השם השני שלי הוא לאה. למעשה למי שלא יודע שמי המלא הוא רביטל לאה או רביטל לאה ויטלזון יעקבס. בלידה הראשונה שלי, ניגש אליי הרופא במיון היולדות, לקח את הגיליון עבר בין כל השמות, פסל מיידית את יעקב ואמר… אה…לאה?

השם השני של אחותי הוא רחל, כל אחת על שם איזו סבתא זיכרונה לברכה וקינאתי בה. קינאתי בה כי היא הייתה הקטנה והיה לה שיער חלק. קינאתי בה כי היא הייתה רחל ואני לאה.

כשאת נערה דתייה ומתבגרת את לומדת לרצות להיות רחל. היא נאהבת, עדינה, מסכנה, עצובה. מרמים אותה, מדכאים אותה, לא נותנים לה בנים, לא נותנים לה חיים. כשאת נערה דתייה ומתבגרת את לומדת שלאה קינאה. בניגוד לרחל שאיש לא מפרש את שמה כפשוטו – עיזה, על לאה כולם דורשים איך היו לה שקיות שחורות מתחת לעיניים מרוב בכי ורחמים עצמיים.

אני רוצה להזמין אלינו לסוכה את לאה, כי היום כשגדלתי, כאימא, כאחות גדולה – אני מתה על לאה. אולי היו לה שקיות שחורות מתחת לעיניים, אבל לא מבכי מתמסכן, רק מעייפות. מי אמר שהיא בכלל רצתה את יעקב, לא היו לה זכויות כמו לדודה שלה רבקה, ולא שאלו לנערה את פיה. שמו אותה במקום אחותה, ועוד ההיא נתנה לה טיפים איך להתחזות אליה. רק לפני רגע לאה עזרה לה לקלוע צמה או להחליף בגדים, והנה היא מקבלת עצות איך לא להיות עצמה. אבל לאה עושה, היא חולקת את הבעל שלה כמנהג כל הנשים באותם ימים, כנראה כגזירה ובלי צער. אלו החיים – אז חיים אותם.

היא יולדת, ועוד ועוד, ולצידה אחותה הקטנה, היא לא מקנאה בה, אני בטוחה. והיא גם לא שמחה לאידה על עקרותה. ההפך, היא אוהבת את אחותה אהבת נפש, והיא מצרה על הכאב שלה. אבל היא ממשיכה, ללדת, לגדל, לבוא בימים שלה להיות עם יעקב, כי ככה החיים אז חיים.

אולי זה הספר הנפלא, "האוהל האדום", אולי הניסיון שלי להעניק לשמי השני תארים וכוחות, אבל אני בוחרת לדמיין את לאה כמנהיגה של השבט. בעוד יעקב עושה עסקים וחותר למגע עם עשו כדי לשרוד, היא מנהלת בפועל את המשפחה, החמולה, השפחות, הילדים. כשיעקב מתעדף בן אחד, היא מעצימה את השאר. כשיעקב לא מוצא נחמה על רחל, היא אומרת לו: "תאכל משהו".

המון נשים חייבות להנהיג, באופן שלא תמיד יש לו יחסי ציבור טובים. העשייה הביתית הוא מקור הכוח של המשפחה כולה. היא הלב. היא המנוע. יש נשים שעושות רק את זה, יש נשים שמשלבות את זה עם עבודה. אבל כולנו מבינות את גודל האחריות. את הליבה של הרשת.

אם כבר לדרוש בשם של לאה, בהיפוך אותיות היא אלה. ואלות אמיתיות נראות ככה. עם שקיות שחורות מתחת לעיניים.

רויטל ויטלזון יעקבס, כותבת הטור הפולניה 2.0 במגזין מוצ"ש.

התמונה באדיבות רויטל ויטלזון יעקבס, את התמונה צילם גיא הכט