עבורי ליצור זה לדעת שהכל אפשרי. שאני יכולה להתחבר לחוויה גדולה יותר מהמציאות המקורית, בה הזיכרון שלי משתלב בתוך חווית הכאן והעכשו. דרך העיסוק בווידאו ומיצבים אני רוצה להעמיד מחדש את השאלות שנמצאות סביבי יום יום. להביא יחד את הדימוי למקום בו הוא משתלב עם הסאונד והתנועה ויוצר עלילה חדשה. הדימוי המועצם תמיד יפתיע אותי ויגלה לי הרבה יותר ממה שחשבתי.
להציף את הראייה דווקא בהתמקדות בחפץ אחד או בחפצים אחרים שקיומם סביבי הפך את התודעה כלפיהם כשקופה וכמובנת מאליה. לגלות דרך המיצב שמעבר לפונקציה של החפץ מסתתרות אינסוף אפשרויות לראות בו עוד משמעויות. שבלעדי הטיפול בחפץ המשמעויות הללו היו נותרות מאחורי הקלעים. נמצאות שם תמיד אך נסתרות מהעין של השגרה. אני נמשכת לעסוק דווקא בדימויים הכי קרובים אליי. חלקם כבר הפכו לחלק מהווייתי הקיומית, בשר מבשרי. אבל אני מוכנה לעקור אותם לרגע מליבי, לאפשר לי לראות אותם מרחוק ומכיוונים אחרים. השאלה האם להיות זרה אליהם או להשאיר אותם קרובים אליי עד כדי עיוורון, מולידה את הקונפליקט הכואב והבלתי נמנע של היצירה.
אני רוצה להשתמש בחרות הזו לראות שוב ושוב את אותם פנים, חפצים ונופים ולדעת שלא די במבט רגיל ופשוט. שלעיתים יכול לתעתע כמגלה טפח ומסתיר טפחיים. אלא להזמין את כל החושים שלי לגעת ולראות מה שנמצא שם במבט שני, במבט נוסף.
להעמיד את השאלות גם כשאין עליהם תשובות. גם אם הם מבלבלות או מפרות את השקט המדומה שהצליחה לרקום עבורנו השגרה הבטוחה. לחוות את החוסר שלמות כשלמות בפני עצמה.
כיצד מגיבה הסביבה לאמנות שלי?
כיוון שהיצירה יוצאת מגבולות הקיום שלי החוצה, אל הצופה. היא מייד הופכת להיות גם רכוש הציבור. כל אדם יכול לראות בה מה שירצה, מה שיאפשר ומה שיתעורר בו. החשיפה של היצירות שלי היתה כרוכה בהתמודדות עם תגובות תומכות של מי שהזדהה או מצא מקום לעצמו בתוך היצירה. מצד שני, רוב התגובות בעלות המשקל הכבד היו קשות והפנו כלפי ביקורת נוקבה. הטענה המרכזית של המתקוממים היתה כי גרמתי לחילול השם. כעסו עלי שאני מתווכחת עם ההלכה, טענו שמדריכת הכלות שלי היתה קשוחה מדי ושלקחתי את הנושא רחוק\עמוק מדי. מדריכת כלות אחת הזמינה אותי ללמוד מחדש את ההלכות ולראות את היופי שבהם. באחת משיחות הגלריה היא אמרה; אני לא מבינה מה הבעיה פה? הרי אם קונים עוף ורוצים להכין אותו לאכילה, הרי חייבים קודם להכשיר אותו, להמליח אותו, להוציא ממנו את הדם. ורק אז- הוא כשר!! כך גם אנחנו- אז אני לא מבינה מאיפה מגיעה התחושה שלך??!!
הביקורת הקשה הגיעה בצורות שונות, ישירות ועקיפות. נשלחו לי מכתבים, פורסמו מאמרי בקורת בעלון המקומי. והזיכרון הקהילתי נמשך עוד שנים רבות אחרי הצגת התערוכה. הביטוי לכעס כלפי לבש אופי סמוי, הודרתי מועדות מקומיות – וסומנתי כמי שעשתה את הלא יעשה, מי שהוציאה את ערוותנו החוצה וגילתה כמה סודות מקומיים.
בין הביקורות שקבלתי היו תגובות מרתקות של נשים מבוגרות שעלו לארץ ממדינות שונות, וטענו כי לא ידעו על קיומם של בדי הבדיקה. אישה אחת, היו נשים שספרו לי כי בחרו לוותר על המצווה הזו בשל העלבון שבה…. דמות פמיניסטית מוכרת נגשה אלי ואמרה זה לא צריך לכאוב לך כ"כ כי ממילא זו מצווה נסתרת- את יכולה לא לקיים את זה ואף אחד לא ידע.
ואני חזרתי ואמרתי אז וגם היום, כי מהסיבות האלה בדיוק אני מוטרדת:
מכך שמדובר במצווה ייחודית – אחת ויחידה- שנתנה לנשים – ע"י גברים. אך הגברים לעולם לא יוכלו להתנסות בה. להבין דרך הגוף מה היא מרגישה. מה היא עושה לנו. והנשים, הנשים שתפו פעולה. אנחנו הנשים החמרנו את הציווי המקראי והפכנו לשליחות של הגבר במקווה ועם המצאת בדי הבדיקה.
במקווה הבלנית בודקת את גופי לפני הטבילה ונשארת לפקח מלמעלה שהטבילה כשרה. היא שואלת אותי אם אני מוכנה? וזה השם שנתתי לתערוכה שלי – לא מוכנה. לא מוכנה שתבדקי אותי פיזית ושטחית. לא מוכנה להמשיך להעביר לרבנית את המעטפה עם בדי הבדיקה שלי מוכתמים בדם – כדי שהרב יפשפש בהם ויבדוק: האם אני טהורה או טמאה.
כל זה עוד לפני הסאגה שליוותה את צילומי הוידאו – בהסתר והחבא. והסירוב בו נתקלתי בכל פעם שחיפשתי אישה שתשתתף בסרט. ברגע שהסברתי את הנושא והראיתי את השמלה – הובעה רתיעה גמורה.
אני מבינה את התגובות שהוטחו בי. כל פעולה קטנה משרתת תהליך מורכב יותר. גם פה, השיח שמציפות היצירות שלי הם פעולה קטנה. במיוחד כאשר הם הוצגו ב2004 -2006 ואז עדיין האמנות לא הציגה בדי בדיקה.
היצירות שלי הם בבחינת חשיפה קטנה לעולם הדתי- התרבותי שלי, של החברה שלי. והם מעוררים התנגדות וכעס כי החשש שהם יחשפו דבר גדול יותר- הוא חשש אמיתי ומרתיע. החברה שלי פוחדת כי אם העליתי אני וחברותי האמניות נושאים נסתרים, הרי שאני עלולה להעלות לשיח נושאים הרבה יותר מודחקים ומוסתרים. ובאותה עת אלו נושאים קשים שנוכחותם כתופעות חברתיות – נפוצה ביותר.
אני מתכוונת לכל העיסוק ברבדים המוסתרים של האלימות המופנית כלפי נשים, נערים וילדים. אלימות מינית, וניצול המתרחשים במסגרות החינוכיות אליהם שלנו את ילדנו. ובתוך הבתים בקהילות שלנו. אלו נושאים שמי שיגע בהם יכווה באש. וזה רק דוגמא לנושא אחד ויש עוד סוגיות מגדר, שאולי טרם הגיע זמנם להיות תלויים בגלריה או כתובים נחרצות שחור על גבי לבן.
לדימוי החזותי יש כוח – אולי יותר מהמילה הכתובה. אני נתקלת לא פעם באנשים שאומרים לי;…אהה את זו שעשית את הוידאו עם הנשים שהשמלה שלהם חתוכה בבטן?
זהו הדימוי החזותי מוטבע. אז התגובות הקשות מובנות.
חשוב לי לציין שהיצירות שלי הן אישיות. הן מייצגות באופן ישיר את דעתי. היצירות שלי לא מתווכחת עם ההלכה. היצירות מציגות את הרגשות שלי כלפי מעשה ההלכה.
חוקי ההלכה, כמו כל מעשה אחר, מייצרים חוויה אישית רגשית אצל כל אחד מאתנו. האמנות היא הכלי שלי המאפשר דיבור על החוויה הרגשית של מעשה ההלכה. ברור מודע של הרגש מול המעשה המייצר אותו, הינו חשוב ומשמעותי בהיותו מוליד מעגלי השפעה רחבים בכל תפקודי החיים שלי כאישה.
באמצעות האמנות אני מעלה שאלות הנוגעות לנושא בשני משורים:
האחד, אני תוהה; מה קורה לנו כנשים שאנו נדרשות להתנהגות מאד מסוימת הנוגעת למחזור שלנו. שאנו מוגדרות כטמאות וכמנודות. איך ההגדרות והמעשים האלה משפיעים עלינו?
איפה זה ממקם אותנו כנשים בתוך חברת בני אדם?
במישור השני, אני שואלת; מה קורה לגברים עוד בצעירותם שעמדתם בנוגע לנשים מתעצבת מאמירות ומעשים המגדירים , באופן מובהק , את הנשים כפחותות ערך מולם?
איזו תודעה זה בונה אצל הגברים היוצרים קשרים אינטימיים וחברותיים עם נשים?
האם גברים יכולים להמשיך ולייעד לנו מסגרות רגשיות וחברתיות הנוגעות לקיומנו הבסיסי כנשים. ועל כן, יש לאפשר לנשים להיות מעורבות בכתיבה המחודשת של ההלכה הנוגעת באופן ישיר אליהן. אני מאמינה שמהלך כזה ישרת לא רק את הנשים, אלא גם את הגברים ויכול להוות פריצת דרך ממשית עבורם, וכמובן עבור ההלכה.
|
ליצור כאמנית דתיה זו בחירה עם מחיר: חברתי- אישי וקהילתי. אך גם בעולם האמנות לא תמיד האמנות נושאת התוכן וההקשר הדתי זוכה להתקבל, היא עלולה להישפט כלא רלבנטית.
לכן הקמת התערוכה הזו היא מעשה של אומץ שהיה צריך אנשים יקרים – דבורה ודוד – והשותפים הנאמנים לדרך, גליה. כולכם העלתם את השיח לעוצמות שאי – אפשר להתעלם מהם.
אז כל מה שנותר לי, לומר תודה על הזכות להיות חלק מהדבר הגדול הזה. ולהבטיח לכם- שיהיה המשך…חייב להיות.