בכל שיר השירים לא תמצא מפגש בין השניים אלא רק התקרבות. האדם שואף להתקרב לה' אבל לעולם לא יגיע אליו. הרב מדמה זאת לפעולת שני כוחות, האחד כח מושך והשני דוחה. הכח הדוחה פועל רק החל מקרבה מאד קרובה אל ה' וכך כאשר האדם הקרוב מאוד אל ה' לעולם הוא לא יפגוש בו אלא יידחה אחורה

 

כאשר האדם חוטא, החטא מחייב עונש והחטא מטמא. העונש נמחל או מתכפר ע"י הכהן הגדול באמצעות הקרבן (ובזה"ז עיצומו של יום מכפר). טומאת החטא היא הירידה שאדם יורד (באנלוגיה לרמב"ם: יורדות מחיצות בינו לבין הקב"ה) עליו אפוא להיטהר ולהתקרב מחדש אל ה'. טהרה זו יכולה להתבצע ע"י החוטא בלבד ולא באמצעות הכהן

במאמר: "כי אצק מים על צמא"  מתיחסת המחברת לפסוק הפותח בספר ויקרא: וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד… לֵאמֹר… אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לה'…

המחברת עוסקת בקרבת משה אל ה', ומציינת את יחודו של משה בקרבה זו על פני שאר בני האדם תוך ציטוט מקורות מדרשיים. כמו כן היא מביאה את דברי הרמב"ן על הקשר שבין האדם המקריב קרבן לבין התקרבותו עי"ז לה' (יש להדגיש כי מקריב, קרבן והתקרבות הן מלים מאותו שורש). היא מבחינה בין העולם הזה, בו נגלית שכינה על יחידים, לבין העתיד לבוא, כמובא בהפטרה לפרשה ובנבואות ישעיהו האחרות, שהשכינה לא תשרה רק על יחידים וה' לא יקרא רק למשה אלא אל כל החפץ בכך, כמובא בישעיהו (מ,ה): וְנִגְלָה כְּבוֹד ה' וְרָאוּ כָל בָּשָׂר יַחְדָּו כִּי פִּי ה' דִּבֵּר.

בתפיסת קרבת האדם לה' ניתן להבחין בשתי שיטות המתייחסות למהות הנביא. האחת, המיוצגת ע"י ר' יהודה הלוי כמובאת בספרו הכוזרי והשניה מיוצגת ע"י הרמב"ם כמובא בכתביו השונים. במאמרה, שלבה המחברת בין שתי שיטות אלו. לפי ריה"ל  האדם הראוי נבחר לנביא ע"י ה' וכך נאצלת עליו רוח אלוהי נבואי. אדם מוגדר על ידי ריה"ל כראוי אם הוא בעל תכונות טבעיות מתאימות ובעל מידות התנהגותיות. תנאי הכרחי לקיום הנבואה הוא נוכחות השכינה. בהסתלקות השכינה, תסתלק גם הנבואה. לפיו, הכוח הנבואי הוא בעיקרו יורד מלמעלה למטה, כלומר, מטאפיסי, ובחלקו קשור לתכונות האדם ודרך מידותיו ההתנהגותית.

לעומתו, לדעת הרמב"ם הכוח הנבואי מצוי בעיקרו אצל האדם ותלוי בהישגיו אינטלקטואליים השכליים והמידות ההתנהגותיות שלו . לכל אדם קיים הפוטנציאל להיות נביא וזהו תנאי הכרחי. תנאי נוסף הוא שלא יהיה מנוע לנבואה ע"י ה'. קרבת הנביא לה' היא בהתאם להשגיו השכליים וההתנהגותיים. הרמב"ם מגדיר קנה מדה לקרבה זו באמצעות מספר המחיצות החוצצות בין האדם לבין ה'. ככל שמספר המחיצות קטן יותר כך האדם קרוב יותר לה' . משה רבנו הוא הגדול שבנביאים לפניו לא היה כמוהו וגם לאחריו לא יהיה. בינו לבין ה' חצצה מחיצה אחת בלבד. הרמב"ם מאריך בכתביו בנושא הנבואה וטיבה ועורך השואה בין משה רבנו לשאר הנביאים. הרמב"ם גם מתאר כיצד קולט הנביא את חזיון ה' אליו, ואיך הנביא מנתח חזיון זה בשכלו ומעביר את מסקנותיו לשומעיו . בכך שונה הנביא ממגידי העתידות. הנביא אומר את הראוי להיות ולא מה שיהיה. כך גם דעת בעלי התוספות במס' יבמות (נ,א ד"ה תדע שהרי נביא עומד):

 …אין הנביא מתנבא אלא מה שראוי להיות…

הרב י. ד. סולוביצ'יק עוסק גם כן בקרבת האדם לה'. יום הכיפורים מאופיין כמכפר ומטהר ככתוב בספר ויקרא (טז,ל):

כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ. כאשר האדם חוטא, החטא מחייב עונש והחטא מטמא. העונש נמחל או מתכפר ע"י הכהן הגדול באמצעות הקרבן (ובזה"ז עיצומו של יום מכפר). טומאת החטא היא הירידה שאדם יורד (באנלוגיה לרמב"ם: יורדות מחיצות בינו לבין הקב"ה) עליו אפוא להיטהר ולהתקרב מחדש אל ה'. טהרה זו יכולה להתבצע ע"י החוטא בלבד ולא באמצעות הכהן. לכן, הכהן הגדול היה מתכוון כנגד המברכים ואומר להם תיטהרו . במאמרו "וביקשתם משם" עוסק הרב סולוביצ'יק בנושא הנבואה וקרבת האדם לה' באופן מעמיק ונרחב.

את שיר השירים רואה הרב סולובייצ'יק כאלגוריה, בה הקב"ה הוא הדוד והאדם הוא הרעיה. בכל שיר השירים לא תמצא מפגש בין השניים אלא רק התקרבות. האדם שואף להתקרב לה' אבל לעולם לא יגיע אליו. הרב מדמה זאת לפעולת שני כוחות, האחד כח מושך והשני דוחה. הכח הדוחה פועל רק החל מקרבה מאד קרובה אל ה' וכך כאשר האדם הקרוב מאוד אל ה' לעולם הוא לא יפגוש בו אלא יידחה אחורה. על האדם לחתור לקרבה מחודשת וחוזר חלילה (באנלוגיה לרמב"ם – לעולם תהיה לפחות מחיצה אחת בין האדם לקב"ה).

ההתקרבות אל ה' מתבצעת רק באמצעות הישגים אינטלקטואליים בעבודת ה' ובמידות התנהגותיות ראויות. אמצעים מלאכותיים להתקרבות, כגון באמצעות אובדן חושים ע"י שיכרות או נטילת סמים ואפילו איבוד עצמי לדעת על מנת "למות על קידוש ה'" הם פסולים.

רבו הדעות על מות שני בני אהרון. הכתוב בספר ויקרא (י,א) אומר: וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם.

כלומר, חטאם של בני אהרון הוא בהקריבם אש זרה. אולם בסמיכות מובא האיסור על עבודת המשכן לאחר שתית יין ושכר, לכן יש אומרים כי שתויים נכנסו, ולפיכך מתו. בהמשך (טז,א) מובא: וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ה' וַיָּמֻתוּ. 

כלומר, בני אהרון מתו בשל ההתקרבות לה'. חז"ל מונים סיבות נוספות. בספרא, פר' אחרי מות, מובא כי רבי יוסי הגלילי אומר: על הקריבה מתו ולא מתו על ההקרבה. בעל 'אורח חיים' מאריך בפרשנותו לפסוק זה ומונה מספר סיבות למותם של בני אהרון. בין השאר הוא כותב, לשיטת ר' יוסי הגלילי:

…שבא להודיעו שמיתתם היתה על קרבתם לפנים בקודש והגם שהתורה אמרה אש זרה ומודיעו ה' כי טעם מיתתם היתה על קרבתם לפנים הגם שלא היתה אש זרה. ואומרו וימותו, נתכוין להודיעו שלא יחשוב כי יצתה מחשבתם לפועל שנכנסו לפנים, אלא שנדחפו ומתו. והכוונה בהודעה זו לשלול לבל יחשוב אדם לפרוץ ולהתקרב הגם שימות וזה ימצא בהיות לאדם בחינת החשק ולא יחוש על עצמו ויתן נפשו ודבר זה ימצא בבחינת החושק שיתן נפשו על הדבר הגם שידע שימות. לזה אמר לו וימותו, פירוש הדבר וכבר מתו ולא השיגו מחשבתם להתקרב. והבן זה.

אכן, כפי שמציינת המחברת בסיום מאמרה, בעולם הזה השכינה נגלית על יחידים אולם בעולם הבא לכולם תתגלה השכינה כמאמר הנביא ישעיהו (מ,ה): וְנִגְלָה כְּבוֹד ה' וְרָאוּ כָל בָּשָׂר יַחְדָּו כִּי פִּי ה' דִּבֵּר.

דומה כי לשיטת הרמב"ם במקום, ניתן לומר כי בעולם הזה, בזמן הזה, השכינה נגלית על יחידים אבל לעתיד לבוא, כפי שהרמב"ם כותב בהלכות מלכים (יב,ה):

…ולא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד, ולפיכך יהיו ישראל חכמים גדולים ויודעים דברים הסתומים וישיגו דעת בוראם כפי כח האדם, שנאמר כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים, כולם יגיעו להישגים אשר שבזכותם יהיו ראויים לקרבת ה' וגילוי שכינתו עליהם.