ביום השני של ראש השנה – יום הזיכרון – מפטירים בנבואת ירמיהו, "כה אמר ה' מצא חן במדבר עם שרידי חרב" (ירמיהו לא, א), לפי שמסיימת בהבטחה לזכור את ישראל לטובה: "הבן יקיר לי אפרים אם ילד שעשועים, כי מדי דברי בו זכור אזכרנו עוד, על כן המו מעי לו, רחם ארחמנו נאום ה'" (לא, יט). אחד משיאה של אותה נבואה הוא תיאור רחל המבכה על בניה האובדים בגולה, והבטחת ה' להשיבם מארץ אויב בזכות פעולתה. תיאור זה מעלה מייד לנגד עינינו את המדרש המפורסם, המובא אגב תיאור מותה של רחל בדרך אפרתה וקבורתה שם: "ותמות רחל ותיקבר בדרך אפרתה – מה ראה יעקב אבינו לקבור את רחל בדרך אפרת? אלא צפה יעקב אבינו שהגלויות עתידות לעבור שם, לפיכך קברה שם, כדי שתהא מבקשת עליהם רחמים. זהו שנאמר: קול ברמה נשמע, נהי בכי תמרורים, רחל מבכה על בניה" (ב"ר פב).
מדרש נוסף הנתלה בפסוק זה מירמיהו, מתאר את האבות הבאים לפייס את הקב"ה בשעת חורבן המקדש, ללא הועיל. "…באותה שעה קפצה רחל אמנו לפני הקב"ה ואמרה: ריבונו של עולם, גלוי לפניך שיעקב אהבני אהבה יתירה, ועבד בשבילי לאבא שבע שנים, וכשהגיע זמן נשואי לבעלי יעץ אבי להחליפני באחותי, ולא קינאתי באחותי ולא הוצאתיה לחרפה. ומה אם אני, שאני בשר ודם, עפר ואפר, לא קינאתי בצרה שלי – אתה, מלך חי וקיים ורחמן, מפני מה קינאת בעבודה זרה שאין בה ממש והגלית את בניי? מייד נתגלגלו רחמיו של הקב"ה ואמר: בשבילך, רחל, אני מחזיר את ישראל למקומם. זהו שנאמר: כה אמר ה', קול ברמה נשמע…" (פתיח' איכ"ר; ילק"ש איכה).
שני המדרשים הללו מציגים את רחל כ"אם הגדולה" של ישראל. היא המתפללת עליהם בשעת חורבן הבית ובשעת יציאתם לגלות, והיא זו שבזכותה מתגלגלים עליהם רחמי שמים. אך נדמה שתמונה זו המוצגת במדרשים אינה מתיישבת עם לשון הפסוקים. שכן נאמר במפורש שרחל מבכה על בניה, וממאנת להינחם על בניה כי איננו – על בניה שלה, אפרים מנשה ובנימין, ולא על כלל שבטי ישראל. כיצד ניתן אפוא לתאר את רחל כמי שמתפללת על כל עם ישראל, בעוד הפסוקים מתארים אותה כמי שהתפללה על בניה שלה?
תשובה אחת שנתנו חלק מן הפרשנים לשאלה זו היא, שמכיוון שהשבט הגדול ביותר, שעמד בראש עשרת השבטים שגלו אז, היה שבט אפרים, מבניה של רחל, הזכיר הכתוב את כלל השבטים כבניה של רחל. ניתן לתת לדברים גם הסבר אחר: רחל היא זו שנתנה את הסימנים ללאה אחותה, ורק בזכותה יצאו אל הפועל נשואי יעקב ולאה. לפיכך ראויה רחל, שהכניסה צרתה לביתה, שגם בניה של לאה (ובכלל זה גם בני השפחות) ייחשבו כבניה. על פי שני ההסברים הללו אכן התפללה רחל על כלל ישראל, ומסיבות שונות קרא הכתוב לכל שבטי ישראל בניה של רחל.
אך נדמה שעל פי פשוטו של מקרא אכן התפללה רחל דווקא על בניה, ויש לדייק מלשון הפסוקים. נאמר "רחל מבכה על בניה, מאנה להינחם על בניה כי איננו". ואילו הקב"ה אינו משיב לה באותה מטבע, ואינו מבטיח לה רק על בניה שישובו מן הגלות, אלא נוקט בלשון כללית: "ויש תקוה לאחריתך נאום ה', ושבו בנים לגבולם". רחל מתפללת אפוא על בניה שלה, ואילו הקב"ה כאילו רומז לה שלא ראוי להסתפק בתפילה פרטית, אלא יש להתפלל תפילה כללית, וזו התפילה שתיענה. המדרש הולך גם הוא בדרך זו, והופך את תפילתה של רחל מתפילה מצומצמת יחסית לתפילה לאומית כוללת.

**
ראש השנה, שבו בריות ייפקדו להזכירן לחיים ולמוות, הוא יום גורלי לכל אחד ואחד. וכל באי עולם עוברים בו לפני דיין כל הארץ כבני מרון, ככבשים לפני הרועה המבקר את עדרו, איש איש בפני עצמו. אך טבעי היה, שביום זה יתפלל כל אחד על עצמו, ויבכה וישאל על בניו ועל בני ביתו, ובכל זאת, תפילות ראש השנה מתוכנות כולן כתפילות הכלל. ולא רק כתפילותיו של כלל ישראל המבקש להיגאל, אלא כתפילותיה של האנושות כולה: "ובכן תן פחדך ה' אלוקינו על כל מעשיך, ואימתך על כל מה שבראת, וייראוך כל המעשים, וישתחוו לפניך כל הברואים, וייעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם." אמנם כל אדם קרוב אצל עצמו, וכל אחד חרד על גורלו הנחתם ביום זה לשבט או לחסד, אך אנו נדרשים להרגיל את עצמנו שלא להתפלל רק עלינו ועל קרובינו, ולהקדים לתפילת הפרט את תפילת הכלל.  
ואם נכונים הדברים בכל שנה ושנה, נדמה שבראש השנה הזו, הבאה עלינו לטובה, נכונים הדברים שבעתיים. ובימים אלו של פורענות לעם ישראל ראוי שנתאחד כולנו יחד בתפילה, שתגיע עד לכיסא הכבוד: "שים שלום טובה וברכה חן וחסד ורחמים עלינו ועל כל ישראל עמך". ומן השמיים ניענה: "כי מדי דברי בו זכור אזכרנו עוד, על כן המו מעי לו, רחם ארחמנו נאום ה'".