למשל, אם בנוסח ברכות השחר קבעו חכמים לומר "ברוך שלא עשני אישה"- הרי שנוסח זה מחייב ככלל, גם אם עינינו הרואות שעולמינו כולל בין היתר גברים בטלנים ועמי הארצות ולעומתם נשים בעלות חסד ומשכילות. כי נוסח הברכה נקבע על פי העיקרון ששורשם הרוחני של הגברים הוא ממידת החסד ושורשן הרוחני של הנשים הוא ממידת הגבורה (על פי הגדרה מקטלגת של דירוג והעדפה- זה חיובי וזה שלילי למרות שיש כמובן חסד שלילי ודין חיובי) , ודי בכך כדי לחייב איש ואישה לברך דווקא על פי הנוסח שנקבע. מהבחינה הזאת התורה שהיא בבחינת "קבוע" אינה מתייחסת למציאות המורכבת שהיא גילוי של "ממד המשתנה". ואמנם שאלות גבוליות שעולות מתוך תסבוכות החיים אינן עולות בקנה אחד עם הכלל "לא פלוג רבנן". כמו כן כשהתורה מצווה על "ואהבת לרעך כמוך" היא אינה מתחשבת במורכבות הגדולה של יחסי האנוש בחברה, והשאלה איך ניתן לצוות על רגש של אהבה כלפי הזולת גם היא אינה שייכת על פי זווית ההסתכלות המצווה של התורה שבכתב .

    &#61607** מעיקר הדין נשים יכולות לעלות לתורה ובכל זאת חכמים קבעו: "אישה לא תקרא בתורה מפני כבוד הציבור" (מגילה כ"ג). ולכאורה למה הכוונה בדיוק? האם נוכחות של אישה על בימת בית הכנסת עושה את הקהל ל"לא מכובד"? האם זה יהיה נכון לומר שיש איזושהי פחיתות לקהל בכך כשמאפשרים לאישה צנועה כהלכה לעלות לתורה? הרי השקפה כזאת משפילה את ערך האישה ומקוממת כל בר דעת. אלא התבאר במקום אחר שכבוד הוא לשון הסתרה (בגד=מכבדותא ) . על פי זה אולי הביטוי "כבוד הציבור" ניתן להתפרש במובן של "הסתרת הציבור", דהיינו האישה צריכה להיות מוסתרת ומוצנעת מעיני הציבור משום שהיא (המייצגת בינה) היא בבחינת "עלמא דאתכסיא" .(עד כאן לעניינינו).

    יש לי עוד הרבה מה לומר בנושא אבל הבטחתי לקצר. ברכות, ממני- יצחק טל.

  18. לחיותה שלום!
    קראתי את המאמר שלך. בסיום המאמר את מעלה שאלה ומשמיעה אותה כמעט כמו קול במדבר "…מדוע לידת הבן היא שמחה ולידת הבת היא עילה לעצב".השאלה שלך ליתר דיוק הזעקה הכנה שלך דיברה אלי. ואני (מוסיקאי,נשוי ואבא לתשעה, תושב בית אל)אשמח לשתף אותך בקיצור בכמה מן התובנות שלי בעניין.תסלחי לי על הסנגנון הלא כל כך מסודר של הכתיבה. נתאר לעצמינו מרצה שנכנס לאולם שבו יושבות תשעים ותשע נשים ונער אחד והוא פונה אליהם בלשון "שלום לכם".מה ההגיון בכך? מדוע הרוב לא קובע? דבר אחר: אישה יולדת תינוק ועל פי תורה מצוות פריה ורביה נזקפת לזכות בעלה בעוד שהיא נחשבת רק כ"עוזרת" למרות שאת כל צער ההריון והלידה היא נשאה בינה לבין עצמה.האם זה הוגן? כדי להבין את זה יש לשאול קודם כל מדוע הזכר נקרא כך בלשון הקודש. לדעתי יש כאן רמז לכך שבמקום שבו נמצא זכר- הנקבה פשוט "לא נזכרת". האם את מכירה את השיר "איך זה שכוכב אחד לבד מעז? לעניינינו, המסר שרמוז במילות השיר (של נתן זך,כמדומני) הוא: איך זה שאישה,חכמה וצודקת ככל שתהיה – מעיזה לנסות להראות שהיא "משהו" במחיצתם של רבנים גדולים וכד´.כי בעולם שוררת חוקיות של העדר והוויה. למשל, היום הוא ישותי יחסית ללילה. הכוכב ש"מעז" הוא בבחינת "העדר". בשעות היום האור של השמש גובר על אור הכוכבים. האור של הכוכב נכלל באור של השמש. אבל כמובן זה לא אומר שהוא לא קיים.(כיוצא בזה, פעם אחת אמרתי לחכם ממסדי שחצן תוך כדי ויכוח:זה שאתה פיקח זה לא אומר שאחרים מטומטמים). וזה רק משל להרגשת הפטרונות הטבעית של השובניסט כלפי האישה או כלפי הטיפוס היצירתי (שהוא על פי רוב אנטי ממסדי). מעלתה של אישה היא עניין שעתיד להתגלות לעתיד לבוא ובינתיים, על פי ההגיון של הדירוג וההעדפה האישה היא בבחינת "דרך ארץ" והאיש בבחינת "תורה". לא פלא שבעיני הפשטנים תורה חשובה מדרך ארץ כנ"ל, למרות שבלי דרך ארץ אין ערך לתורה.(ואגב, לדעתי נשים שמתעקשות להראות את כוחן בלימוד גמרא בוגדות בנשיות שלהן כי הגמרא היא "ישותית" ואישה טבעית היא לא הישגית). ועל פי אותו הגיון, הידע הפורמאלי חשוב יותר מאינטואיציה והיצירתיות. המדע גם הוא "ישותי" יחסית לאמנות שהיא משנית בחשיבותה.באחד המאמרים שכתבתי נתתי הסבר לנוסח "שלא עשני אישה" שתמיד מעורר פולמוס. לצורך העניין אני אצטט שתי פיסקאות הקשורות לעניין:

    &#61607** במסכת ברכות נלמד שמצוות ציצית נוהגת ביום שנאמר "וראיתם אותו", והדיוק הוא מכך שהיום הוא זמן ראייה והלילה שהוא חשוך הוא לא זמן ראיה. ולכאורה יש לשאול האם הטעם הזה באמת משכנע? האם בני אדם חיים על פי רוב בחשיכה בשעות הערב והלילה? איזה קושי מציאותי יש לקיים "וראיתם אותו" בשעות שלאחר השקיעה? אלא מן השאלה הזאת עולה יסוד חשוב והוא שהתורה וההלכה הפורמאלית מכוונים אל המהות ולא אל המציאות. על פי הבנת העיקרון הזה נוכל גם להבין את הטעם לעיקרון ההלכתי של "לא פלוג" שלפעמים מעורר תמיהה, משום שלכאורה הוא מתעלם מן המציאות הפרטית. למשל, אם בנוסח ברכות השחר קבעו חכמים לומר "ברוך שלא עשני אישה"- הרי שנוסח זה מחייב ככלל, גם אם עינינו הרואות שעולמינו כולל בין היתר גברים בטלנים ועמי הארצות ולעומתם נשים בעלות חסד ומשכילות. כי נוסח הברכה נקבע על פי העיקרון ששורשם הרוחני של הגברים הוא ממידת החסד ושורשן הרוחני של הנשים הוא ממידת הגבורה (על פי הגדרה מקטלגת של דירוג והעדפה- זה חיובי וזה שלילי למרות שיש כמובן חסד שלילי ודין חיובי) , ודי בכך כדי לחייב איש ואישה לברך דווקא על פי הנוסח שנקבע. מהבחינה הזאת התורה שהיא בבחינת "קבוע" אינה מתייחסת למציאות המורכבת שהיא גילוי של "ממד המשתנה". ואמנם שאלות גבוליות שעולות מתוך תסבוכות החיים אינן עולות בקנה אחד עם הכלל "לא פלוג רבנן". כמו כן כשהתורה מצווה על "ואהבת לרעך כמוך" היא אינה מתחשבת במורכבות הגדולה של יחסי האנוש בחברה, והשאלה איך ניתן לצוות על רגש של אהבה כלפי הזולת גם היא אינה שייכת על פי זווית ההסתכלות המצווה של התורה שבכתב .

    &#61607** מעיקר הדין נשים יכולות לעלות לתורה ובכל זאת חכמים קבעו: "אישה לא תקרא בתורה מפני כבוד הציבור" (מגילה כ"ג). ולכאורה למה הכוונה בדיוק? האם נוכחות של אישה על בימת בית הכנסת עושה את הקהל ל"לא מכובד"? האם זה יהיה נכון לומר שיש איזושהי פחיתות לקהל בכך כשמאפשרים לאישה צנועה כהלכה לעלות לתורה? הרי השקפה כזאת משפילה את ערך האישה ומקוממת כל בר דעת. אלא התבאר במקום אחר שכבוד הוא לשון הסתרה (בגד=מכבדותא ) . על פי זה אולי הביטוי "כבוד הציבור" ניתן להתפרש במובן של "הסתרת הציבור", דהיינו האישה צריכה להיות מוסתרת ומוצנעת מעיני הציבור משום שהיא (המייצגת בינה) היא בבחינת "עלמא דאתכסיא" .(עד כאן לעניינינו).

    יש לי עוד הרבה מה לומר בנושא אבל הבטחתי לקצר. ברכות, ממני- יצחק טל.

  19. לחיותה שלום!
    קראתי את המאמר שלך. בסיום המאמר את מעלה שאלה ומשמיעה אותה כמעט כמו קול במדבר "…מדוע לידת הבן היא שמחה ולידת הבת היא עילה לעצב".השאלה שלך ליתר דיוק הזעקה הכנה שלך דיברה אלי. ואני (מוסיקאי,נשוי ואבא לתשעה, תושב בית אל)אשמח לשתף אותך בקיצור בכמה מן התובנות שלי בעניין.תסלחי לי על הסנגנון הלא כל כך מסודר של הכתיבה. נתאר לעצמינו מרצה שנכנס לאולם שבו יושבות תשעים ותשע נשים ונער אחד והוא פונה אליהם בלשון "שלום לכם".מה ההגיון בכך? מדוע הרוב לא קובע? דבר אחר: אישה יולדת תינוק ועל פי תורה מצוות פריה ורביה נזקפת לזכות בעלה בעוד שהיא נחשבת רק כ"עוזרת" למרות שאת כל צער ההריון והלידה היא נשאה בינה לבין עצמה.האם זה הוגן? כדי להבין את זה יש לשאול קודם כל מדוע הזכר נקרא כך בלשון הקודש. לדעתי יש כאן רמז לכך שבמקום שבו נמצא זכר- הנקבה פשוט "לא נזכרת". האם את מכירה את השיר "איך זה שכוכב אחד לבד מעז? לעניינינו, המסר שרמוז במילות השיר (של נתן זך,כמדומני) הוא: איך זה שאישה,חכמה וצודקת ככל שתהיה – מעיזה לנסות להראות שהיא "משהו" במחיצתם של רבנים גדולים וכד´.כי בעולם שוררת חוקיות של העדר והוויה. למשל, היום הוא ישותי יחסית ללילה. הכוכב ש"מעז" הוא בבחינת "העדר". בשעות היום האור של השמש גובר על אור הכוכבים. האור של הכוכב נכלל באור של השמש. אבל כמובן זה לא אומר שהוא לא קיים.(כיוצא בזה, פעם אחת אמרתי לחכם ממסדי שחצן תוך כדי ויכוח:זה שאתה פיקח זה לא אומר שאחרים מטומטמים). וזה רק משל להרגשת הפטרונות הטבעית של השובניסט כלפי האישה או כלפי הטיפוס היצירתי (שהוא על פי רוב אנטי ממסדי). מעלתה של אישה היא עניין שעתיד להתגלות לעתיד לבוא ובינתיים, על פי ההגיון של הדירוג וההעדפה האישה היא בבחינת "דרך ארץ" והאיש בבחינת "תורה". לא פלא שבעיני הפשטנים תורה חשובה מדרך ארץ כנ"ל, למרות שבלי דרך ארץ אין ערך לתורה.(ואגב, לדעתי נשים שמתעקשות להראות את כוחן בלימוד גמרא בוגדות בנשיות שלהן כי הגמרא היא "ישותית" ואישה טבעית היא לא הישגית). ועל פי אותו הגיון, הידע הפורמאלי חשוב יותר מאינטואיציה והיצירתיות. המדע גם הוא "ישותי" יחסית לאמנות שהיא משנית בחשיבותה.באחד המאמרים שכתבתי נתתי הסבר לנוסח "שלא עשני אישה" שתמיד מעורר פולמוס. לצורך העניין אני אצטט שתי פיסקאות הקשורות לעניין:

    &#61607** במסכת ברכות נלמד שמצוות ציצית נוהגת ביום שנאמר "וראיתם אותו", והדיוק הוא מכך שהיום הוא זמן ראייה והלילה שהוא חשוך הוא לא זמן ראיה. ולכאורה יש לשאול האם הטעם הזה באמת משכנע? האם בני אדם חיים על פי רוב בחשיכה בשעות הערב והלילה? איזה קושי מציאותי יש לקיים "וראיתם אותו" בשעות שלאחר השקיעה? אלא מן השאלה הזאת עולה יסוד חשוב והוא שהתורה וההלכה הפורמאלית מכוונים אל המהות ולא אל המציאות. על פי הבנת העיקרון הזה נוכל גם להבין את הטעם לעיקרון ההלכתי של "לא פלוג" שלפעמים מעורר תמיהה, משום שלכאורה הוא מתעלם מן המציאות הפרטית. למשל, אם בנוסח ברכות השחר קבעו חכמים לומר "ברוך שלא עשני אישה"- הרי שנוסח זה מחייב ככלל, גם אם עינינו הרואות שעולמינו כולל בין היתר גברים בטלנים ועמי הארצות ולעומתם נשים בעלות חסד ומשכילות. כי נוסח הברכה נקבע על פי העיקרון ששורשם הרוחני של הגברים הוא ממידת החסד ושורשן הרוחני של הנשים הוא ממידת הגבורה (על פי הגדרה מקטלגת של דירוג והעדפה- זה חיובי וזה שלילי למרות שיש כמובן חסד שלילי ודין חיובי) , ודי בכך כדי לחייב איש ואישה לברך דווקא על פי הנוסח שנקבע. מהבחינה הזאת התורה שהיא בבחינת "קבוע" אינה מתייחסת למציאות המורכבת שהיא גילוי של "ממד המשתנה". ואמנם שאלות גבוליות שעולות מתוך תסבוכות החיים אינן עולות בקנה אחד עם הכלל "לא פלוג רבנן". כמו כן כשהתורה מצווה על "ואהבת לרעך כמוך" היא אינה מתחשבת במורכבות הגדולה של יחסי האנוש בחברה, והשאלה איך ניתן לצוות על רגש של אהבה כלפי הזולת גם היא אינה שייכת על פי זווית ההסתכלות המצווה של התורה שבכתב .

    &#61607** מעיקר הדין נשים יכולות לעלות לתורה ובכל זאת חכמים קבעו: "אישה לא תקרא בתורה מפני כבוד הציבור" (מגילה כ"ג). ולכאורה למה הכוונה בדיוק? האם נוכחות של אישה על בימת בית הכנסת עושה את הקהל ל"לא מכובד"? האם זה יהיה נכון לומר שיש איזושהי פחיתות לקהל בכך כשמאפשרים לאישה צנועה כהלכה לעלות לתורה? הרי השקפה כזאת משפילה את ערך האישה ומקוממת כל בר דעת. אלא התבאר במקום אחר שכבוד הוא לשון הסתרה (בגד=מכבדותא ) . על פי זה אולי הביטוי "כבוד הציבור" ניתן להתפרש במובן של "הסתרת הציבור", דהיינו האישה צריכה להיות מוסתרת ומוצנעת מעיני הציבור משום שהיא (המייצגת בינה) היא בבחינת "עלמא דאתכסיא" .(עד כאן לעניינינו).

    יש לי עוד הרבה מה לומר בנושא אבל הבטחתי לקצר. ברכות, ממני- יצחק טל.

  20. לחיותה שלום!
    קראתי את המאמר שלך. בסיום המאמר את מעלה שאלה ומשמיעה אותה כמעט כמו קול במדבר "…מדוע לידת הבן היא שמחה ולידת הבת היא עילה לעצב".השאלה שלך ליתר דיוק הזעקה הכנה שלך דיברה אלי. ואני (מוסיקאי,נשוי ואבא לתשעה, תושב בית אל)אשמח לשתף אותך בקיצור בכמה מן התובנות שלי בעניין.תסלחי לי על הסנגנון הלא כל כך מסודר של הכתיבה. נתאר לעצמינו מרצה שנכנס לאולם שבו יושבות תשעים ותשע נשים ונער אחד והוא פונה אליהם בלשון "שלום לכם".מה ההגיון בכך? מדוע הרוב לא קובע? דבר אחר: אישה יולדת תינוק ועל פי תורה מצוות פריה ורביה נזקפת לזכות בעלה בעוד שהיא נחשבת רק כ"עוזרת" למרות שאת כל צער ההריון והלידה היא נשאה בינה לבין עצמה.האם זה הוגן? כדי להבין את זה יש לשאול קודם כל מדוע הזכר נקרא כך בלשון הקודש. לדעתי יש כאן רמז לכך שבמקום שבו נמצא זכר- הנקבה פשוט "לא נזכרת". האם את מכירה את השיר "איך זה שכוכב אחד לבד מעז? לעניינינו, המסר שרמוז במילות השיר (של נתן זך,כמדומני) הוא: איך זה שאישה,חכמה וצודקת ככל שתהיה – מעיזה לנסות להראות שהיא "משהו" במחיצתם של רבנים גדולים וכד´.כי בעולם שוררת חוקיות של העדר והוויה. למשל, היום הוא ישותי יחסית ללילה. הכוכב ש"מעז" הוא בבחינת "העדר". בשעות היום האור של השמש גובר על אור הכוכבים. האור של הכוכב נכלל באור של השמש. אבל כמובן זה לא אומר שהוא לא קיים.(כיוצא בזה, פעם אחת אמרתי לחכם ממסדי שחצן תוך כדי ויכוח:זה שאתה פיקח זה לא אומר שאחרים מטומטמים). וזה רק משל להרגשת הפטרונות הטבעית של השובניסט כלפי האישה או כלפי הטיפוס היצירתי (שהוא על פי רוב אנטי ממסדי). מעלתה של אישה היא עניין שעתיד להתגלות לעתיד לבוא ובינתיים, על פי ההגיון של הדירוג וההעדפה האישה היא בבחינת "דרך ארץ" והאיש בבחינת "תורה". לא פלא שבעיני הפשטנים תורה חשובה מדרך ארץ כנ"ל, למרות שבלי דרך ארץ אין ערך לתורה.(ואגב, לדעתי נשים שמתעקשות להראות את כוחן בלימוד גמרא בוגדות בנשיות שלהן כי הגמרא היא "ישותית" ואישה טבעית היא לא הישגית). ועל פי אותו הגיון, הידע הפורמאלי חשוב יותר מאינטואיציה והיצירתיות. המדע גם הוא "ישותי" יחסית לאמנות שהיא משנית בחשיבותה.באחד המאמרים שכתבתי נתתי הסבר לנוסח "שלא עשני אישה" שתמיד מעורר פולמוס. לצורך העניין אני אצטט שתי פיסקאות הקשורות לעניין:

    &#61607** במסכת ברכות נלמד שמצוות ציצית נוהגת ביום שנאמר "וראיתם אותו", והדיוק הוא מכך שהיום הוא זמן ראייה והלילה שהוא חשוך הוא לא זמן ראיה. ולכאורה יש לשאול האם הטעם הזה באמת משכנע? האם בני אדם חיים על פי רוב בחשיכה בשעות הערב והלילה? איזה קושי מציאותי יש לקיים "וראיתם אותו" בשעות שלאחר השקיעה? אלא מן השאלה הזאת עולה יסוד חשוב והוא שהתורה וההלכה הפורמאלית מכוונים אל המהות ולא אל המציאות. על פי הבנת העיקרון הזה נוכל גם להבין את הטעם לעיקרון ההלכתי של "לא פלוג" שלפעמים מעורר תמיהה, משום שלכאורה הוא מתעלם מן המציאות הפרטית. למשל, אם בנוסח ברכות השחר קבעו חכמים לומר "ברוך שלא עשני אישה"- הרי שנוסח זה מחייב ככלל, גם אם עינינו הרואות שעולמינו כולל בין היתר גברים בטלנים ועמי הארצות ולעומתם נשים בעלות חסד ומשכילות. כי נוסח הברכה נקבע על פי העיקרון ששורשם הרוחני של הגברים הוא ממידת החסד ושורשן הרוחני של הנשים הוא ממידת הגבורה (על פי הגדרה מקטלגת של דירוג והעדפה- זה חיובי וזה שלילי למרות שיש כמובן חסד שלילי ודין חיובי) , ודי בכך כדי לחייב איש ואישה לברך דווקא על פי הנוסח שנקבע. מהבחינה הזאת התורה שהיא בבחינת "קבוע" אינה מתייחסת למציאות המורכבת שהיא גילוי של "ממד המשתנה". ואמנם שאלות גבוליות שעולות מתוך תסבוכות החיים אינן עולות בקנה אחד עם הכלל "לא פלוג רבנן". כמו כן כשהתורה מצווה על "ואהבת לרעך כמוך" היא אינה מתחשבת במורכבות הגדולה של יחסי האנוש בחברה, והשאלה איך ניתן לצוות על רגש של אהבה כלפי הזולת גם היא אינה שייכת על פי זווית ההסתכלות המצווה של התורה שבכתב .

    &#61607** מעיקר הדין נשים יכולות לעלות לתורה ובכל זאת חכמים קבעו: "אישה לא תקרא בתורה מפני כבוד הציבור" (מגילה כ"ג). ולכאורה למה הכוונה בדיוק? האם נוכחות של אישה על בימת בית הכנסת עושה את הקהל ל"לא מכובד"? האם זה יהיה נכון לומר שיש איזושהי פחיתות לקהל בכך כשמאפשרים לאישה צנועה כהלכה לעלות לתורה? הרי השקפה כזאת משפילה את ערך האישה ומקוממת כל בר דעת. אלא התבאר במקום אחר שכבוד הוא לשון הסתרה (בגד=מכבדותא ) . על פי זה אולי הביטוי "כבוד הציבור" ניתן להתפרש במובן של "הסתרת הציבור", דהיינו האישה צריכה להיות מוסתרת ומוצנעת מעיני הציבור משום שהיא (המייצגת בינה) היא בבחינת "עלמא דאתכסיא" .(עד כאן לעניינינו).

    יש לי עוד הרבה מה לומר בנושא אבל הבטחתי לקצר. ברכות, ממני- יצחק טל.

  21. לחיותה שלום!
    קראתי את המאמר שלך. בסיום המאמר את מעלה שאלה ומשמיעה אותה כמעט כמו קול במדבר "…מדוע לידת הבן היא שמחה ולידת הבת היא עילה לעצב".השאלה שלך ליתר דיוק הזעקה הכנה שלך דיברה אלי. ואני (מוסיקאי,נשוי ואבא לתשעה, תושב בית אל)אשמח לשתף אותך בקיצור בכמה מן התובנות שלי בעניין.תסלחי לי על הסנגנון הלא כל כך מסודר של הכתיבה. נתאר לעצמינו מרצה שנכנס לאולם שבו יושבות תשעים ותשע נשים ונער אחד והוא פונה אליהם בלשון "שלום לכם".מה ההגיון בכך? מדוע הרוב לא קובע? דבר אחר: אישה יולדת תינוק ועל פי תורה מצוות פריה ורביה נזקפת לזכות בעלה בעוד שהיא נחשבת רק כ"עוזרת" למרות שאת כל צער ההריון והלידה היא נשאה בינה לבין עצמה.האם זה הוגן? כדי להבין את זה יש לשאול קודם כל מדוע הזכר נקרא כך בלשון הקודש. לדעתי יש כאן רמז לכך שבמקום שבו נמצא זכר- הנקבה פשוט "לא נזכרת". האם את מכירה את השיר "איך זה שכוכב אחד לבד מעז? לעניינינו, המסר שרמוז במילות השיר (של נתן זך,כמדומני) הוא: איך זה שאישה,חכמה וצודקת ככל שתהיה – מעיזה לנסות להראות שהיא "משהו" במחיצתם של רבנים גדולים וכד´.כי בעולם שוררת חוקיות של העדר והוויה. למשל, היום הוא ישותי יחסית ללילה. הכוכב ש"מעז" הוא בבחינת "העדר". בשעות היום האור של השמש גובר על אור הכוכבים. האור של הכוכב נכלל באור של השמש. אבל כמובן זה לא אומר שהוא לא קיים.(כיוצא בזה, פעם אחת אמרתי לחכם ממסדי שחצן תוך כדי ויכוח:זה שאתה פיקח זה לא אומר שאחרים מטומטמים). וזה רק משל להרגשת הפטרונות הטבעית של השובניסט כלפי האישה או כלפי הטיפוס היצירתי (שהוא על פי רוב אנטי ממסדי). מעלתה של אישה היא עניין שעתיד להתגלות לעתיד לבוא ובינתיים, על פי ההגיון של הדירוג וההעדפה האישה היא בבחינת "דרך ארץ" והאיש בבחינת "תורה". לא פלא שבעיני הפשטנים תורה חשובה מדרך ארץ כנ"ל, למרות שבלי דרך ארץ אין ערך לתורה.(ואגב, לדעתי נשים שמתעקשות להראות את כוחן בלימוד גמרא בוגדות בנשיות שלהן כי הגמרא היא "ישותית" ואישה טבעית היא לא הישגית). ועל פי אותו הגיון, הידע הפורמאלי חשוב יותר מאינטואיציה והיצירתיות. המדע גם הוא "ישותי" יחסית לאמנות שהיא משנית בחשיבותה.באחד המאמרים שכתבתי נתתי הסבר לנוסח "שלא עשני אישה" שתמיד מעורר פולמוס. לצורך העניין אני אצטט שתי פיסקאות הקשורות לעניין:

    &#61607** במסכת ברכות נלמד שמצוות ציצית נוהגת ביום שנאמר "וראיתם אותו", והדיוק הוא מכך שהיום הוא זמן ראייה והלילה שהוא חשוך הוא לא זמן ראיה. ולכאורה יש לשאול האם הטעם הזה באמת משכנע? האם בני אדם חיים על פי רוב בחשיכה בשעות הערב והלילה? איזה קושי מציאותי יש לקיים "וראיתם אותו" בשעות שלאחר השקיעה? אלא מן השאלה הזאת עולה יסוד חשוב והוא שהתורה וההלכה הפורמאלית מכוונים אל המהות ולא אל המציאות. על פי הבנת העיקרון הזה נוכל גם להבין את הטעם לעיקרון ההלכתי של "לא פלוג" שלפעמים מעורר תמיהה, משום שלכאורה הוא מתעלם מן המציאות הפרטית. למשל, אם בנוסח ברכות השחר קבעו חכמים לומר "ברוך שלא עשני אישה"- הרי שנוסח זה מחייב ככלל, גם אם עינינו הרואות שעולמינו כולל בין היתר גברים בטלנים ועמי הארצות ולעומתם נשים בעלות חסד ומשכילות. כי נוסח הברכה נקבע על פי העיקרון ששורשם הרוחני של הגברים הוא ממידת החסד ושורשן הרוחני של הנשים הוא ממידת הגבורה (על פי הגדרה מקטלגת של דירוג והעדפה- זה חיובי וזה שלילי למרות שיש כמובן חסד שלילי ודין חיובי) , ודי בכך כדי לחייב איש ואישה לברך דווקא על פי הנוסח שנקבע. מהבחינה הזאת התורה שהיא בבחינת "קבוע" אינה מתייחסת למציאות המורכבת שהיא גילוי של "ממד המשתנה". ואמנם שאלות גבוליות שעולות מתוך תסבוכות החיים אינן עולות בקנה אחד עם הכלל "לא פלוג רבנן". כמו כן כשהתורה מצווה על "ואהבת לרעך כמוך" היא אינה מתחשבת במורכבות הגדולה של יחסי האנוש בחברה, והשאלה איך ניתן לצוות על רגש של אהבה כלפי הזולת גם היא אינה שייכת על פי זווית ההסתכלות המצווה של התורה שבכתב .

    &#61607** מעיקר הדין נשים יכולות לעלות לתורה ובכל זאת חכמים קבעו: "אישה לא תקרא בתורה מפני כבוד הציבור" (מגילה כ"ג). ולכאורה למה הכוונה בדיוק? האם נוכחות של אישה על בימת בית הכנסת עושה את הקהל ל"לא מכובד"? האם זה יהיה נכון לומר שיש איזושהי פחיתות לקהל בכך כשמאפשרים לאישה צנועה כהלכה לעלות לתורה? הרי השקפה כזאת משפילה את ערך האישה ומקוממת כל בר דעת. אלא התבאר במקום אחר שכבוד הוא לשון הסתרה (בגד=מכבדותא ) . על פי זה אולי הביטוי "כבוד הציבור" ניתן להתפרש במובן של "הסתרת הציבור", דהיינו האישה צריכה להיות מוסתרת ומוצנעת מעיני הציבור משום שהיא (המייצגת בינה) היא בבחינת "עלמא דאתכסיא" .(עד כאן לעניינינו).

    יש לי עוד הרבה מה לומר בנושא אבל הבטחתי לקצר. ברכות, ממני- יצחק טל.

  22. לחיותה שלום!
    קראתי את המאמר שלך. בסיום המאמר את מעלה שאלה ומשמיעה אותה כמעט כמו קול במדבר "…מדוע לידת הבן היא שמחה ולידת הבת היא עילה לעצב".השאלה שלך ליתר דיוק הזעקה הכנה שלך דיברה אלי. ואני (מוסיקאי,נשוי ואבא לתשעה, תושב בית אל)אשמח לשתף אותך בקיצור בכמה מן התובנות שלי בעניין.תסלחי לי על הסנגנון הלא כל כך מסודר של הכתיבה. נתאר לעצמינו מרצה שנכנס לאולם שבו יושבות תשעים ותשע נשים ונער אחד והוא פונה אליהם בלשון "שלום לכם".מה ההגיון בכך? מדוע הרוב לא קובע? דבר אחר: אישה יולדת תינוק ועל פי תורה מצוות פריה ורביה נזקפת לזכות בעלה בעוד שהיא נחשבת רק כ"עוזרת" למרות שאת כל צער ההריון והלידה היא נשאה בינה לבין עצמה.האם זה הוגן? כדי להבין את זה יש לשאול קודם כל מדוע הזכר נקרא כך בלשון הקודש. לדעתי יש כאן רמז לכך שבמקום שבו נמצא זכר- הנקבה פשוט "לא נזכרת". האם את מכירה את השיר "איך זה שכוכב אחד לבד מעז? לעניינינו, המסר שרמוז במילות השיר (של נתן זך,כמדומני) הוא: איך זה שאישה,חכמה וצודקת ככל שתהיה – מעיזה לנסות להראות שהיא "משהו" במחיצתם של רבנים גדולים וכד´.כי בעולם שוררת חוקיות של העדר והוויה. למשל, היום הוא ישותי יחסית ללילה. הכוכב ש"מעז" הוא בבחינת "העדר". בשעות היום האור של השמש גובר על אור הכוכבים. האור של הכוכב נכלל באור של השמש. אבל כמובן זה לא אומר שהוא לא קיים.(כיוצא בזה, פעם אחת אמרתי לחכם ממסדי שחצן תוך כדי ויכוח:זה שאתה פיקח זה לא אומר שאחרים מטומטמים). וזה רק משל להרגשת הפטרונות הטבעית של השובניסט כלפי האישה או כלפי הטיפוס היצירתי (שהוא על פי רוב אנטי ממסדי). מעלתה של אישה היא עניין שעתיד להתגלות לעתיד לבוא ובינתיים, על פי ההגיון של הדירוג וההעדפה האישה היא בבחינת "דרך ארץ" והאיש בבחינת "תורה". לא פלא שבעיני הפשטנים תורה חשובה מדרך ארץ כנ"ל, למרות שבלי דרך ארץ אין ערך לתורה.(ואגב, לדעתי נשים שמתעקשות להראות את כוחן בלימוד גמרא בוגדות בנשיות שלהן כי הגמרא היא "ישותית" ואישה טבעית היא לא הישגית). ועל פי אותו הגיון, הידע הפורמאלי חשוב יותר מאינטואיציה והיצירתיות. המדע גם הוא "ישותי" יחסית לאמנות שהיא משנית בחשיבותה.באחד המאמרים שכתבתי נתתי הסבר לנוסח "שלא עשני אישה" שתמיד מעורר פולמוס. לצורך העניין אני אצטט שתי פיסקאות הקשורות לעניין:

    &#61607** במסכת ברכות נלמד שמצוות ציצית נוהגת ביום שנאמר "וראיתם אותו", והדיוק הוא מכך שהיום הוא זמן ראייה והלילה שהוא חשוך הוא לא זמן ראיה. ולכאורה יש לשאול האם הטעם הזה באמת משכנע? האם בני אדם חיים על פי רוב בחשיכה בשעות הערב והלילה? איזה קושי מציאותי יש לקיים "וראיתם אותו" בשעות שלאחר השקיעה? אלא מן השאלה הזאת עולה יסוד חשוב והוא שהתורה וההלכה הפורמאלית מכוונים אל המהות ולא אל המציאות. על פי הבנת העיקרון הזה נוכל גם להבין את הטעם לעיקרון ההלכתי של "לא פלוג" שלפעמים מעורר תמיהה, משום שלכאורה הוא מתעלם מן המציאות הפרטית. למשל, אם בנוסח ברכות השחר קבעו חכמים לומר "ברוך שלא עשני אישה"- הרי שנוסח זה מחייב ככלל, גם אם עינינו הרואות שעולמינו כולל בין היתר גברים בטלנים ועמי הארצות ולעומתם נשים בעלות חסד ומשכילות. כי נוסח הברכה נקבע על פי העיקרון ששורשם הרוחני של הגברים הוא ממידת החסד ושורשן הרוחני של הנשים הוא ממידת הגבורה (על פי הגדרה מקטלגת של דירוג והעדפה- זה חיובי וזה שלילי למרות שיש כמובן חסד שלילי ודין חיובי) , ודי בכך כדי לחייב איש ואישה לברך דווקא על פי הנוסח שנקבע. מהבחינה הזאת התורה שהיא בבחינת "קבוע" אינה מתייחסת למציאות המורכבת שהיא גילוי של "ממד המשתנה". ואמנם שאלות גבוליות שעולות מתוך תסבוכות החיים אינן עולות בקנה אחד עם הכלל "לא פלוג רבנן". כמו כן כשהתורה מצווה על "ואהבת לרעך כמוך" היא אינה מתחשבת במורכבות הגדולה של יחסי האנוש בחברה, והשאלה איך ניתן לצוות על רגש של אהבה כלפי הזולת גם היא אינה שייכת על פי זווית ההסתכלות המצווה של התורה שבכתב .

    &#61607** מעיקר הדין נשים יכולות לעלות לתורה ובכל זאת חכמים קבעו: "אישה לא תקרא בתורה מפני כבוד הציבור" (מגילה כ"ג). ולכאורה למה הכוונה בדיוק? האם נוכחות של אישה על בימת בית הכנסת עושה את הקהל ל"לא מכובד"? האם זה יהיה נכון לומר שיש איזושהי פחיתות לקהל בכך כשמאפשרים לאישה צנועה כהלכה לעלות לתורה? הרי השקפה כזאת משפילה את ערך האישה ומקוממת כל בר דעת. אלא התבאר במקום אחר שכבוד הוא לשון הסתרה (בגד=מכבדותא ) . על פי זה אולי הביטוי "כבוד הציבור" ניתן להתפרש במובן של "הסתרת הציבור", דהיינו האישה צריכה להיות מוסתרת ומוצנעת מעיני הציבור משום שהיא (המייצגת בינה) היא בבחינת "עלמא דאתכסיא" .(עד כאן לעניינינו).

    יש לי עוד הרבה מה לומר בנושא אבל הבטחתי לקצר. ברכות, ממני- יצחק טל.

  23. לחיותה שלום!
    קראתי את המאמר שלך. בסיום המאמר את מעלה שאלה ומשמיעה אותה כמעט כמו קול במדבר "…מדוע לידת הבן היא שמחה ולידת הבת היא עילה לעצב".השאלה שלך ליתר דיוק הזעקה הכנה שלך דיברה אלי. ואני (מוסיקאי,נשוי ואבא לתשעה, תושב בית אל)אשמח לשתף אותך בקיצור בכמה מן התובנות שלי בעניין.תסלחי לי על הסנגנון הלא כל כך מסודר של הכתיבה. נתאר לעצמינו מרצה שנכנס לאולם שבו יושבות תשעים ותשע נשים ונער אחד והוא פונה אליהם בלשון "שלום לכם".מה ההגיון בכך? מדוע הרוב לא קובע? דבר אחר: אישה יולדת תינוק ועל פי תורה מצוות פריה ורביה נזקפת לזכות בעלה בעוד שהיא נחשבת רק כ"עוזרת" למרות שאת כל צער ההריון והלידה היא נשאה בינה לבין עצמה.האם זה הוגן? כדי להבין את זה יש לשאול קודם כל מדוע הזכר נקרא כך בלשון הקודש. לדעתי יש כאן רמז לכך שבמקום שבו נמצא זכר- הנקבה פשוט "לא נזכרת". האם את מכירה את השיר "איך זה שכוכב אחד לבד מעז? לעניינינו, המסר שרמוז במילות השיר (של נתן זך,כמדומני) הוא: איך זה שאישה,חכמה וצודקת ככל שתהיה – מעיזה לנסות להראות שהיא "משהו" במחיצתם של רבנים גדולים וכד´.כי בעולם שוררת חוקיות של העדר והוויה. למשל, היום הוא ישותי יחסית ללילה. הכוכב ש"מעז" הוא בבחינת "העדר". בשעות היום האור של השמש גובר על אור הכוכבים. האור של הכוכב נכלל באור של השמש. אבל כמובן זה לא אומר שהוא לא קיים.(כיוצא בזה, פעם אחת אמרתי לחכם ממסדי שחצן תוך כדי ויכוח:זה שאתה פיקח זה לא אומר שאחרים מטומטמים). וזה רק משל להרגשת הפטרונות הטבעית של השובניסט כלפי האישה או כלפי הטיפוס היצירתי (שהוא על פי רוב אנטי ממסדי). מעלתה של אישה היא עניין שעתיד להתגלות לעתיד לבוא ובינתיים, על פי ההגיון של הדירוג וההעדפה האישה היא בבחינת "דרך ארץ" והאיש בבחינת "תורה". לא פלא שבעיני הפשטנים תורה חשובה מדרך ארץ כנ"ל, למרות שבלי דרך ארץ אין ערך לתורה.(ואגב, לדעתי נשים שמתעקשות להראות את כוחן בלימוד גמרא בוגדות בנשיות שלהן כי הגמרא היא "ישותית" ואישה טבעית היא לא הישגית). ועל פי אותו הגיון, הידע הפורמאלי חשוב יותר מאינטואיציה והיצירתיות. המדע גם הוא "ישותי" יחסית לאמנות שהיא משנית בחשיבותה.באחד המאמרים שכתבתי נתתי הסבר לנוסח "שלא עשני אישה" שתמיד מעורר פולמוס. לצורך העניין אני אצטט שתי פיסקאות הקשורות לעניין:

    &#61607** במסכת ברכות נלמד שמצוות ציצית נוהגת ביום שנאמר "וראיתם אותו", והדיוק הוא מכך שהיום הוא זמן ראייה והלילה שהוא חשוך הוא לא זמן ראיה. ולכאורה יש לשאול האם הטעם הזה באמת משכנע? האם בני אדם חיים על פי רוב בחשיכה בשעות הערב והלילה? איזה קושי מציאותי יש לקיים "וראיתם אותו" בשעות שלאחר השקיעה? אלא מן השאלה הזאת עולה יסוד חשוב והוא שהתורה וההלכה הפורמאלית מכוונים אל המהות ולא אל המציאות. על פי הבנת העיקרון הזה נוכל גם להבין את הטעם לעיקרון ההלכתי של "לא פלוג" שלפעמים מעורר תמיהה, משום שלכאורה הוא מתעלם מן המציאות הפרטית. למשל, אם בנוסח ברכות השחר קבעו חכמים לומר "ברוך שלא עשני אישה"- הרי שנוסח זה מחייב ככלל, גם אם עינינו הרואות שעולמינו כולל בין היתר גברים בטלנים ועמי הארצות ולעומתם נשים בעלות חסד ומשכילות. כי נוסח הברכה נקבע על פי העיקרון ששורשם הרוחני של הגברים הוא ממידת החסד ושורשן הרוחני של הנשים הוא ממידת הגבורה (על פי הגדרה מקטלגת של דירוג והעדפה- זה חיובי וזה שלילי למרות שיש כמובן חסד שלילי ודין חיובי) , ודי בכך כדי לחייב איש ואישה לברך דווקא על פי הנוסח שנקבע. מהבחינה הזאת התורה שהיא בבחינת "קבוע" אינה מתייחסת למציאות המורכבת שהיא גילוי של "ממד המשתנה". ואמנם שאלות גבוליות שעולות מתוך תסבוכות החיים אינן עולות בקנה אחד עם הכלל "לא פלוג רבנן". כמו כן כשהתורה מצווה על "ואהבת לרעך כמוך" היא אינה מתחשבת במורכבות הגדולה של יחסי האנוש בחברה, והשאלה איך ניתן לצוות על רגש של אהבה כלפי הזולת גם היא אינה שייכת על פי זווית ההסתכלות המצווה של התורה שבכתב .

    &#61607** מעיקר הדין נשים יכולות לעלות לתורה ובכל זאת חכמים קבעו: "אישה לא תקרא בתורה מפני כבוד הציבור" (מגילה כ"ג). ולכאורה למה הכוונה בדיוק? האם נוכחות של אישה על בימת בית הכנסת עושה את הקהל ל"לא מכובד"? האם זה יהיה נכון לומר שיש איזושהי פחיתות לקהל בכך כשמאפשרים לאישה צנועה כהלכה לעלות לתורה? הרי השקפה כזאת משפילה את ערך האישה ומקוממת כל בר דעת. אלא התבאר במקום אחר שכבוד הוא לשון הסתרה (בגד=מכבדותא ) . על פי זה אולי הביטוי "כבוד הציבור" ניתן להתפרש במובן של "הסתרת הציבור", דהיינו האישה צריכה להיות מוסתרת ומוצנעת מעיני הציבור משום שהיא (המייצגת בינה) היא בבחינת "עלמא דאתכסיא" .(עד כאן לעניינינו).

    יש לי עוד הרבה מה לומר בנושא אבל הבטחתי לקצר. ברכות, ממני- יצחק טל.

  24. לחיותה שלום!
    קראתי את המאמר שלך. בסיום המאמר את מעלה שאלה ומשמיעה אותה כמעט כמו קול במדבר "…מדוע לידת הבן היא שמחה ולידת הבת היא עילה לעצב".השאלה שלך ליתר דיוק הזעקה הכנה שלך דיברה אלי. ואני (מוסיקאי,נשוי ואבא לתשעה, תושב בית אל)אשמח לשתף אותך בקיצור בכמה מן התובנות שלי בעניין.תסלחי לי על הסנגנון הלא כל כך מסודר של הכתיבה. נתאר לעצמינו מרצה שנכנס לאולם שבו יושבות תשעים ותשע נשים ונער אחד והוא פונה אליהם בלשון "שלום לכם".מה ההגיון בכך? מדוע הרוב לא קובע? דבר אחר: אישה יולדת תינוק ועל פי תורה מצוות פריה ורביה נזקפת לזכות בעלה בעוד שהיא נחשבת רק כ"עוזרת" למרות שאת כל צער ההריון והלידה היא נשאה בינה לבין עצמה.האם זה הוגן? כדי להבין את זה יש לשאול קודם כל מדוע הזכר נקרא כך בלשון הקודש. לדעתי יש כאן רמז לכך שבמקום שבו נמצא זכר- הנקבה פשוט "לא נזכרת". האם את מכירה את השיר "איך זה שכוכב אחד לבד מעז? לעניינינו, המסר שרמוז במילות השיר (של נתן זך,כמדומני) הוא: איך זה שאישה,חכמה וצודקת ככל שתהיה – מעיזה לנסות להראות שהיא "משהו" במחיצתם של רבנים גדולים וכד´.כי בעולם שוררת חוקיות של העדר והוויה. למשל, היום הוא ישותי יחסית ללילה. הכוכב ש"מעז" הוא בבחינת "העדר". בשעות היום האור של השמש גובר על אור הכוכבים. האור של הכוכב נכלל באור של השמש. אבל כמובן זה לא אומר שהוא לא קיים.(כיוצא בזה, פעם אחת אמרתי לחכם ממסדי שחצן תוך כדי ויכוח:זה שאתה פיקח זה לא אומר שאחרים מטומטמים). וזה רק משל להרגשת הפטרונות הטבעית של השובניסט כלפי האישה או כלפי הטיפוס היצירתי (שהוא על פי רוב אנטי ממסדי). מעלתה של אישה היא עניין שעתיד להתגלות לעתיד לבוא ובינתיים, על פי ההגיון של הדירוג וההעדפה האישה היא בבחינת "דרך ארץ" והאיש בבחינת "תורה". לא פלא שבעיני הפשטנים תורה חשובה מדרך ארץ כנ"ל, למרות שבלי דרך ארץ אין ערך לתורה.(ואגב, לדעתי נשים שמתעקשות להראות את כוחן בלימוד גמרא בוגדות בנשיות שלהן כי הגמרא היא "ישותית" ואישה טבעית היא לא הישגית). ועל פי אותו הגיון, הידע הפורמאלי חשוב יותר מאינטואיציה והיצירתיות. המדע גם הוא "ישותי" יחסית לאמנות שהיא משנית בחשיבותה.באחד המאמרים שכתבתי נתתי הסבר לנוסח "שלא עשני אישה" שתמיד מעורר פולמוס. לצורך העניין אני אצטט שתי פיסקאות הקשורות לעניין:

    &#61607** במסכת ברכות נלמד שמצוות ציצית נוהגת ביום שנאמר "וראיתם אותו", והדיוק הוא מכך שהיום הוא זמן ראייה והלילה שהוא חשוך הוא לא זמן ראיה. ולכאורה יש לשאול האם הטעם הזה באמת משכנע? האם בני אדם חיים על פי רוב בחשיכה בשעות הערב והלילה? איזה קושי מציאותי יש לקיים "וראיתם אותו" בשעות שלאחר השקיעה? אלא מן השאלה הזאת עולה יסוד חשוב והוא שהתורה וההלכה הפורמאלית מכוונים אל המהות ולא אל המציאות. על פי הבנת העיקרון הזה נוכל גם להבין את הטעם לעיקרון ההלכתי של "לא פלוג" שלפעמים מעורר תמיהה, משום שלכאורה הוא מתעלם מן המציאות הפרטית. למשל, אם בנוסח ברכות השחר קבעו חכמים לומר "ברוך שלא עשני אישה"- הרי שנוסח זה מחייב ככלל, גם אם עינינו הרואות שעולמינו כולל בין היתר גברים בטלנים ועמי הארצות ולעומתם נשים בעלות חסד ומשכילות. כי נוסח הברכה נקבע על פי העיקרון ששורשם הרוחני של הגברים הוא ממידת החסד ושורשן הרוחני של הנשים הוא ממידת הגבורה (על פי הגדרה מקטלגת של דירוג והעדפה- זה חיובי וזה שלילי למרות שיש כמובן חסד שלילי ודין חיובי) , ודי בכך כדי לחייב איש ואישה לברך דווקא על פי הנוסח שנקבע. מהבחינה הזאת התורה שהיא בבחינת "קבוע" אינה מתייחסת למציאות המורכבת שהיא גילוי של "ממד המשתנה". ואמנם שאלות גבוליות שעולות מתוך תסבוכות החיים אינן עולות בקנה אחד עם הכלל "לא פלוג רבנן". כמו כן כשהתורה מצווה על "ואהבת לרעך כמוך" היא אינה מתחשבת במורכבות הגדולה של יחסי האנוש בחברה, והשאלה איך ניתן לצוות על רגש של אהבה כלפי הזולת גם היא אינה שייכת על פי זווית ההסתכלות המצווה של התורה שבכתב .

    &#61607** מעיקר הדין נשים יכולות לעלות לתורה ובכל זאת חכמים קבעו: "אישה לא תקרא בתורה מפני כבוד הציבור" (מגילה כ"ג). ולכאורה למה הכוונה בדיוק? האם נוכחות של אישה על בימת בית הכנסת עושה את הקהל ל"לא מכובד"? האם זה יהיה נכון לומר שיש איזושהי פחיתות לקהל בכך כשמאפשרים לאישה צנועה כהלכה לעלות לתורה? הרי השקפה כזאת משפילה את ערך האישה ומקוממת כל בר דעת. אלא התבאר במקום אחר שכבוד הוא לשון הסתרה (בגד=מכבדותא ) . על פי זה אולי הביטוי "כבוד הציבור" ניתן להתפרש במובן של "הסתרת הציבור", דהיינו האישה צריכה להיות מוסתרת ומוצנעת מעיני הציבור משום שהיא (המייצגת בינה) היא בבחינת "עלמא דאתכסיא" .(עד כאן לעניינינו).

    יש לי עוד הרבה מה לומר בנושא אבל הבטחתי לקצר. ברכות, ממני- יצחק טל.

  25. לחיותה שלום!
    קראתי את המאמר שלך. בסיום המאמר את מעלה שאלה ומשמיעה אותה כמעט כמו קול במדבר "…מדוע לידת הבן היא שמחה ולידת הבת היא עילה לעצב".השאלה שלך ליתר דיוק הזעקה הכנה שלך דיברה אלי. ואני (מוסיקאי,נשוי ואבא לתשעה, תושב בית אל)אשמח לשתף אותך בקיצור בכמה מן התובנות שלי בעניין.תסלחי לי על הסנגנון הלא כל כך מסודר של הכתיבה. נתאר לעצמינו מרצה שנכנס לאולם שבו יושבות תשעים ותשע נשים ונער אחד והוא פונה אליהם בלשון "שלום לכם".מה ההגיון בכך? מדוע הרוב לא קובע? דבר אחר: אישה יולדת תינוק ועל פי תורה מצוות פריה ורביה נזקפת לזכות בעלה בעוד שהיא נחשבת רק כ"עוזרת" למרות שאת כל צער ההריון והלידה היא נשאה בינה לבין עצמה.האם זה הוגן? כדי להבין את זה יש לשאול קודם כל מדוע הזכר נקרא כך בלשון הקודש. לדעתי יש כאן רמז לכך שבמקום שבו נמצא זכר- הנקבה פשוט "לא נזכרת". האם את מכירה את השיר "איך זה שכוכב אחד לבד מעז? לעניינינו, המסר שרמוז במילות השיר (של נתן זך,כמדומני) הוא: איך זה שאישה,חכמה וצודקת ככל שתהיה – מעיזה לנסות להראות שהיא "משהו" במחיצתם של רבנים גדולים וכד´.כי בעולם שוררת חוקיות של העדר והוויה. למשל, היום הוא ישותי יחסית ללילה. הכוכב ש"מעז" הוא בבחינת "העדר". בשעות היום האור של השמש גובר על אור הכוכבים. האור של הכוכב נכלל באור של השמש. אבל כמובן זה לא אומר שהוא לא קיים.(כיוצא בזה, פעם אחת אמרתי לחכם ממסדי שחצן תוך כדי ויכוח:זה שאתה פיקח זה לא אומר שאחרים מטומטמים). וזה רק משל להרגשת הפטרונות הטבעית של השובניסט כלפי האישה או כלפי הטיפוס היצירתי (שהוא על פי רוב אנטי ממסדי). מעלתה של אישה היא עניין שעתיד להתגלות לעתיד לבוא ובינתיים, על פי ההגיון של הדירוג וההעדפה האישה היא בבחינת "דרך ארץ" והאיש בבחינת "תורה". לא פלא שבעיני הפשטנים תורה חשובה מדרך ארץ כנ"ל, למרות שבלי דרך ארץ אין ערך לתורה.(ואגב, לדעתי נשים שמתעקשות להראות את כוחן בלימוד גמרא בוגדות בנשיות שלהן כי הגמרא היא "ישותית" ואישה טבעית היא לא הישגית). ועל פי אותו הגיון, הידע הפורמאלי חשוב יותר מאינטואיציה והיצירתיות. המדע גם הוא "ישותי" יחסית לאמנות שהיא משנית בחשיבותה.באחד המאמרים שכתבתי נתתי הסבר לנוסח "שלא עשני אישה" שתמיד מעורר פולמוס. לצורך העניין אני אצטט שתי פיסקאות הקשורות לעניין:

    &#61607** במסכת ברכות נלמד שמצוות ציצית נוהגת ביום שנאמר "וראיתם אותו", והדיוק הוא מכך שהיום הוא זמן ראייה והלילה שהוא חשוך הוא לא זמן ראיה. ולכאורה יש לשאול האם הטעם הזה באמת משכנע? האם בני אדם חיים על פי רוב בחשיכה בשעות הערב והלילה? איזה קושי מציאותי יש לקיים "וראיתם אותו" בשעות שלאחר השקיעה? אלא מן השאלה הזאת עולה יסוד חשוב והוא שהתורה וההלכה הפורמאלית מכוונים אל המהות ולא אל המציאות. על פי הבנת העיקרון הזה נוכל גם להבין את הטעם לעיקרון ההלכתי של "לא פלוג" שלפעמים מעורר תמיהה, משום שלכאורה הוא מתעלם מן המציאות הפרטית. למשל, אם בנוסח ברכות השחר קבעו חכמים לומר "ברוך שלא עשני אישה"- הרי שנוסח זה מחייב ככלל, גם אם עינינו הרואות שעולמינו כולל בין היתר גברים בטלנים ועמי הארצות ולעומתם נשים בעלות חסד ומשכילות. כי נוסח הברכה נקבע על פי העיקרון ששורשם הרוחני של הגברים הוא ממידת החסד ושורשן הרוחני של הנשים הוא ממידת הגבורה (על פי הגדרה מקטלגת של דירוג והעדפה- זה חיובי וזה שלילי למרות שיש כמובן חסד שלילי ודין חיובי) , ודי בכך כדי לחייב איש ואישה לברך דווקא על פי הנוסח שנקבע. מהבחינה הזאת התורה שהיא בבחינת "קבוע" אינה מתייחסת למציאות המורכבת שהיא גילוי של "ממד המשתנה". ואמנם שאלות גבוליות שעולות מתוך תסבוכות החיים אינן עולות בקנה אחד עם הכלל "לא פלוג רבנן". כמו כן כשהתורה מצווה על "ואהבת לרעך כמוך" היא אינה מתחשבת במורכבות הגדולה של יחסי האנוש בחברה, והשאלה איך ניתן לצוות על רגש של אהבה כלפי הזולת גם היא אינה שייכת על פי זווית ההסתכלות המצווה של התורה שבכתב .

    &#61607** מעיקר הדין נשים יכולות לעלות לתורה ובכל זאת חכמים קבעו: "אישה לא תקרא בתורה מפני כבוד הציבור" (מגילה כ"ג). ולכאורה למה הכוונה בדיוק? האם נוכחות של אישה על בימת בית הכנסת עושה את הקהל ל"לא מכובד"? האם זה יהיה נכון לומר שיש איזושהי פחיתות לקהל בכך כשמאפשרים לאישה צנועה כהלכה לעלות לתורה? הרי השקפה כזאת משפילה את ערך האישה ומקוממת כל בר דעת. אלא התבאר במקום אחר שכבוד הוא לשון הסתרה (בגד=מכבדותא ) . על פי זה אולי הביטוי "כבוד הציבור" ניתן להתפרש במובן של "הסתרת הציבור", דהיינו האישה צריכה להיות מוסתרת ומוצנעת מעיני הציבור משום שהיא (המייצגת בינה) היא בבחינת "עלמא דאתכסיא" .(עד כאן לעניינינו).

    יש לי עוד הרבה מה לומר בנושא אבל הבטחתי לקצר. ברכות, ממני- יצחק טל.

  26. לחיותה שלום!
    קראתי את המאמר שלך. בסיום המאמר את מעלה שאלה ומשמיעה אותה כמעט כמו קול במדבר "…מדוע לידת הבן היא שמחה ולידת הבת היא עילה לעצב".השאלה שלך ליתר דיוק הזעקה הכנה שלך דיברה אלי. ואני (מוסיקאי,נשוי ואבא לתשעה, תושב בית אל)אשמח לשתף אותך בקיצור בכמה מן התובנות שלי בעניין.תסלחי לי על הסנגנון הלא כל כך מסודר של הכתיבה. נתאר לעצמינו מרצה שנכנס לאולם שבו יושבות תשעים ותשע נשים ונער אחד והוא פונה אליהם בלשון "שלום לכם".מה ההגיון בכך? מדוע הרוב לא קובע? דבר אחר: אישה יולדת תינוק ועל פי תורה מצוות פריה ורביה נזקפת לזכות בעלה בעוד שהיא נחשבת רק כ"עוזרת" למרות שאת כל צער ההריון והלידה היא נשאה בינה לבין עצמה.האם זה הוגן? כדי להבין את זה יש לשאול קודם כל מדוע הזכר נקרא כך בלשון הקודש. לדעתי יש כאן רמז לכך שבמקום שבו נמצא זכר- הנקבה פשוט "לא נזכרת". האם את מכירה את השיר "איך זה שכוכב אחד לבד מעז? לעניינינו, המסר שרמוז במילות השיר (של נתן זך,כמדומני) הוא: איך זה שאישה,חכמה וצודקת ככל שתהיה – מעיזה לנסות להראות שהיא "משהו" במחיצתם של רבנים גדולים וכד´.כי בעולם שוררת חוקיות של העדר והוויה. למשל, היום הוא ישותי יחסית ללילה. הכוכב ש"מעז" הוא בבחינת "העדר". בשעות היום האור של השמש גובר על אור הכוכבים. האור של הכוכב נכלל באור של השמש. אבל כמובן זה לא אומר שהוא לא קיים.(כיוצא בזה, פעם אחת אמרתי לחכם ממסדי שחצן תוך כדי ויכוח:זה שאתה פיקח זה לא אומר שאחרים מטומטמים). וזה רק משל להרגשת הפטרונות הטבעית של השובניסט כלפי האישה או כלפי הטיפוס היצירתי (שהוא על פי רוב אנטי ממסדי). מעלתה של אישה היא עניין שעתיד להתגלות לעתיד לבוא ובינתיים, על פי ההגיון של הדירוג וההעדפה האישה היא בבחינת "דרך ארץ" והאיש בבחינת "תורה". לא פלא שבעיני הפשטנים תורה חשובה מדרך ארץ כנ"ל, למרות שבלי דרך ארץ אין ערך לתורה.(ואגב, לדעתי נשים שמתעקשות להראות את כוחן בלימוד גמרא בוגדות בנשיות שלהן כי הגמרא היא "ישותית" ואישה טבעית היא לא הישגית). ועל פי אותו הגיון, הידע הפורמאלי חשוב יותר מאינטואיציה והיצירתיות. המדע גם הוא "ישותי" יחסית לאמנות שהיא משנית בחשיבותה.באחד המאמרים שכתבתי נתתי הסבר לנוסח "שלא עשני אישה" שתמיד מעורר פולמוס. לצורך העניין אני אצטט שתי פיסקאות הקשורות לעניין:

    &#61607** במסכת ברכות נלמד שמצוות ציצית נוהגת ביום שנאמר "וראיתם אותו", והדיוק הוא מכך שהיום הוא זמן ראייה והלילה שהוא חשוך הוא לא זמן ראיה. ולכאורה יש לשאול האם הטעם הזה באמת משכנע? האם בני אדם חיים על פי רוב בחשיכה בשעות הערב והלילה? איזה קושי מציאותי יש לקיים "וראיתם אותו" בשעות שלאחר השקיעה? אלא מן השאלה הזאת עולה יסוד חשוב והוא שהתורה וההלכה הפורמאלית מכוונים אל המהות ולא אל המציאות. על פי הבנת העיקרון הזה נוכל גם להבין את הטעם לעיקרון ההלכתי של "לא פלוג" שלפעמים מעורר תמיהה, משום שלכאורה הוא מתעלם מן המציאות הפרטית. למשל, אם בנוסח ברכות השחר קבעו חכמים לומר "ברוך שלא עשני אישה"- הרי שנוסח זה מחייב ככלל, גם אם עינינו הרואות שעולמינו כולל בין היתר גברים בטלנים ועמי הארצות ולעומתם נשים בעלות חסד ומשכילות. כי נוסח הברכה נקבע על פי העיקרון ששורשם הרוחני של הגברים הוא ממידת החסד ושורשן הרוחני של הנשים הוא ממידת הגבורה (על פי הגדרה מקטלגת של דירוג והעדפה- זה חיובי וזה שלילי למרות שיש כמובן חסד שלילי ודין חיובי) , ודי בכך כדי לחייב איש ואישה לברך דווקא על פי הנוסח שנקבע. מהבחינה הזאת התורה שהיא בבחינת "קבוע" אינה מתייחסת למציאות המורכבת שהיא גילוי של "ממד המשתנה". ואמנם שאלות גבוליות שעולות מתוך תסבוכות החיים אינן עולות בקנה אחד עם הכלל "לא פלוג רבנן". כמו כן כשהתורה מצווה על "ואהבת לרעך כמוך" היא אינה מתחשבת במורכבות הגדולה של יחסי האנוש בחברה, והשאלה איך ניתן לצוות על רגש של אהבה כלפי הזולת גם היא אינה שייכת על פי זווית ההסתכלות המצווה של התורה שבכתב .

    &#61607** מעיקר הדין נשים יכולות לעלות לתורה ובכל זאת חכמים קבעו: "אישה לא תקרא בתורה מפני כבוד הציבור" (מגילה כ"ג). ולכאורה למה הכוונה בדיוק? האם נוכחות של אישה על בימת בית הכנסת עושה את הקהל ל"לא מכובד"? האם זה יהיה נכון לומר שיש איזושהי פחיתות לקהל בכך כשמאפשרים לאישה צנועה כהלכה לעלות לתורה? הרי השקפה כזאת משפילה את ערך האישה ומקוממת כל בר דעת. אלא התבאר במקום אחר שכבוד הוא לשון הסתרה (בגד=מכבדותא ) . על פי זה אולי הביטוי "כבוד הציבור" ניתן להתפרש במובן של "הסתרת הציבור", דהיינו האישה צריכה להיות מוסתרת ומוצנעת מעיני הציבור משום שהיא (המייצגת בינה) היא בבחינת "עלמא דאתכסיא" .(עד כאן לעניינינו).

    יש לי עוד הרבה מה לומר בנושא אבל הבטחתי לקצר. ברכות, ממני- יצחק טל.

  27. לחיותה שלום!
    קראתי את המאמר שלך. בסיום המאמר את מעלה שאלה ומשמיעה אותה כמעט כמו קול במדבר "…מדוע לידת הבן היא שמחה ולידת הבת היא עילה לעצב".השאלה שלך ליתר דיוק הזעקה הכנה שלך דיברה אלי. ואני (מוסיקאי,נשוי ואבא לתשעה, תושב בית אל)אשמח לשתף אותך בקיצור בכמה מן התובנות שלי בעניין.תסלחי לי על הסנגנון הלא כל כך מסודר של הכתיבה. נתאר לעצמינו מרצה שנכנס לאולם שבו יושבות תשעים ותשע נשים ונער אחד והוא פונה אליהם בלשון "שלום לכם".מה ההגיון בכך? מדוע הרוב לא קובע? דבר אחר: אישה יולדת תינוק ועל פי תורה מצוות פריה ורביה נזקפת לזכות בעלה בעוד שהיא נחשבת רק כ"עוזרת" למרות שאת כל צער ההריון והלידה היא נשאה בינה לבין עצמה.האם זה הוגן? כדי להבין את זה יש לשאול קודם כל מדוע הזכר נקרא כך בלשון הקודש. לדעתי יש כאן רמז לכך שבמקום שבו נמצא זכר- הנקבה פשוט "לא נזכרת". האם את מכירה את השיר "איך זה שכוכב אחד לבד מעז? לעניינינו, המסר שרמוז במילות השיר (של נתן זך,כמדומני) הוא: איך זה שאישה,חכמה וצודקת ככל שתהיה – מעיזה לנסות להראות שהיא "משהו" במחיצתם של רבנים גדולים וכד´.כי בעולם שוררת חוקיות של העדר והוויה. למשל, היום הוא ישותי יחסית ללילה. הכוכב ש"מעז" הוא בבחינת "העדר". בשעות היום האור של השמש גובר על אור הכוכבים. האור של הכוכב נכלל באור של השמש. אבל כמובן זה לא אומר שהוא לא קיים.(כיוצא בזה, פעם אחת אמרתי לחכם ממסדי שחצן תוך כדי ויכוח:זה שאתה פיקח זה לא אומר שאחרים מטומטמים). וזה רק משל להרגשת הפטרונות הטבעית של השובניסט כלפי האישה או כלפי הטיפוס היצירתי (שהוא על פי רוב אנטי ממסדי). מעלתה של אישה היא עניין שעתיד להתגלות לעתיד לבוא ובינתיים, על פי ההגיון של הדירוג וההעדפה האישה היא בבחינת "דרך ארץ" והאיש בבחינת "תורה". לא פלא שבעיני הפשטנים תורה חשובה מדרך ארץ כנ"ל, למרות שבלי דרך ארץ אין ערך לתורה.(ואגב, לדעתי נשים שמתעקשות להראות את כוחן בלימוד גמרא בוגדות בנשיות שלהן כי הגמרא היא "ישותית" ואישה טבעית היא לא הישגית). ועל פי אותו הגיון, הידע הפורמאלי חשוב יותר מאינטואיציה והיצירתיות. המדע גם הוא "ישותי" יחסית לאמנות שהיא משנית בחשיבותה.באחד המאמרים שכתבתי נתתי הסבר לנוסח "שלא עשני אישה" שתמיד מעורר פולמוס. לצורך העניין אני אצטט שתי פיסקאות הקשורות לעניין:

    &#61607** במסכת ברכות נלמד שמצוות ציצית נוהגת ביום שנאמר "וראיתם אותו", והדיוק הוא מכך שהיום הוא זמן ראייה והלילה שהוא חשוך הוא לא זמן ראיה. ולכאורה יש לשאול האם הטעם הזה באמת משכנע? האם בני אדם חיים על פי רוב בחשיכה בשעות הערב והלילה? איזה קושי מציאותי יש לקיים "וראיתם אותו" בשעות שלאחר השקיעה? אלא מן השאלה הזאת עולה יסוד חשוב והוא שהתורה וההלכה הפורמאלית מכוונים אל המהות ולא אל המציאות. על פי הבנת העיקרון הזה נוכל גם להבין את הטעם לעיקרון ההלכתי של "לא פלוג" שלפעמים מעורר תמיהה, משום שלכאורה הוא מתעלם מן המציאות הפרטית. למשל, אם בנוסח ברכות השחר קבעו חכמים לומר "ברוך שלא עשני אישה"- הרי שנוסח זה מחייב ככלל, גם אם עינינו הרואות שעולמינו כולל בין היתר גברים בטלנים ועמי הארצות ולעומתם נשים בעלות חסד ומשכילות. כי נוסח הברכה נקבע על פי העיקרון ששורשם הרוחני של הגברים הוא ממידת החסד ושורשן הרוחני של הנשים הוא ממידת הגבורה (על פי הגדרה מקטלגת של דירוג והעדפה- זה חיובי וזה שלילי למרות שיש כמובן חסד שלילי ודין חיובי) , ודי בכך כדי לחייב איש ואישה לברך דווקא על פי הנוסח שנקבע. מהבחינה הזאת התורה שהיא בבחינת "קבוע" אינה מתייחסת למציאות המורכבת שהיא גילוי של "ממד המשתנה". ואמנם שאלות גבוליות שעולות מתוך תסבוכות החיים אינן עולות בקנה אחד עם הכלל "לא פלוג רבנן". כמו כן כשהתורה מצווה על "ואהבת לרעך כמוך" היא אינה מתחשבת במורכבות הגדולה של יחסי האנוש בחברה, והשאלה איך ניתן לצוות על רגש של אהבה כלפי הזולת גם היא אינה שייכת על פי זווית ההסתכלות המצווה של התורה שבכתב .

    &#61607** מעיקר הדין נשים יכולות לעלות לתורה ובכל זאת חכמים קבעו: "אישה לא תקרא בתורה מפני כבוד הציבור" (מגילה כ"ג). ולכאורה למה הכוונה בדיוק? האם נוכחות של אישה על בימת בית הכנסת עושה את הקהל ל"לא מכובד"? האם זה יהיה נכון לומר שיש איזושהי פחיתות לקהל בכך כשמאפשרים לאישה צנועה כהלכה לעלות לתורה? הרי השקפה כזאת משפילה את ערך האישה ומקוממת כל בר דעת. אלא התבאר במקום אחר שכבוד הוא לשון הסתרה (בגד=מכבדותא ) . על פי זה אולי הביטוי "כבוד הציבור" ניתן להתפרש במובן של "הסתרת הציבור", דהיינו האישה צריכה להיות מוסתרת ומוצנעת מעיני הציבור משום שהיא (המייצגת בינה) היא בבחינת "עלמא דאתכסיא" .(עד כאן לעניינינו).

    יש לי עוד הרבה מה לומר בנושא אבל הבטחתי לקצר. ברכות, ממני- יצחק טל.

  28. לחיותה שלום!
    קראתי את המאמר שלך. בסיום המאמר את מעלה שאלה ומשמיעה אותה כמעט כמו קול במדבר "…מדוע לידת הבן היא שמחה ולידת הבת היא עילה לעצב".השאלה שלך ליתר דיוק הזעקה הכנה שלך דיברה אלי. ואני (מוסיקאי,נשוי ואבא לתשעה, תושב בית אל)אשמח לשתף אותך בקיצור בכמה מן התובנות שלי בעניין.תסלחי לי על הסנגנון הלא כל כך מסודר של הכתיבה. נתאר לעצמינו מרצה שנכנס לאולם שבו יושבות תשעים ותשע נשים ונער אחד והוא פונה אליהם בלשון "שלום לכם".מה ההגיון בכך? מדוע הרוב לא קובע? דבר אחר: אישה יולדת תינוק ועל פי תורה מצוות פריה ורביה נזקפת לזכות בעלה בעוד שהיא נחשבת רק כ"עוזרת" למרות שאת כל צער ההריון והלידה היא נשאה בינה לבין עצמה.האם זה הוגן? כדי להבין את זה יש לשאול קודם כל מדוע הזכר נקרא כך בלשון הקודש. לדעתי יש כאן רמז לכך שבמקום שבו נמצא זכר- הנקבה פשוט "לא נזכרת". האם את מכירה את השיר "איך זה שכוכב אחד לבד מעז? לעניינינו, המסר שרמוז במילות השיר (של נתן זך,כמדומני) הוא: איך זה שאישה,חכמה וצודקת ככל שתהיה – מעיזה לנסות להראות שהיא "משהו" במחיצתם של רבנים גדולים וכד´.כי בעולם שוררת חוקיות של העדר והוויה. למשל, היום הוא ישותי יחסית ללילה. הכוכב ש"מעז" הוא בבחינת "העדר". בשעות היום האור של השמש גובר על אור הכוכבים. האור של הכוכב נכלל באור של השמש. אבל כמובן זה לא אומר שהוא לא קיים.(כיוצא בזה, פעם אחת אמרתי לחכם ממסדי שחצן תוך כדי ויכוח:זה שאתה פיקח זה לא אומר שאחרים מטומטמים). וזה רק משל להרגשת הפטרונות הטבעית של השובניסט כלפי האישה או כלפי הטיפוס היצירתי (שהוא על פי רוב אנטי ממסדי). מעלתה של אישה היא עניין שעתיד להתגלות לעתיד לבוא ובינתיים, על פי ההגיון של הדירוג וההעדפה האישה היא בבחינת "דרך ארץ" והאיש בבחינת "תורה". לא פלא שבעיני הפשטנים תורה חשובה מדרך ארץ כנ"ל, למרות שבלי דרך ארץ אין ערך לתורה.(ואגב, לדעתי נשים שמתעקשות להראות את כוחן בלימוד גמרא בוגדות בנשיות שלהן כי הגמרא היא "ישותית" ואישה טבעית היא לא הישגית). ועל פי אותו הגיון, הידע הפורמאלי חשוב יותר מאינטואיציה והיצירתיות. המדע גם הוא "ישותי" יחסית לאמנות שהיא משנית בחשיבותה.באחד המאמרים שכתבתי נתתי הסבר לנוסח "שלא עשני אישה" שתמיד מעורר פולמוס. לצורך העניין אני אצטט שתי פיסקאות הקשורות לעניין:

    &#61607** במסכת ברכות נלמד שמצוות ציצית נוהגת ביום שנאמר "וראיתם אותו", והדיוק הוא מכך שהיום הוא זמן ראייה והלילה שהוא חשוך הוא לא זמן ראיה. ולכאורה יש לשאול האם הטעם הזה באמת משכנע? האם בני אדם חיים על פי רוב בחשיכה בשעות הערב והלילה? איזה קושי מציאותי יש לקיים "וראיתם אותו" בשעות שלאחר השקיעה? אלא מן השאלה הזאת עולה יסוד חשוב והוא שהתורה וההלכה הפורמאלית מכוונים אל המהות ולא אל המציאות. על פי הבנת העיקרון הזה נוכל גם להבין את הטעם לעיקרון ההלכתי של "לא פלוג" שלפעמים מעורר תמיהה, משום שלכאורה הוא מתעלם מן המציאות הפרטית. למשל, אם בנוסח ברכות השחר קבעו חכמים לומר "ברוך שלא עשני אישה"- הרי שנוסח זה מחייב ככלל, גם אם עינינו הרואות שעולמינו כולל בין היתר גברים בטלנים ועמי הארצות ולעומתם נשים בעלות חסד ומשכילות. כי נוסח הברכה נקבע על פי העיקרון ששורשם הרוחני של הגברים הוא ממידת החסד ושורשן הרוחני של הנשים הוא ממידת הגבורה (על פי הגדרה מקטלגת של דירוג והעדפה- זה חיובי וזה שלילי למרות שיש כמובן חסד שלילי ודין חיובי) , ודי בכך כדי לחייב איש ואישה לברך דווקא על פי הנוסח שנקבע. מהבחינה הזאת התורה שהיא בבחינת "קבוע" אינה מתייחסת למציאות המורכבת שהיא גילוי של "ממד המשתנה". ואמנם שאלות גבוליות שעולות מתוך תסבוכות החיים אינן עולות בקנה אחד עם הכלל "לא פלוג רבנן". כמו כן כשהתורה מצווה על "ואהבת לרעך כמוך" היא אינה מתחשבת במורכבות הגדולה של יחסי האנוש בחברה, והשאלה איך ניתן לצוות על רגש של אהבה כלפי הזולת גם היא אינה שייכת על פי זווית ההסתכלות המצווה של התורה שבכתב .

    &#61607** מעיקר הדין נשים יכולות לעלות לתורה ובכל זאת חכמים קבעו: "אישה לא תקרא בתורה מפני כבוד הציבור" (מגילה כ"ג). ולכאורה למה הכוונה בדיוק? האם נוכחות של אישה על בימת בית הכנסת עושה את הקהל ל"לא מכובד"? האם זה יהיה נכון לומר שיש איזושהי פחיתות לקהל בכך כשמאפשרים לאישה צנועה כהלכה לעלות לתורה? הרי השקפה כזאת משפילה את ערך האישה ומקוממת כל בר דעת. אלא התבאר במקום אחר שכבוד הוא לשון הסתרה (בגד=מכבדותא ) . על פי זה אולי הביטוי "כבוד הציבור" ניתן להתפרש במובן של "הסתרת הציבור", דהיינו האישה צריכה להיות מוסתרת ומוצנעת מעיני הציבור משום שהיא (המייצגת בינה) היא בבחינת "עלמא דאתכסיא" .(עד כאן לעניינינו).

    יש לי עוד הרבה מה לומר בנושא אבל הבטחתי לקצר. ברכות, ממני- יצחק טל.

  29. לחיותה שלום!
    קראתי את המאמר שלך. בסיום המאמר את מעלה שאלה ומשמיעה אותה כמעט כמו קול במדבר "…מדוע לידת הבן היא שמחה ולידת הבת היא עילה לעצב".השאלה שלך ליתר דיוק הזעקה הכנה שלך דיברה אלי. ואני (מוסיקאי,נשוי ואבא לתשעה, תושב בית אל)אשמח לשתף אותך בקיצור בכמה מן התובנות שלי בעניין.תסלחי לי על הסנגנון הלא כל כך מסודר של הכתיבה. נתאר לעצמינו מרצה שנכנס לאולם שבו יושבות תשעים ותשע נשים ונער אחד והוא פונה אליהם בלשון "שלום לכם".מה ההגיון בכך? מדוע הרוב לא קובע? דבר אחר: אישה יולדת תינוק ועל פי תורה מצוות פריה ורביה נזקפת לזכות בעלה בעוד שהיא נחשבת רק כ"עוזרת" למרות שאת כל צער ההריון והלידה היא נשאה בינה לבין עצמה.האם זה הוגן? כדי להבין את זה יש לשאול קודם כל מדוע הזכר נקרא כך בלשון הקודש. לדעתי יש כאן רמז לכך שבמקום שבו נמצא זכר- הנקבה פשוט "לא נזכרת". האם את מכירה את השיר "איך זה שכוכב אחד לבד מעז? לעניינינו, המסר שרמוז במילות השיר (של נתן זך,כמדומני) הוא: איך זה שאישה,חכמה וצודקת ככל שתהיה – מעיזה לנסות להראות שהיא "משהו" במחיצתם של רבנים גדולים וכד´.כי בעולם שוררת חוקיות של העדר והוויה. למשל, היום הוא ישותי יחסית ללילה. הכוכב ש"מעז" הוא בבחינת "העדר". בשעות היום האור של השמש גובר על אור הכוכבים. האור של הכוכב נכלל באור של השמש. אבל כמובן זה לא אומר שהוא לא קיים.(כיוצא בזה, פעם אחת אמרתי לחכם ממסדי שחצן תוך כדי ויכוח:זה שאתה פיקח זה לא אומר שאחרים מטומטמים). וזה רק משל להרגשת הפטרונות הטבעית של השובניסט כלפי האישה או כלפי הטיפוס היצירתי (שהוא על פי רוב אנטי ממסדי). מעלתה של אישה היא עניין שעתיד להתגלות לעתיד לבוא ובינתיים, על פי ההגיון של הדירוג וההעדפה האישה היא בבחינת "דרך ארץ" והאיש בבחינת "תורה". לא פלא שבעיני הפשטנים תורה חשובה מדרך ארץ כנ"ל, למרות שבלי דרך ארץ אין ערך לתורה.(ואגב, לדעתי נשים שמתעקשות להראות את כוחן בלימוד גמרא בוגדות בנשיות שלהן כי הגמרא היא "ישותית" ואישה טבעית היא לא הישגית). ועל פי אותו הגיון, הידע הפורמאלי חשוב יותר מאינטואיציה והיצירתיות. המדע גם הוא "ישותי" יחסית לאמנות שהיא משנית בחשיבותה.באחד המאמרים שכתבתי נתתי הסבר לנוסח "שלא עשני אישה" שתמיד מעורר פולמוס. לצורך העניין אני אצטט שתי פיסקאות הקשורות לעניין:

    &#61607** במסכת ברכות נלמד שמצוות ציצית נוהגת ביום שנאמר "וראיתם אותו", והדיוק הוא מכך שהיום הוא זמן ראייה והלילה שהוא חשוך הוא לא זמן ראיה. ולכאורה יש לשאול האם הטעם הזה באמת משכנע? האם בני אדם חיים על פי רוב בחשיכה בשעות הערב והלילה? איזה קושי מציאותי יש לקיים "וראיתם אותו" בשעות שלאחר השקיעה? אלא מן השאלה הזאת עולה יסוד חשוב והוא שהתורה וההלכה הפורמאלית מכוונים אל המהות ולא אל המציאות. על פי הבנת העיקרון הזה נוכל גם להבין את הטעם לעיקרון ההלכתי של "לא פלוג" שלפעמים מעורר תמיהה, משום שלכאורה הוא מתעלם מן המציאות הפרטית. למשל, אם בנוסח ברכות השחר קבעו חכמים לומר "ברוך שלא עשני אישה"- הרי שנוסח זה מחייב ככלל, גם אם עינינו הרואות שעולמינו כולל בין היתר גברים בטלנים ועמי הארצות ולעומתם נשים בעלות חסד ומשכילות. כי נוסח הברכה נקבע על פי העיקרון ששורשם הרוחני של הגברים הוא ממידת החסד ושורשן הרוחני של הנשים הוא ממידת הגבורה (על פי הגדרה מקטלגת של דירוג והעדפה- זה חיובי וזה שלילי למרות שיש כמובן חסד שלילי ודין חיובי) , ודי בכך כדי לחייב איש ואישה לברך דווקא על פי הנוסח שנקבע. מהבחינה הזאת התורה שהיא בבחינת "קבוע" אינה מתייחסת למציאות המורכבת שהיא גילוי של "ממד המשתנה". ואמנם שאלות גבוליות שעולות מתוך תסבוכות החיים אינן עולות בקנה אחד עם הכלל "לא פלוג רבנן". כמו כן כשהתורה מצווה על "ואהבת לרעך כמוך" היא אינה מתחשבת במורכבות הגדולה של יחסי האנוש בחברה, והשאלה איך ניתן לצוות על רגש של אהבה כלפי הזולת גם היא אינה שייכת על פי זווית ההסתכלות המצווה של התורה שבכתב .

    &#61607** מעיקר הדין נשים יכולות לעלות לתורה ובכל זאת חכמים קבעו: "אישה לא תקרא בתורה מפני כבוד הציבור" (מגילה כ"ג). ולכאורה למה הכוונה בדיוק? האם נוכחות של אישה על בימת בית הכנסת עושה את הקהל ל"לא מכובד"? האם זה יהיה נכון לומר שיש איזושהי פחיתות לקהל בכך כשמאפשרים לאישה צנועה כהלכה לעלות לתורה? הרי השקפה כזאת משפילה את ערך האישה ומקוממת כל בר דעת. אלא התבאר במקום אחר שכבוד הוא לשון הסתרה (בגד=מכבדותא ) . על פי זה אולי הביטוי "כבוד הציבור" ניתן להתפרש במובן של "הסתרת הציבור", דהיינו האישה צריכה להיות מוסתרת ומוצנעת מעיני הציבור משום שהיא (המייצגת בינה) היא בבחינת "עלמא דאתכסיא" .(עד כאן לעניינינו).

    יש לי עוד הרבה מה לומר בנושא אבל הבטחתי לקצר. ברכות, ממני- יצחק טל.

  30. לחיותה שלום!
    קראתי את המאמר שלך. בסיום המאמר את מעלה שאלה ומשמיעה אותה כמעט כמו קול במדבר "…מדוע לידת הבן היא שמחה ולידת הבת היא עילה לעצב".השאלה שלך ליתר דיוק הזעקה הכנה שלך דיברה אלי. ואני (מוסיקאי,נשוי ואבא לתשעה, תושב בית אל)אשמח לשתף אותך בקיצור בכמה מן התובנות שלי בעניין.תסלחי לי על הסנגנון הלא כל כך מסודר של הכתיבה. נתאר לעצמינו מרצה שנכנס לאולם שבו יושבות תשעים ותשע נשים ונער אחד והוא פונה אליהם בלשון "שלום לכם".מה ההגיון בכך? מדוע הרוב לא קובע? דבר אחר: אישה יולדת תינוק ועל פי תורה מצוות פריה ורביה נזקפת לזכות בעלה בעוד שהיא נחשבת רק כ"עוזרת" למרות שאת כל צער ההריון והלידה היא נשאה בינה לבין עצמה.האם זה הוגן? כדי להבין את זה יש לשאול קודם כל מדוע הזכר נקרא כך בלשון הקודש. לדעתי יש כאן רמז לכך שבמקום שבו נמצא זכר- הנקבה פשוט "לא נזכרת". האם את מכירה את השיר "איך זה שכוכב אחד לבד מעז? לעניינינו, המסר שרמוז במילות השיר (של נתן זך,כמדומני) הוא: איך זה שאישה,חכמה וצודקת ככל שתהיה – מעיזה לנסות להראות שהיא "משהו" במחיצתם של רבנים גדולים וכד´.כי בעולם שוררת חוקיות של העדר והוויה. למשל, היום הוא ישותי יחסית ללילה. הכוכב ש"מעז" הוא בבחינת "העדר". בשעות היום האור של השמש גובר על אור הכוכבים. האור של הכוכב נכלל באור של השמש. אבל כמובן זה לא אומר שהוא לא קיים.(כיוצא בזה, פעם אחת אמרתי לחכם ממסדי שחצן תוך כדי ויכוח:זה שאתה פיקח זה לא אומר שאחרים מטומטמים). וזה רק משל להרגשת הפטרונות הטבעית של השובניסט כלפי האישה או כלפי הטיפוס היצירתי (שהוא על פי רוב אנטי ממסדי). מעלתה של אישה היא עניין שעתיד להתגלות לעתיד לבוא ובינתיים, על פי ההגיון של הדירוג וההעדפה האישה היא בבחינת "דרך ארץ" והאיש בבחינת "תורה". לא פלא שבעיני הפשטנים תורה חשובה מדרך ארץ כנ"ל, למרות שבלי דרך ארץ אין ערך לתורה.(ואגב, לדעתי נשים שמתעקשות להראות את כוחן בלימוד גמרא בוגדות בנשיות שלהן כי הגמרא היא "ישותית" ואישה טבעית היא לא הישגית). ועל פי אותו הגיון, הידע הפורמאלי חשוב יותר מאינטואיציה והיצירתיות. המדע גם הוא "ישותי" יחסית לאמנות שהיא משנית בחשיבותה.באחד המאמרים שכתבתי נתתי הסבר לנוסח "שלא עשני אישה" שתמיד מעורר פולמוס. לצורך העניין אני אצטט שתי פיסקאות הקשורות לעניין:

    &#61607** במסכת ברכות נלמד שמצוות ציצית נוהגת ביום שנאמר "וראיתם אותו", והדיוק הוא מכך שהיום הוא זמן ראייה והלילה שהוא חשוך הוא לא זמן ראיה. ולכאורה יש לשאול האם הטעם הזה באמת משכנע? האם בני אדם חיים על פי רוב בחשיכה בשעות הערב והלילה? איזה קושי מציאותי יש לקיים "וראיתם אותו" בשעות שלאחר השקיעה? אלא מן השאלה הזאת עולה יסוד חשוב והוא שהתורה וההלכה הפורמאלית מכוונים אל המהות ולא אל המציאות. על פי הבנת העיקרון הזה נוכל גם להבין את הטעם לעיקרון ההלכתי של "לא פלוג" שלפעמים מעורר תמיהה, משום שלכאורה הוא מתעלם מן המציאות הפרטית. למשל, אם בנוסח ברכות השחר קבעו חכמים לומר "ברוך שלא עשני אישה"- הרי שנוסח זה מחייב ככלל, גם אם עינינו הרואות שעולמינו כולל בין היתר גברים בטלנים ועמי הארצות ולעומתם נשים בעלות חסד ומשכילות. כי נוסח הברכה נקבע על פי העיקרון ששורשם הרוחני של הגברים הוא ממידת החסד ושורשן הרוחני של הנשים הוא ממידת הגבורה (על פי הגדרה מקטלגת של דירוג והעדפה- זה חיובי וזה שלילי למרות שיש כמובן חסד שלילי ודין חיובי) , ודי בכך כדי לחייב איש ואישה לברך דווקא על פי הנוסח שנקבע. מהבחינה הזאת התורה שהיא בבחינת "קבוע" אינה מתייחסת למציאות המורכבת שהיא גילוי של "ממד המשתנה". ואמנם שאלות גבוליות שעולות מתוך תסבוכות החיים אינן עולות בקנה אחד עם הכלל "לא פלוג רבנן". כמו כן כשהתורה מצווה על "ואהבת לרעך כמוך" היא אינה מתחשבת במורכבות הגדולה של יחסי האנוש בחברה, והשאלה איך ניתן לצוות על רגש של אהבה כלפי הזולת גם היא אינה שייכת על פי זווית ההסתכלות המצווה של התורה שבכתב .

    &#61607** מעיקר הדין נשים יכולות לעלות לתורה ובכל זאת חכמים קבעו: "אישה לא תקרא בתורה מפני כבוד הציבור" (מגילה כ"ג). ולכאורה למה הכוונה בדיוק? האם נוכחות של אישה על בימת בית הכנסת עושה את הקהל ל"לא מכובד"? האם זה יהיה נכון לומר שיש איזושהי פחיתות לקהל בכך כשמאפשרים לאישה צנועה כהלכה לעלות לתורה? הרי השקפה כזאת משפילה את ערך האישה ומקוממת כל בר דעת. אלא התבאר במקום אחר שכבוד הוא לשון הסתרה (בגד=מכבדותא ) . על פי זה אולי הביטוי "כבוד הציבור" ניתן להתפרש במובן של "הסתרת הציבור", דהיינו האישה צריכה להיות מוסתרת ומוצנעת מעיני הציבור משום שהיא (המייצגת בינה) היא בבחינת "עלמא דאתכסיא" .(עד כאן לעניינינו).

    יש לי עוד הרבה מה לומר בנושא אבל הבטחתי לקצר. ברכות, ממני- יצחק טל.

  31. לחיותה שלום!
    קראתי את המאמר שלך. בסיום המאמר את מעלה שאלה ומשמיעה אותה כמעט כמו קול במדבר "…מדוע לידת הבן היא שמחה ולידת הבת היא עילה לעצב".השאלה שלך ליתר דיוק הזעקה הכנה שלך דיברה אלי. ואני (מוסיקאי,נשוי ואבא לתשעה, תושב בית אל)אשמח לשתף אותך בקיצור בכמה מן התובנות שלי בעניין.תסלחי לי על הסנגנון הלא כל כך מסודר של הכתיבה. נתאר לעצמינו מרצה שנכנס לאולם שבו יושבות תשעים ותשע נשים ונער אחד והוא פונה אליהם בלשון "שלום לכם".מה ההגיון בכך? מדוע הרוב לא קובע? דבר אחר: אישה יולדת תינוק ועל פי תורה מצוות פריה ורביה נזקפת לזכות בעלה בעוד שהיא נחשבת רק כ"עוזרת" למרות שאת כל צער ההריון והלידה היא נשאה בינה לבין עצמה.האם זה הוגן? כדי להבין את זה יש לשאול קודם כל מדוע הזכר נקרא כך בלשון הקודש. לדעתי יש כאן רמז לכך שבמקום שבו נמצא זכר- הנקבה פשוט "לא נזכרת". האם את מכירה את השיר "איך זה שכוכב אחד לבד מעז? לעניינינו, המסר שרמוז במילות השיר (של נתן זך,כמדומני) הוא: איך זה שאישה,חכמה וצודקת ככל שתהיה – מעיזה לנסות להראות שהיא "משהו" במחיצתם של רבנים גדולים וכד´.כי בעולם שוררת חוקיות של העדר והוויה. למשל, היום הוא ישותי יחסית ללילה. הכוכב ש"מעז" הוא בבחינת "העדר". בשעות היום האור של השמש גובר על אור הכוכבים. האור של הכוכב נכלל באור של השמש. אבל כמובן זה לא אומר שהוא לא קיים.(כיוצא בזה, פעם אחת אמרתי לחכם ממסדי שחצן תוך כדי ויכוח:זה שאתה פיקח זה לא אומר שאחרים מטומטמים). וזה רק משל להרגשת הפטרונות הטבעית של השובניסט כלפי האישה או כלפי הטיפוס היצירתי (שהוא על פי רוב אנטי ממסדי). מעלתה של אישה היא עניין שעתיד להתגלות לעתיד לבוא ובינתיים, על פי ההגיון של הדירוג וההעדפה האישה היא בבחינת "דרך ארץ" והאיש בבחינת "תורה". לא פלא שבעיני הפשטנים תורה חשובה מדרך ארץ כנ"ל, למרות שבלי דרך ארץ אין ערך לתורה.(ואגב, לדעתי נשים שמתעקשות להראות את כוחן בלימוד גמרא בוגדות בנשיות שלהן כי הגמרא היא "ישותית" ואישה טבעית היא לא הישגית). ועל פי אותו הגיון, הידע הפורמאלי חשוב יותר מאינטואיציה והיצירתיות. המדע גם הוא "ישותי" יחסית לאמנות שהיא משנית בחשיבותה.באחד המאמרים שכתבתי נתתי הסבר לנוסח "שלא עשני אישה" שתמיד מעורר פולמוס. לצורך העניין אני אצטט שתי פיסקאות הקשורות לעניין:

    &#61607** במסכת ברכות נלמד שמצוות ציצית נוהגת ביום שנאמר "וראיתם אותו", והדיוק הוא מכך שהיום הוא זמן ראייה והלילה שהוא חשוך הוא לא זמן ראיה. ולכאורה יש לשאול האם הטעם הזה באמת משכנע? האם בני אדם חיים על פי רוב בחשיכה בשעות הערב והלילה? איזה קושי מציאותי יש לקיים "וראיתם אותו" בשעות שלאחר השקיעה? אלא מן השאלה הזאת עולה יסוד חשוב והוא שהתורה וההלכה הפורמאלית מכוונים אל המהות ולא אל המציאות. על פי הבנת העיקרון הזה נוכל גם להבין את הטעם לעיקרון ההלכתי של "לא פלוג" שלפעמים מעורר תמיהה, משום שלכאורה הוא מתעלם מן המציאות הפרטית. למשל, אם בנוסח ברכות השחר קבעו חכמים לומר "ברוך שלא עשני אישה"- הרי שנוסח זה מחייב ככלל, גם אם עינינו הרואות שעולמינו כולל בין היתר גברים בטלנים ועמי הארצות ולעומתם נשים בעלות חסד ומשכילות. כי נוסח הברכה נקבע על פי העיקרון ששורשם הרוחני של הגברים הוא ממידת החסד ושורשן הרוחני של הנשים הוא ממידת הגבורה (על פי הגדרה מקטלגת של דירוג והעדפה- זה חיובי וזה שלילי למרות שיש כמובן חסד שלילי ודין חיובי) , ודי בכך כדי לחייב איש ואישה לברך דווקא על פי הנוסח שנקבע. מהבחינה הזאת התורה שהיא בבחינת "קבוע" אינה מתייחסת למציאות המורכבת שהיא גילוי של "ממד המשתנה". ואמנם שאלות גבוליות שעולות מתוך תסבוכות החיים אינן עולות בקנה אחד עם הכלל "לא פלוג רבנן". כמו כן כשהתורה מצווה על "ואהבת לרעך כמוך" היא אינה מתחשבת במורכבות הגדולה של יחסי האנוש בחברה, והשאלה איך ניתן לצוות על רגש של אהבה כלפי הזולת גם היא אינה שייכת על פי זווית ההסתכלות המצווה של התורה שבכתב .

    &#61607** מעיקר הדין נשים יכולות לעלות לתורה ובכל זאת חכמים קבעו: "אישה לא תקרא בתורה מפני כבוד הציבור" (מגילה כ"ג). ולכאורה למה הכוונה בדיוק? האם נוכחות של אישה על בימת בית הכנסת עושה את הקהל ל"לא מכובד"? האם זה יהיה נכון לומר שיש איזושהי פחיתות לקהל בכך כשמאפשרים לאישה צנועה כהלכה לעלות לתורה? הרי השקפה כזאת משפילה את ערך האישה ומקוממת כל בר דעת. אלא התבאר במקום אחר שכבוד הוא לשון הסתרה (בגד=מכבדותא ) . על פי זה אולי הביטוי "כבוד הציבור" ניתן להתפרש במובן של "הסתרת הציבור", דהיינו האישה צריכה להיות מוסתרת ומוצנעת מעיני הציבור משום שהיא (המייצגת בינה) היא בבחינת "עלמא דאתכסיא" .(עד כאן לעניינינו).

    יש לי עוד הרבה מה לומר בנושא אבל הבטחתי לקצר. ברכות, ממני- יצחק טל.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*