מחקר חדש, ראשון מסוגו, התפרסם בכתב העת החשוב Psychiatry בחודש שעבר. המחקר בדק הרגלים וגישות של נשים אורתודוקסיות נשואות ביחס למיניות. את המחקר ערך צוות של נשות טיפול, פסיכולוגיות ופסיכיאטריות שעובדות בבית החולים "הר סיני" בניו יורק.

כל המערכות הדתיות אליהן פנו עורכות המחקר לצורך שיתוף פעולה הגיבו בסירוב. החוקרות החלו להפיץ את השאלונים בכל מקום אפשרי ובכל דרך אפשרית: מרפאות נשים, מקוואות, בתי כנסת, עלונים, הפצה באינטרנט ועוד. 400 שאלונים נאספו, כ-20% מתוכם מולאו על ידי נשים בישראל.

הממצאים מאששים את מה שאנו מכירות מהמציאות בשטח, אורח החיים הדתי לא מגן מפני פגיעות מיניות. שכיחות הפגיעות המיניות בקרב נשים דתיות זהה לשכיחות שנמצאה במחקרים בקרב אוכלוסיה כללית, והיא עומדת על 25%. רוב הפוגעים הינם דמויות מוכרות, 30% קרובי משפחה ו 40% ידידים, מה שאומר שגם הפוגעים לרב הינם אנשים דתיים.

הרוב המוחלט של הנשים (65%) לא סיפרו על הפגיעה לאיש. רק 15% סיפרו לאמא, 6% לאבא. נשים רבות לא סיפרו על הפגיעה גם בטיפול, אלא אם כן נשאלו על כך ישירות. בקרב נשים חרדיות יותר נשים נפגעו בגילאים צעירים (מתחת לגיל 13) מאשר בקרב הנשים הדתיות ויותר נשים נפגעו מספר פעמים.

זהו המחקר הראשון שבודק את שכיחות הפגיעות המיניות בקרב נשים דתיות. גם הוא נעשה ללא כל תמיכה והסכמה מצד המוסדות הדתיים, ובכל זאת, יש לברך על כך שנעשה.

איננו צריכים לכלות אנרגיה בויכוחים עקרים בנוגע לקיום התופעה. היא קיימת, ולצערנו בשכיחות מפחידה. חישבו על כך שבכל בית ספר תיכון בו לומדות 240 תלמידות, כ- 60 נפגעו מינית או עשויות להיפגע, רק 21 מתוכן סיפרו למישהו, רק 9 סיפרו לאמא, 39 מהנפגעות מסתובבות עם הפגיעה האיומה בלי לספר למישהו בעולם.

מאה שנים של בדידות
שוו בנפשכן, בתכם, אחותכם, נכדתכם הותקפה מינית, נושקה, נאנסה. היא עברה טראומה איומה, פיסית ונפשית, ולא מספרת לאיש. היא מתחילה להסתגר, לא ישנה בלילה, מתקשה לתפקד- ללמוד, לבצע מטלות. מנערה מלאת חיים, פעילה ושמחה היא הופכת לכבויה ומפוחדת. גם אם היא תלך לטיפול, אם לא תישאל במפורש האם נפגעה מינית, היא לא תשתף.

הבושה, האשמה, העדר ההכרה בתופעה, הפחד להיות מואשמת, מוכתמת, כל אלה הופכים את השיתוף למשימה בלתי אפשרית.

בדיון משותף אליו הוזמנו נשות 'קולך' על ידי הפדרציה היהודית של ניו יורק, נכחו ד"ר רחל יהודה וד"ר מיכאלה פרידמן, עורכות המחקר. מתוך הדיון עלתה בבירור המסקנה כי האוקיינוס המפריד בין ישראל וארה"ב לא יוצר כל הבדל בדפוסים האנושיים הבסיסיים, כולנו חשופות לאותן פגיעות, כולנו מתמודדות עם התעלמות, השתקה והתנכרות לבעיה.

"חשוב מאד שגם אנשי טיפול יהיו מודעים לצורך לשאול באופן מפורש ולכן חשוב היה לנו לפרסם את המאמר בכתב עת לפסיכיאטריה" אמרה ד"ר פרידמן, ראש צוות המחקר.

מניסיוני בעבודתי כפסיכולוגית קלינית, עצם השאלה הינה אמירה, אמירה בנוגע לקיום התופעה ולקיחת אחריות על הטיפול בה.
אני נזכרת באישה בשנות ה- 60 לחייה שהגיע אלי לטיפול בשל אבדן שחוותה. בתהליך ההכרות הראשוני שאלתי אותה כדרכי האם חוותה פגיעה מינית כלשהי בחייה. למרות שהייתה בעבר במספר טיפולים פסיכולוגיים, היא שיתפה אותי לראשונה בפגיעה מינית שחוותה בהיותה בת 5: "אף אחד לא שאל אותי על זה אף פעם אז העדפתי להתחמק מלהזכיר את התחושות האיומות שהרגשתי".

המשתתפות בדיון שיתפו בחוויות של בדידות בכל הקשור למיניות בכלל ולפגיעות מיניות בפרט:
בדידות מול מדריכת הכלות שמתייחסת רק להיבטים המעשיים הלכתיים, לא שואלת באופן מפורש על התנסויות מיניות קודמות, על חששות ופחדים, בדידות מול אם הבית בפנימייה שהייתה כתובת לשיתוף על פגיעה מינית שעברה אחת המשתתפות והגיבה בנזיפה המוכרת: "חבל מאד, תראי איך את מתלבשת", בדידות מול מצב של קיום יחסי מין שכופה האיש על אשתו, בדידות במצב של העדר חשק מיני והנאה מינית.

הגיע הזמן להעז לדבר, לדבר על יחסי מין, חיי אישות, טהרת המשפחה, פגיעות מיניות, על כל הרוחש והגועש תחת כפות רגלינו.

המחקר הנוכחי הוא אמירה, הדיון המשותף לנשים מרחבי העולם הוא אמירה, היכולת לשאול באופן מפורש "האם נפגעת מינית? האם מישהו פעם תקף אותך? פגע בך?" זו אמירה.

זו לקיחת אחריות על התופעה, זו תחילת הדרך לטיפול. להחלמה.

"לֹא תַעֲמֹד עַל-דַּם רֵעֶךָ" (ויקרא י´ט, ט´ז) – לפרטים על האירוע לקראת פרשת קדושים התשע"ג לחצו כאן

על תכנית פוקחים עיניים – פגיעה מינית לחצו כאן