"תחינת הנשים לבניין המקדש" הוא יצירה המיוסדת על מאות מקורות מהספרות התלמודית, ובה תובעות דמויות נשים מקראיות ובתר-מקראיות, עד סוף בית שני, על סמך זכויותיהן, את בניין בית המקדש. מאז הופעת הספר בשנת תשנ"ו, נקראות התפילות כתפילות רשות מידי שנה בתשעה באב בקהילות שונות.
בספר מובאות י"ח נשים או קבוצות נשים שהעתירו לפני הקדוש ברוך הוא בגין זכויות שעמדו להן. משמו של הבעש"טמובא, כי ביקש להתפלל בבית כנסת שבו מצויה אף עזרת נשים, משום שתפילה המהולה בדמעות מקובלת ומתקבלת לפני הקדוש ברוך הוא.
להלן מובאים קטעים נבחרים מהיצירה בתוספת פרשנות.
כשחרב הבית בשנייה / נתכנסו אבות העולם עם האמהות / ובאו למקום המקדש וקשרו שם מספד גדול. / אותה שעה נזקק להם הקדוש-ברוך-הוא / משמי מרום ואמר להם: / מה לאוהביי בביתי עושים מספד? / פתחו האבות ואמרו: / כיסתה כלמה פנינו כי באו זרים על מקדשי בית ה'. / בית קדשנו ותפארתנו היה לשרפת אש / וכל מחמדינו היה לחרבה / והעם היה לכלי נידח בין אומות העולם…2
הדגם הכללי של "תחינת הנשים" ניטל ממקור המופיע בפתיחתא למדרש איכה רבה בה מתואר כיצד באו לפני הקדוש ברוך הוא לאחר החורבן, בין השאר, מלאכי השרת, האבות, משה וירמיה. לבסוף באה רחל, טענה את טיעוניה והקדוש ברוך הוא אמר שבגללה ישיב את העם למקומו.3 מקור זה מתייחס לחורבן הבית הראשון, בעוד "תחינת הנשים" מוסבת על הבית השני. כמו כן, שלא כמו איכה רבה, ב"תחינת הנשים" נכללו רק נשים אשר הייתה להן זיקה עם מקום המקדש, עם המשכן או עם בית המקדש.
באה נשמת חנה, סחה ושאלה: / בפעמי רגלים הייתי עולה לבית המקדש שבשילה, / וראיתי את כל ישראל שם. אמרתי לפניך: / רבונו של עולם, כל הצבאות האלו יש לך / ולי אין אחד מהם? / ועתה, פיזרתם לבין אומות העולם / ואין הם יכולים לעלות ולראות ולהשתחוות לפניך / ולעשות חובותיהם בבית בחירתך, בבית הגדול והקדוש / שנקרא שמך עליו, מפני היד שנשתלחה במקדשך. / על שהייתי תדירה עולה ומתפללת בבית המקדש / ומתחננת לפניך, על כן שמעת תפלתי ותפקדני, / ולא תפקוד את עמך ישראל הנתונים בצרה ובצוקה? / קולי שמעת, אל תעלם אוזניך לרווחתי לשוועתי!4
יותר מכל, מסמלת חנה בעיני חכמינו את נושאת התפילה הרצויה. וכך, קבע רב המנונא כי "כמה הלכתא גברוותא איכא למשמע מהני קראי דחנה" [=כמה הלכות גדולות יש לשמוע מאלו המקראות של חנה], ובהן חובת הכוונה בתפילה.5 תפילת חנה נתפסה כמעין תפילת שמונה עשרה,6 ותשע הברכות בתפילת העמידה של ראש השנה הן "כנגד תשעה אזכרות שאמרה חנה בתפלתה".7 אכן, מתוך ההכרה במיוחדותה של תפילת חנה, היא נאמרת במקצת קהילות ישראל מידי בוקר בבוקרו לקראת פתיחת תפילת שחרית. רבנו בחיי, במסגרת הידרשותו למהות שירתה של מרים ולתופעה של נבואת נשים, כתב: "ועוד תמצא עקרים גדולים שבתורה מפורשים על ידי נשים כענין העולם הבא הנקרא 'צרור החיים' על ידי אביגיל, ועניין תחיית המתים וסדרי תחנה על ידי חנה, ועניין הגלגול על ידי התקועית, וכל זה יורה שאין האשה דבר טפל לגמרי אבל יש לה עקר".8 בספרות התלמודית והמדרשית מיוחסים לחנה נוסחי תפילה נוספים מרובים למדי.9
נקהלו ונאספו נשמות נשים ומילתן בלשונן: / אוי מה היה לנו! / בשעה שעלה נחמיה בן חכליה מן הגולה / עלינו אנו ומשפחותינו עמו / ונתפחמו פנינו מפני החמה / הצינה היגון והדאגה. / הניחונו אישינו / והלכו ונשאו להם נשים נוכריות. / עולות היינו למזבח דרך ימין / ומקיפות אותו
אנו ובנות ישראל איתנו / עם רב מאד / לא פעם אחת בלבד, כי אם שבע פעמים, / כבשביעי של ערבה, הוא שביעי של חג, / יום סיום הדין, / ויורדות היינו דרך שמאל, / כדרך העולים למזבח והיורדים ממנו. / האישה דמעתה מצויה – / באישה סתם דיברו וכל שכן בנו – / ונושאות היינו נהי בכי תמרורים מאין הפוגות / והיה המזבח מוריד עמנו דמעות. / נתעטפה עליה כל אישה רוחה ופיללה: / "אל-תראוני שאני שחרחורת ששזפתני השמש", / שהרי בנות ישראל מעיקרן נאות הן / ואינו דומה אדם היוצא ממעי אמו כעור / למי שהוא נאה ונתנוול, שסופו לחזור להיות נאה. / שחורות אנו, אך סופנו לשוב להיות נאות. / …בא נחמיה עבדך וריחק הנשים הזרות / ושבו בעלינו לחיקינו / ובה בשעה חזר זיו פנינו להבהיק כבראשונה. / וכי לא תשים כהיום הזה דמעותינו אלה בנאדך / לפדות עמך המכלים בדמעות עיניהם בשופכם לבם ניכחך כמים? / ואף גם זאת, אם ננעלו שערי תפלה, שערי דמעות הרי לא ננעלו.10
המקור הבסיסי המונח ביסוד קטע זה מצוי בבראשית רבה.11 יש בה בתחינה זו מחאה בתוך מחאה; הן מחאת הנשים בימי נחמיה בעת שהיו מקיפות את המזבח והן הטיעונים שלהן עצמן בעקבות החורבן. מחאת הנשים בסובבן את המזבח הביאה בסופו של עניין ליישוב בעייתן, כשם שהביאה מחאת הנשים כולה, אליבא "תחינת הנשים", לנחמה. השורה "ושבו בעלינו לחיקינו" עשויה לשמש רמז לשיבת ישראל למקדש, שכן בכמה מקורות מצינו כי בית המקדש נקרא בשם חיק.12
ירדו נשמותיהן של שלוש אחיות ושפכו את שיחן: / מעשה ואבינו התנה עם בניו ועם בנותיו / "הריני שוחט את הפסח על מי שיעלה מכם ראשון לירושלים". / קידמנו אנו הבנות לפני אחינו, / והכנסנו את ראשינו ואת רובינו לתוך ירושלים / וזיכינו את אחינו עמנו / ונמצאנו זריזות לקיים מצוות הקרבת קרבן פסח, / שהיא זכר ליציאת מצרים. / ואתה שהוצאתנו ממצרים, מעבדות לחרות ומיגון לשמחה, / החזרתנו לשעבוד ולאפלה / ושמתנו לסחי ולמאוס בקרב העמים, / לא תשיב את העבודה לדביר ביתך וסדר העבודה לירושלים?13
קטע זה נשען על המובא בדיון התלמודי בבבלי פסחים על משנת פסחים, שנזכר בה כי אדם "האומר לבניו הריני שוחט את הפסח על מי שיעלה מכם ראשון לירושלים, כיון שהכניס הראשון ראשו ורבו" – דהיינו את רוב גופו – "זכה בחלקו ומזכה את אחיו עמו".14 ממשנה זו משתמע לכאורה כי מי שיגיע ראשון יזכה ראשון בקרבן הפסח ושאר אחיו יזכו בו על ידו. אולם, הבנה אחרת עולה מתוך הסוגיה התלמודית שבמסגרתה שנויה ברייתא שלפיה אירע "מעשה וקדמו בנות לבנים ונמצא בנות זריזות ובנים שפלים". מקור זה תומך בשיטת ר' יוחנן אשר ביאר את המשנה בהוראה שאמנם האב מינה מראש את בניו ואת בנותיו לאכול את קרבן הפסח בחבורה אחת, אלא שהתנה כך עמם כדי לזרזם במצוות.
יצאה בת-קול ואמרה: / נצחוני בנותי! נצחוני בנותי! / למענכן למענכן אני עושה! / ברגע קטן עזבתיכם וברחמים גדולים אקבצכם. / בשצף קצף הסתרתי פני רגע מכם / ובחסד עולם ארחמכם. / מיום שחרב בית המקדש וחרבה ירושלים / אין שמחה לפני / עד שאבנה את ירושלים ואחזיר את ישראל לתוכה. / וגלתי בירושלים וששתי בעמי / ולא ישמע בה עוד קול בכי וקול זעקה. / כי שב ה' אל ציון ושכן בתוך ירושלים / ונקראה ירושלים עיר האמת והר ה' צבאות הר הקדש.15
הקטע החותם את "תחינת הנשים" מעוצב על יסוד הסוגייה בבבא מציעא16 בדבר תנורו של עכנאי, תנור העשוי חוליות שביניהן חול. ר' אליעזר טיהר כלי זה, בְּסָבְרוֹ שאין דינו ככלי חרס ושאין הוא מקבל טומאה, בעוד חכמים טימאוהו. ר' אליעזר השיב כל תשובות שבעולם, אך לא קיבלו הימנו. הוא אמר להם כי אם הלכה כמותו, יוכיח חרוב שעליו הצביע. ואמנם, נעקר החרוב ממקומו. חכמים אמרו לו כי אין מביאים ראיה מן החרוב. באורח דומה, אמת המים חזרה לאחוריה, כותלי בית המדרש מטו ליפול ובת קול יצאה ואמרה כי הלכה כר' אליעזר בכל מקום. ר' יהושע עמד על רגליו ואמר "לא בשמים היא" (דברים ל, יב), שלאחר מתן תורה שוב אין משגיחים בבת קול, אלא הכלל הנקוט הוא "אחרי רבים להטות" (שמות כג, ב). ביחס לכך נזכר בתלמוד כי ר' נתן פגש את אליהו ושאלו מה עשה הקדוש ברוך הוא באותה שעה. אליהו השיבו כי הוא חייך ואמר "נצחוני בני נצחוני בני".
מן הראוי לציין לקראת סיום בהקשר לכוח תפילתה של האישה, כי מובא משמו של הבעש"ט17 כי ביקש להתפלל בבית כנסת שבו מצויה אף עזרת נשים, משום שתפילה המהולה בדמעות מקובלת ומתקבלת לפני הקדוש ברוך הוא, ושערי דמעות לא ננעלו.18 הנשים הן אלו שהדמעות מצויות אצלן,19 ועל כן יש לתפילתן השפעה בשמיים.
הערות
1. יעל לוין, תחינת הנשים לבניין המקדש, תל אביב: עקד, תשנ"ו. על היצירה ראו ביתר פירוט יעל לוין, "'תחינת הנשים לבנין המקדש': מדרש חדש וטקסט ליטורגי לתשעה באב", להיות אשה יהודיה, בעריכת מרגלית שילה, ירושלים תשס"א, עמ' 230–243, 344–348.
2. תחינת הנשים, עמ' 5.
3. איכה רבה, פתיחתא כד, דפוס וילנה ו ע"ג-ז ע"ג.
4. תחינת הנשים, עמ' 18.
5. ברכות לא ע"א; ירושלמי ברכות פ"ד ה"א, ז ע"א.
6. ראו ילקוט שמעוני על נביאים, נביאים ראשונים, מהדורת הימן-שילוני, רמז פ, עמ' 186–187, והמקורות המוזכרים שם.
7. ברכות כט ע"א; ירושלמי, ברכות פ"ד ה"ג, ח ע"א.
8. רבינו בחיי, ביאור על התורה, מהדורת הרב שעוועל, שמות טו, כ, עמ' קלה.
9. ראו, בין היתר, יעל לוין, "העקרות באגדה", תעודה, יג, תשנ"ז, עמ' 129–131.
10. תחינת הנשים, עמ' 29–31.
11. בראשית רבה, מהדורת תיאודור-אלבק, יח, ה, עמ' 167.
12. ראו, בין היתר, איכה רבה, פתיחתא ח, ב ע"ג; איכה רבה, ג, ת, כז ע"ב; פסיקתא דרב כהנא, מהדורת מנדלבוים, זכור, עמ' 44; פסיקתא רבתי, זכור, נא ע"א-ע"ב; תנחומא, כי תצא, ט; תנחומא מהדורת בובר, כי תצא, י, עמ' 39.
13. תחינת הנשים, עמ' 32.
14. משנת פסחים ח, ג; פסחים פט ע"א.
15. תחינת הנשים, עמ' 40.
16. בבא מציעא נט ע"א-ע"ב.
17. ראו הרב מנחם חכם, זהב מנחם, חלק ב, ויקרא, אור עקיבא תש"ן, עמ' קכ.
18. ברכות לב ע"ב; בבא מציעא נט ע"א.
19. ראו בבא מציעא נט ע"ב.
הרישום הביבליוגרפי:
זהו נוסח מעודכן של המאמר הבא: יעל לוין, "תחינת הנשים לבניין המקדש", קולך35 (תשס"א), עמ' 1–2.